עזרה נורמלי זה לא רק שפוי

  • הוסף לסימניות
  • #1
איך הייתם מתרגמים את המילה "נורמלי" שלא בהקשר של שפיות?
לדוגמה: התנהגות נורמלית, מצב נורמלי, באופן נורמלי אעשה כך וכך,
אולי רגיל אולי שגרתי אולי מקובל, ואולי מה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא חושב שנורמלי זה דווקא בהקשר של שפיו, בכל מקרה הטקסט סביב הוא זה שיקבע.
למשל זה "לא נורמלי שהחנויות בבני ברק נסגרות ב12.00 בלילה".
אולי זה גם סוג של אי שפיות :)
וגם על אדם ספציפי, "נראה לך נורמלי הגובה שלו?" "הנחירות האלו, זה כבר לא נורמלי אתה חייב לטפל בזה. לפני שאני אהיה לא נורמלית".
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
תודה לכולכם!
חלק מהתשובות כאן הן פשוט מילים לועזיות.
הכוונה שלי היא למילה עברית. כמו למשל מי שענה : מצוי רווח וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הייתי מפרקת את המילה לגורמים ומטפלת בהם.
'נורמלי' היא מילה לועזית שקבלה צורה ישראלית. המקור הוא 'נורמה'. ומה זה נורמה? ברוסיה, במחנות (לאו דווקא בסיביר) היו נורמות עבודה - רף מסויים שאליה היו צריכים להגיע. נורמה זה מוסכמה מסויימת, משהו שכולם מכירים ומסכימים לה. סוג של מוסכמה טבעית שזורמת עם החיים.

זה שלקחו את ה'נורמה' לכיוון של שפיות, עוד לא הופך אותה לשייכת בלעדית לשדה הסמנטי של בריאות הנפש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הזכרת לי..
כילדה בת חמש בערך אמרו לי פעם על משהו שעשיתי/אמרתי "את נורמלית?!"
ניסיתי לפצח את משמעות המילה (תמיד אהבתי להבין דברים לבד)
והקבלתי את המשפט למשפט אחר. כמו למשל - ''את משוגעת?!"
אז הסקתי שנורמלית = משוגעת. כלומר משמעות שלילית כלשהי.
אז החמאתי לדודה שלי ברוחב לב:"את לא נורמלית"

השפכטל שקיבלתי..
ואני עוד מנסה להסביר - 'לא התכוונתי שאת נורמלית, חלילה. התכוונתי לא נורמלית!'

טוב, נעזוב את זה. העיקר מאז הבנתי את משמעות המילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הזכרת לי..
כילדה בת חמש בערך אמרו לי פעם על משהו שעשיתי/אמרתי "את נורמלית?!"
ניסיתי לפצח את משמעות המילה (תמיד אהבתי להבין דברים לבד)
והקבלתי את המשפט למשפט אחר. כמו למשל - ''את משוגעת?!"
אז הסקתי שנורמלית = משוגעת. כלומר משמעות שלילית כלשהי.
אז החמאתי לדודה שלי ברוחב לב:"את לא נורמלית"

השפכטל שקיבלתי..
ואני עוד מנסה להסביר - 'לא התכוונתי שאת נורמלית, חלילה. התכוונתי לא נורמלית!'

טוב, נעזוב את זה. העיקר מאז הבנתי את משמעות המילה.
לצערנו היום בשפה הסלנגית זו מחמאה (לא נורמלית בעליל...) כאשר מישהו עושה משהו מיוחד או בלתי צפוי, אומרים לו בשיא הנורמליות "אתה לא נורמלי!" או "זה לא נורמלי!" או "זה מטורף"
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ב"ה

הישרדות


גם לכם זה קורה?

בזמן לחץ קיצוני, התודעה שלי לא רק מפעילה את מנגנוני ההישרדות, היא גם ממשיכה לחשוב, להבין ולצפות מהלכים קדימה.
אני לא חווה רק את הרגע, אלא גם את הפוטנציאל הגלום בו, עד הסוף האפשרי.
גם כשהסכנה חולפת, אני עדיין נשארת בתוכה. לא כי אני לא רוצה לצאת, אלא כי אני מבינה אותה עד תומה.

זה לא ניתוק, זו דריכות קוגניטיבית רגשית.
מהצד זה אולי נראה כהקצנה, אבל מבפנים זו הבנה רחבה ומהירה מדי בשביל העולם.

כולם כבר חזרו לשגרה,
קונים לחמניות, בודקים שעות פתיחה, מחייכים לחדשות.
ואני?
אני עוד בתוך מרחב הישרדות, סורקת שמיים, כאילו האזעקה הבאה תבוא בעוד רגע.

אולי גם אצלכם הגוף נרגע, אבל הנפש עוד דרוכה.
אולי גם אתם מזהים מה יקרה, לפני שזה בכלל מתחיל.

ולפעמים, זה לא אני, זו מישהי אחרת, קרובה.
חברה אהובה, אולי בת משפחה, שבמשך ימים תפקדה, שתקה, החזיקה מעמד.
ואז, ברגע שולי, כמעט זניח – כוס חלב שנשפכה, מילה קטנה מדי או שתיקה גדולה מדי, היא התפרצה בבכי שלא נפסק.
לא בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל כל מה שהחזיקה עד עכשיו.

אז מה בעצם קורה כאן?

כי בדיוק כמו שעקבתי אחרי ההתפתחויות במלחמה,
בדקתי גם את זה.
לא נשארתי רק עם התחושה, חקרתי, קראתי, שאלתי, ניסיתי להבין מה באמת קורה לנו שם בפנים.

הגוף מפעיל את מערכת הסטרס,
אבל התודעה, במיוחד אצל רגישים, אינטואיטיביים ובעלי חשיבה מערכתית, לא נעצרת.
היא ממשיכה לעבד, לפרש, לחזות,
לא רק מה קורה לי, אלא גם מה זה אומר, לאן זה עלול להתגלגל, ואיך זה ייגמר.

כך למשל, בזמן המלחמה הרגשתי מוצפת,
כל פעולה פשוטה נראתה לי מסובכת,
אפילו להכין שייק, פעולה יומיומית, הרגישה כמו לטפס על הר.
המוח לא הצליח לבחור פרי, הרגש לא מצא טעם, והגוף פשוט קפא.
כן, שייק, הדבר הזה שכולם מכינים ב־7 שניות.
אני? רק ניסיתי להיזכר איך קוראים לבננה.

אבל כשהאזעקות פסקו, וכאילו חזרנו לשגרה, פתאום הצלחתי.
בלי לחשוב, פשוט הכנתי את השייק ונהניתי ממנו.
לא כי משהו השתנה בחוץ, אלא כי בתוכי משהו שוחרר.

אז לא, אני לא דרמטית,
המוח שלי פשוט עבד קשה יותר,
לא כדי לברוח, אלא כדי להבין.

ואם גם לכם זה קורה, תנשמו רגע.
אתם לא לבד.
אתם לא חלשים, אתם פשוט מרגישים יותר, ורואים רחוק יותר.
אולי זו לא חרדה, אלא הבנה שהקדימה את זמנה,
וזה, תודו, קצת מתיש לפעמים. אבל גם די מרשים.
לא קל לחיות ככה. אבל אם כבר מרגישים כל דבר לעומק,
לפחות לדעת שגם זה אומר משהו טוב עלינו.

ואולי הכי חשוב להבין,
זה לא שאתה "לא נורמלי".
זו לא תקלה, זו רגישות.
יכולת להרגיש, לזהות, לקלוט, להבין, גם כשאחרים כבר עברו הלאה.
וברגע שאתה מזהה את זה, אתה כבר לא נבהל מעצמך.

ואם הבנת בין השורות, בלי שאמרתי,
שזה לא אומר עליך שאתה חלש או מוזר,
אלא להפך, שאתה פשוט מרגיש עמוק,
אז כנראה שזה באמת אתה.
וברוך הבא.
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
הזמן.
איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
לוקח… ולוקח…
וכשאתה חוזר, עבר.
אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

ככה.
זה בדיוק ככה.
הוא גנב עם דיפלומה.
מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
“רק את הפוסט הזה”,
“רק את המידע הזה”,
“זה באמת חשוב עכשיו”.
ומשם הוא מחליק.
מגליש ומגליש.
וגולשים… וגולשים…
ודקות שלמות עוברות.
רגעים קדושים נעלמים.
והולכים.
כלא היו.

ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
זה לא יקרה יותר.
כי הבנת כמה זה לא זה.
כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
כמה זה מרוקן את השמחה
ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

אבל הוא גאון.
חכם.
וזה בדיוק הייעוד שלו
להצליח עליך בכל מצב.
והפעם הבאה מגיעה.
“זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
“רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
אחיזה שהוחמצה.
והזמן היקר , נעלם.
והחיים עוברים.
ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
וארבעים,
וחמישים.
והצדק כבר בפתח.
ואנחנו ,
עם היד על המסך,
מחכים לו משם,
כל יום מחדש.
איזה פספוס.
איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

אבל אולי…
אולי זה...
אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

כי מי שמרגיש את הגניבה,
מי שכואב לו על הזמן,
מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
עדיין חי.
עדיין רוצה.
עדיין מחפש אור.
והקב״ה לא מבקש שלמות.
הוא מבקש לב.
עוד בחירה קטנה.
עוד רגע אחד של נוכחות.
ואפילו אם נפלנו שוב,
ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
כל פעם שמרימים את העיניים
משהו חוזר הביתה.
ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
אבל אפשר להתחיל עכשיו.
רגע אחד פחות גלילה,
ורגע אחד יותר חיים.
וזה כבר הרבה.
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".
לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה