איציק דרעי
משתמש רשום
- הוסף לסימניות
- #1
נכון לרגע כתיבת השורות האלה, אף אחד לא יודע איפה הנערים החטופים. שלושה ילדים נחטפו לפני כמעט שבוע ומדינה שלמה מתפללת לשלומם. בתוך המציאות הסמיכה והסבוכה של מדינת ישראל שנת 2014 בין דיווחים אובססיביים על המונדיאל לבין ראיונות עומק עם סופרים לרגל שבוע הספר. בין להקות מחו"ל שבאות לארץ ומפוצצות איצטדיונים, לבין שריפות הקיץ בהרי ירושלים, בין דיווחי תנועה לתחזיות מזג אויר, התעורר מעלפונו הלב היהודי. זה שרדום רוב הזמן. זה הלב הקולקטיבי, הלב שהוא גדול יותר מסך חלקיו, גדול יותר ממני, גדול יותר מכל אחת ואחד מאיתנו. זה שמאחר תמיד להתעורר ומגיב רק לאסונות ולמצבי חירום. תמיד נוח לו יותר להעדר מסדר היום הציבורי. אבל הנה הוא.
מי שעורר את הלב הישנוני הזה, היו שלוש נשים. שלוש נשים שמה שהכי מדהים וענק ומיוחד בהן, היא העובדה שהן נשים רגילות. הן לא נבחרו לתפקיד בידי שום במאי או עורך בשר ודם, הן התעוררו לתוך הסיוט הנורא מכל ביום שישי בבוקר כשהמיטות הריקות שתקו שתיקה שאין לה פשר. איריס רחל ובת גלים ניערו לי את הנשמה. ולא רק לי. כל מי שיש לו לב הרגיש ונדהם. מי אלה היפות והזקופות האלה? הן ניערו כל לב ולב בנפרד והביאו את הלב המשותף לכולנו לחזור ולפעום. באצילות, ביופי, בעדינות וברוך, הן עמדו מול המצלמות ועשו הכל חוץ מלהתבכיין ולהישבר. הן עמדו שם כמו שרק אמא יהודיה בעיצומו של הניסיון הקשה מכל יכולה לעמוד. כמו שעומדת אמא יהודיה. זקופה, דומעת, ומלאת אמונה.
צפיתי בהן אחת אחת והתפרקתי. געיתי בבכי כמו תינוקת בלי לחשבן לכלום. כן, על שלושת הילדים הטהורים האלה, כן, על חוסר הוודאות ועל הספק המנקר, וכן, על התחושה שאולי חס ושלום חס ושלום, מאוחר מידי להתעורר עכשיו. שמא אולי ישנו זמן רב מידי שינה עמוקה מידי. לא מבחינה צבאית או מדינית, מבחינה רוחנית. שינה של שנאת חינם ועורלת לב , שינה שבשביל להתעורר ממנה הכרחנו אסון לבוא. בכיתי כי פחדתי שמא נפרצה חומת ההגנה על ילדינו שלנו כולנו, עד כדי כך שניתנה רשות לחיות האדם להצליח במזימתם האפלה.
אבל בכיתי בעיקר כמו תמיד, על עצמי. על הלב הרדום והמושתק שלי. על הקטנות שבה אני מתמודדת עם ניסיונות פיצפונים ולא קשים כמו שלהן. על הקוטרית שאני, לא מפסיקה לעקם את הפה ולכווץ את הגבות, לא מעבירה יום בלי לפחות איזה ״אוף״ אחד קטנוני וכפרני כלפי שמיא. צרות קטנות ברוך השם, וכפיות טובה גדולה. בכיתי ועשיתי תשובה. ביקשתי סליחה מהקדוש ברוך הוא על כל אלה. על האטימות והציניות וחוסר הכרת הטוב שלי. הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לו ״תראה, תראה כמה יפות הבנות שלך, תראה איך אין טרוניה ולו הקטנה ביותר על שיפתיהן. תראה איך הן מחזקות אחרים במקום להתפרק, תראה איך הן מקדשות שם שמיים רק בעמידה הזו, רק בתודות האינסופיות לכל חייל ולכל שב״כניק וש״ג. תראה איך הן נשענות רק עליך, האמת פרוסה וברורה מול עיניהן, הכל בידי שמים, הכל תלוי בך.״
״תמשיכו להתפלל,״ הן ביקשו, ״אל תפסיקו להתפלל, כל תפילה חשובה.״ ובאומץ שלהן הכל כך יהודי הזה, הן החזירו לי אמת שהייתה מושלכת ארצה, ״כרום זולות לבני אדם״. כמה קל לסמוך על כוח הזרוע, כמה קל לבטוח בנדיבים, כמה קל להיכנס לחשבונות של איפה טעיתי ומה לא עשיתי מספיק, כמה קל. כמה אני כזאת כמעט בכל זירה בחיים שלי. ומצד שני, כמה אמיתית וזכה ונטולת קליפות ההבטה הזו לשמיים. האמנתי להן. לשלושתן. קיבלתי כוח לא רק להתפלל על הנערים החטופים, אלא להתפלל בכלל. פתאום האמתי שזה תלוי גם בי, ואולי רק בי, שיש לי כוח להשפיע, שיש לי מניות בכל ילד יהודי באשר הוא, זה ממש העסק הפרטי שלי. פתאום ראיתי כמה קריטי להסיר את הלוט מעל האמת העירומה והלא פופולרית והיא שאנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוגבלים בכוחנו להגן על ילדינו, אנחנו מוגבלים בכוחנו להגן על ארצנו ועל עצמנו. אנחנו ניתלים בסיבות ובתוצאות וזונחים בקלות את המסובב. זה שרוצה ואוהב יותר מכל לראות את הילדים שלו מאוחדים.
זה שצריך להרים אליו עיניים כמו אמא יהודיה. בלי דרישות ותנאים מוקדמים, בלי תלונות ודעות מגובשות, רק בתחינה ובאמונה. אנא מלך מלכי המלכים, תראה אותנו. אמנם מאחרים להתעורר, אבל יפים כל כך באחדותנו. תראה איך אין באמת תהום בינינו לבין אחינו ואחיותנו השונים מאיתנו, תראה איך אין אמא שלא דומעת ומניחה לבנה קטנה משלה במגדל התפילות והדמעות.
כתוב שבזכות נשים צידקניות, את זה אני יודעת ומדקלמת. אבל מול שלושת האימהות לא נותר לי ספק בכלל.
אמהות רגילות שמנצנצות ככה לפתע באור יקרות בשעת ניסיון, הן הלב של עם ישראל. אמהות יהודיות הן הלב של העולם.
אשרי שזכיתי להיות אחת מהן, ממש צעקתי על עצמי לזקוף קומה מולן ולהיות חזקה לפחות כמותן. הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי ״אשריך אמא, אשריך, את שומעת? קחי את ספר התהילים שהוא הנשק שלך, וצאי לקרב.״ כי התפילה היא החרב שלי, והדמעות הן אומנות הלחימה העתיקה ביותר בעולם.
נועה ירון דיין. נכתב למגזין "פנימה"
מי שעורר את הלב הישנוני הזה, היו שלוש נשים. שלוש נשים שמה שהכי מדהים וענק ומיוחד בהן, היא העובדה שהן נשים רגילות. הן לא נבחרו לתפקיד בידי שום במאי או עורך בשר ודם, הן התעוררו לתוך הסיוט הנורא מכל ביום שישי בבוקר כשהמיטות הריקות שתקו שתיקה שאין לה פשר. איריס רחל ובת גלים ניערו לי את הנשמה. ולא רק לי. כל מי שיש לו לב הרגיש ונדהם. מי אלה היפות והזקופות האלה? הן ניערו כל לב ולב בנפרד והביאו את הלב המשותף לכולנו לחזור ולפעום. באצילות, ביופי, בעדינות וברוך, הן עמדו מול המצלמות ועשו הכל חוץ מלהתבכיין ולהישבר. הן עמדו שם כמו שרק אמא יהודיה בעיצומו של הניסיון הקשה מכל יכולה לעמוד. כמו שעומדת אמא יהודיה. זקופה, דומעת, ומלאת אמונה.
צפיתי בהן אחת אחת והתפרקתי. געיתי בבכי כמו תינוקת בלי לחשבן לכלום. כן, על שלושת הילדים הטהורים האלה, כן, על חוסר הוודאות ועל הספק המנקר, וכן, על התחושה שאולי חס ושלום חס ושלום, מאוחר מידי להתעורר עכשיו. שמא אולי ישנו זמן רב מידי שינה עמוקה מידי. לא מבחינה צבאית או מדינית, מבחינה רוחנית. שינה של שנאת חינם ועורלת לב , שינה שבשביל להתעורר ממנה הכרחנו אסון לבוא. בכיתי כי פחדתי שמא נפרצה חומת ההגנה על ילדינו שלנו כולנו, עד כדי כך שניתנה רשות לחיות האדם להצליח במזימתם האפלה.
אבל בכיתי בעיקר כמו תמיד, על עצמי. על הלב הרדום והמושתק שלי. על הקטנות שבה אני מתמודדת עם ניסיונות פיצפונים ולא קשים כמו שלהן. על הקוטרית שאני, לא מפסיקה לעקם את הפה ולכווץ את הגבות, לא מעבירה יום בלי לפחות איזה ״אוף״ אחד קטנוני וכפרני כלפי שמיא. צרות קטנות ברוך השם, וכפיות טובה גדולה. בכיתי ועשיתי תשובה. ביקשתי סליחה מהקדוש ברוך הוא על כל אלה. על האטימות והציניות וחוסר הכרת הטוב שלי. הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי לו ״תראה, תראה כמה יפות הבנות שלך, תראה איך אין טרוניה ולו הקטנה ביותר על שיפתיהן. תראה איך הן מחזקות אחרים במקום להתפרק, תראה איך הן מקדשות שם שמיים רק בעמידה הזו, רק בתודות האינסופיות לכל חייל ולכל שב״כניק וש״ג. תראה איך הן נשענות רק עליך, האמת פרוסה וברורה מול עיניהן, הכל בידי שמים, הכל תלוי בך.״
״תמשיכו להתפלל,״ הן ביקשו, ״אל תפסיקו להתפלל, כל תפילה חשובה.״ ובאומץ שלהן הכל כך יהודי הזה, הן החזירו לי אמת שהייתה מושלכת ארצה, ״כרום זולות לבני אדם״. כמה קל לסמוך על כוח הזרוע, כמה קל לבטוח בנדיבים, כמה קל להיכנס לחשבונות של איפה טעיתי ומה לא עשיתי מספיק, כמה קל. כמה אני כזאת כמעט בכל זירה בחיים שלי. ומצד שני, כמה אמיתית וזכה ונטולת קליפות ההבטה הזו לשמיים. האמנתי להן. לשלושתן. קיבלתי כוח לא רק להתפלל על הנערים החטופים, אלא להתפלל בכלל. פתאום האמתי שזה תלוי גם בי, ואולי רק בי, שיש לי כוח להשפיע, שיש לי מניות בכל ילד יהודי באשר הוא, זה ממש העסק הפרטי שלי. פתאום ראיתי כמה קריטי להסיר את הלוט מעל האמת העירומה והלא פופולרית והיא שאנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מוגבלים בכוחנו להגן על ילדינו, אנחנו מוגבלים בכוחנו להגן על ארצנו ועל עצמנו. אנחנו ניתלים בסיבות ובתוצאות וזונחים בקלות את המסובב. זה שרוצה ואוהב יותר מכל לראות את הילדים שלו מאוחדים.
זה שצריך להרים אליו עיניים כמו אמא יהודיה. בלי דרישות ותנאים מוקדמים, בלי תלונות ודעות מגובשות, רק בתחינה ובאמונה. אנא מלך מלכי המלכים, תראה אותנו. אמנם מאחרים להתעורר, אבל יפים כל כך באחדותנו. תראה איך אין באמת תהום בינינו לבין אחינו ואחיותנו השונים מאיתנו, תראה איך אין אמא שלא דומעת ומניחה לבנה קטנה משלה במגדל התפילות והדמעות.
כתוב שבזכות נשים צידקניות, את זה אני יודעת ומדקלמת. אבל מול שלושת האימהות לא נותר לי ספק בכלל.
אמהות רגילות שמנצנצות ככה לפתע באור יקרות בשעת ניסיון, הן הלב של עם ישראל. אמהות יהודיות הן הלב של העולם.
אשרי שזכיתי להיות אחת מהן, ממש צעקתי על עצמי לזקוף קומה מולן ולהיות חזקה לפחות כמותן. הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי ״אשריך אמא, אשריך, את שומעת? קחי את ספר התהילים שהוא הנשק שלך, וצאי לקרב.״ כי התפילה היא החרב שלי, והדמעות הן אומנות הלחימה העתיקה ביותר בעולם.
נועה ירון דיין. נכתב למגזין "פנימה"
הנושאים החמים



Reactions: אבא_תודה, חיפושית לבנה, פיקולו ועוד 31 משתמשים34 //