שיתוף - לביקורת נכתב בהשראת האתגר

[איוליס]

ת'אמת, שפשוט כתבתי לאתגר, וכשהתכוונתי לשלוח, גיליתי שזה לא בדיוק עונה על הכללים.
אז אני שולחת כאן וכמובן שאשמח לתגובות הערות וכו וכו

"את צודקת", שני ממצמצת בעיניה שולחת בי מבט דק.
אני מופתעת בולעת המון מילים שחיכו לגלוש ולהתפרץ לעברה, מתי לאחרונה קרה ששני הצדיקה אותי באיזה עניין,
אני שותקת הלומה עדיין.

שני מחייכת חיוך קטן, מתנשא. "את צודקת ליבי", היא חוזרת שוב בהדגשה קלה, אבל,

אני מסבה פני לא רוצה לשמוע אותו, הייתי צריכה להבין שהאת צודקת של שני, הוא נטו להרדים את חושי, לתת לי תחושת חשיבות, לתת לה אפשרות לסיים את דבריה ללא התנגדות מצידי.
"הרבנית שלנו אישה צדיקה מאוד", אני קוטעת אותה, חוזרת על דברי במנטרה מעייפת, "היא מחזירה המון בחורות בתשובה, ואותי היא חיזקה כל כך".

שני מביטה בי במבט מיואש, "ליבי את חוזרת על דברייך שוב ושוב, את אינך עונה לי על התמיהות שהעליתי בפנייך, זה לא ויכוח, פשוט ללחוץ על הכפתור שלך, וההקלטה נשמעת ברקע, אפילו הטונים שלך אינם משתנים, רק ההתלהבות עולה".

אני משתדלת לא להראות פנים פגיעות, אך העלבון גדול ממני, ואני זועקת אליה, "מתי תביני, זו אינה מנטרה שסתם חוזרת על עצמה, זו מציאות, זה עובדה, את פשוט מנסה להתעלם ממנה, להסתיר אותה, בהמוני משפטים ושאלות מתריסות, אני נואשתי מלענות ולתרץ לך את הדרך המופלאה הזו, שזכיתי להכיר, נואשתי מהסברים מול פנים מתנשאות ואטומות, אם אינך רוצה לטעום מהטוב והמתוק, שיערב לך, קחי צעד אחורה, מדוע את מונעת אף ממני את הישר והטוב", אני מטיחה בה, עייפה מוויכוחים חוזרים ונשנים, עייפה מלהצדיק דרך שגיליתי, את האור הזה שחדר לליבי, גונב ממני פיסות פיסות של התלהבות, מאז נכנסתי למדרשה החדשה.

שני סוקרת אותי במבט מרחם, פוחד אפילו, פתאום המבע המתנשא עוזב את עיניה והן נגלות לי כנות ומרגישות, "ליבי את שבויה", היא צועקת פתאום, מסתירה את פיה ביד קטנה, ואומרת שוב בקול נמוך, כמעט לוחש, "את שבויה בהררי טענות כוזבות אצל אנשים שקלטו את ליבך הרגיש ומשתמשים בו נגדך, זו כת", קולה נהיה איטי מעט, עצוב. "את אפילו לא שמה ליבך שאת חוזרת על משפטים ששתלו לך בראש שוב ושוב, לא מתייחסת לדיבורי היגיון, את שבויה", היא קורסת לספסל, "ואני רק רוצה לעזור לך", קולה נתקע, מביטה בי בתחינה.

העיניים שלי לחות, אני עוצמת אותן, חושבת על דבריה, כועסת עליהן, אינני שבויה, אני בוחרת, והרבנית דואגת לעזור לי לבחור בבחירות הנכונות, זו עצת היצר שמבלבלת את שני, גורמת לה להרחיק אותי מדרך ראויה, אסור לי להמשיך להקשיב לה, היא מידי רחוקה, מידי מתנגדת, והאוזניים שלי רגישות, "תודה שאת דואגת לי" אני אומרת מהשפה ולחוץ, רוצה לגמור בטוב, ללא פגיעות, "אבל קשה לי שאת מנסה למנוע ממני דרך אהובה, שחשובה לי, אני אלך, להתראות".

שני מזמן קמה, והמבט המתנשא, מרחם שב לשכון בעיניה, מחזירה לי נפנוף, נדמה לי הוא היה עצוב.

 

[אבגדהו2]

כל כך נוגע.. ועצוב.

 

[צופה מהצד]

וואווו לשתי הצדדים ...... כל כך מוכר מהחיים