נספח לאתגר דו שבועי - קצת תיבול לא יזיק!

[Violinist]

תודה על ההסבר, וסתם, שאלה צדדית, למה נערה ולא נער? זה גם אחד התפקידים שמתאימים לאשה כמו שיננית, עובדת סוציאלית וכו'?

יש מקרים של נערים בהחלט אך בדרך כלל זה לא כמו שיש חדרנית במלון למרות שזה יתכן שגם חדרן

 

[7שבע7]

@רוחי בלבוחי - איזו צמרמורת עשית לי עם הסיפור שלך...
הסיפור המקורי הוא אחד האהובים עליי (בכלל אוהבת את סיפוריה של רות בייפוס), אבל כאן עשית לו טוויסט מטלטל, עצוב כל-כך... (ומסקרן: אבא לא בא כי הוא לא בחיים? או כי הוא עזב את הבית?...)

 

[רוחי בלבוחי]

ומסקרן: אבא לא בא כי הוא לא בחיים? או כי הוא עזב את הבית?..

אחשוף לך את כל האמת - - עד לסיומו של הסיפור עוד התלבטתי להיכן לקחת את זה.
זה סיפור שאני קשורה אליו מאד, הוא נוגע בנימים דקים....
לצערי - אבא לא בחיים.....

 

[הוריקן]

כי הוא לא בחיים?

מסתבר שזה הנכון כי האמא אמרה שקשה לה בלעדיו....

 

[רוחי בלבוחי]

מסתבר שזה הנכון כי האמא אמרה שקשה לה בלעדיו....

לגמרי נכון!
היא גם חוזרת על שמו, דבר שלא הייתה עושה לו היה הולך....

 

[דיונון]

אכן...

יש לציין שהדמיון למקור קצת רחוק.

 

[7שבע7]

יש לציין שהדמיון למקור קצת רחוק.

נכון, זה סיפור שנכתב רק בהשראת הסיפור המקורי.
(הוא נכתב לזכרה של סבתי, שהייתה גננת, והסיפור האהוב עליה ביותר היה "מעשה בחמישה בלונים". ירשתי ממנה את האהבה הזו...)

 

[לאלה]

@שיילה
אח, איזה תיבול!

 

[מנוחה כהן]

"אתה כבר מדבר עם עצמך," צעקה אחותו הגדולה, האימא הרביעית שלו, מהחדר השני.
"אל תעליבי את עזרא!" גערה בה האימא השלישית. "כשאת היית בגילו, כל היום דיברת לעצמך!"
"לא לריב!" אמרה האימא האמיתית שלהם וסגרה את הדלת. ועזרא נשאר בחדר לבד.

תודה על זה!

 

[הני ר.]

ב"ה.

במכינה הווירטואלית של הרב'ה חיים יש שלושה ילדים חמודים:
עזרא (במלעיל) שבבידוד ברחוב עזרא (במלרע), יוֹסִי שבבידוד ברחוב יוֹסֵי, ואבי שבבידוד ברחוב אברהם.
הם שלושתם אוהבים במיוחד לחם עם שוקולד וסוכריות, והם מאוד אוהבים לשתות קצת תה חם ומתוק. אממ… תיקון: קולה זירו בטעם מנגו.
הם גם אוהבים לשחק באותם המשחקים…
ובמיוחד הם אוהבים את המשחק בכדור. בכדור הם מוכנים לשחק מבוקר ועד ערב. לקנות כדור חדש, לשחק איתו שתי שניות, לראות באכזבה איך הוא מתגלגל לכביש ומתפוצץ, ולקנות חדש. כל מיני דברים מעניינים, העיקר - בכדור.
אבל בגלל הכדור הם כִּמְעַט כִּמְעַט רבו וְכִמְעַט כִּמְעַט נהיו ברוגז. הנה קראו עכשיו כיצד קרה הדבר…
(מוסיקת רקע קלאסית ווקאלית…)
יום אחד, הציעה אימא של עזרא ששלושת החברים ישוחחו בשיחת ועידה. בשעה נדירה, כששלושת הטלפונים של משפחותיהם התפנו בו זמנית, עזרא, יוסי ואבי עלו לקו. אחרי כמה ניתוקים וחיוגים מחדש, הם התחילו לדבר.
"הי, תראו מה יש לי!" צעק עזרא לשני חבריו. "תראו מה יש לי. כדור גדול ויפה!"
"איזה יופי!" אמר יוסי, "אבל שכחת שאי אפשר לראות דרך הטלפון! תבוא להראות לנו בגינה."
"אני לא יכול, אנחנו בסגר," השיב עזרא.
"אז איך נראה אותו?" שאל אבי.
"ממי קיבלת אותו?" שאל יוסי.
"קיבלנו אותו מסבא שלי, כשהלכנו לבקר אותו לפני שבוע. נופפנו לו מלמטה, והוא זרק אלינו כדורים גדולים וכתומים מהמרפסת!" סיפר עזרא.
"כשייגמר הסגר, תרשה לנו לשחק בו, שלושתינו יחד?" שאל אבי.
"אני… אני… לא כל כך מרשה," אמר עזרא והנמיך את קולו, "אתם יודעים, בגלל שהכדור חדש, והכדור - הוא שלי!"
"אז למה סיפרת לנו עליו?" שאל אבי. "לא צריך לספר רק כדי להשוויץ. אבא שלי אמר שהקורונה הגיעה רק בגלל שאנשים אכלו חיות טמאות והיתה להם גאווה."
"כן, גם אבא שלי אמר את זה," אמר יוסי. "בשביל מה סיפרת על הכדור שלך? הוא בכלל כבר לא מעניין. אנחנו בכלל לא רוצים לשחק בו," הודיע יוסי וירד מהקו. גם אבי ירד מהקו, ועזרא נשאר לבדו, והכדור הגדול והכתום והחלק והנעים נשאר איתו.
"טוב, שינתקו," אמר עזרא. "אני אשחק עם הכדור לבד, ואדבר לעצמי."
"אתה כבר מדבר עם עצמך," צעקה אחותו הגדולה, האימא הרביעית שלו, מהחדר השני.
"אל תעליבי את עזרא!" גערה בה האימא השלישית. "כשאת היית בגילו, כל היום דיברת לעצמך!"
"לא לריב!" אמרה האימא האמיתית שלהם וסגרה את הדלת. ועזרא נשאר בחדר לבד.
בתחילה היה מאוד מעניין, כי הכדור היה באמת יפה, אבל אחר כך, אחר כך התחיל להיות קצת משעמם לשחק לבד. במיוחד שהאחים הקטנים של עזרא שיחקו לבד במטבח במשחק סודי, ואבי שיחק במלחמת מוחות עם המשפחה שלו, ויוסי יצא להוריד את הזבל עם אח שלו. (הם אמרו שהם ניתקו, אבל מחוסר ידע טכנולוגי השאירו את הטלפון פתוח וכך עזרא האזין לכל תוכניותיהם…)
לאט לאט חזרו אבי ויוסי לקו. רצה עזרא לומר משהו לאבי, ופתאום הוא שומע שאבי מדבר עם יוסי, ואינו מוכן לשמוע!
ב-ר-ו-ג-ז!
רצה עזרא לומר משהו ליוסי, ופתאום הוא שומע שיוסי מדבר עם אבי, ואינו מוכן לשמוע!
ב-ר-ו-ג-ז!
'אז עם מי אדבר?' חשב עזרא. 'עם מי אצחק? אולי עם ילדים אחרים? אבל יש להם אחיות גדולות שתופסות את הטלפון כל היום. וחוץ מזה, אני אוהב את אבי, ואני רוצה לדבר עם יוסי. אז מה יהיה עכשיו, עם מי אדבר?' כך חשב עזרא לעצמו, ופתאום הוא שומע שיוסי אומר לו:
"תדבר עם הכדור שלך. הוא שלך, הוא החבר שלך, ולא אנחנו."
והנה גם אבי אומר: "על הכדור שלך אתה לא מוכן לוותר, אבל עלינו, על יוסי ואבי, החברים הכי טובים שלך - אתה מוכן לוותר! אז תדבר איתו, עם הכדור שלך!"
"אבל הכדור לא אוהב לאכול את אותם הדברים שאנחנו אוהבים, והוא לא חבר טוב שלי. אני… אני רוצה לשאול אתכם אם אתם מוכנים לשחק איתי בכדור שלי, כשייגמר הסגר," אמר עזרא. "אני רוצה שנהיה שוב חברים טובים!"
"גם אנחנו רוצים," אמרו יוסי ואבי, בשינוי דעת קיצוני שמתאים רק לגיל כזה, והטלפון צרצר אחריהם בהסכמה מלאה.
"אז אנחנו שוב חברים טובים?" שאל עזרא.
"כן, אנחנו שוב חברים," אמר יוסי.
"שלושה חברים טובים," אמר גם אבי.
עזרא (במלעיל) שבבידוד ברחוב עזרא (במלרע), יוֹסִי שבבידוד ברחוב יוֹסֵי, ואבי שבבידוד ברחוב אברהם.
שלושה חברים נפלאים!

(כל הזכויות למקור שמורות ללאה פריד ושרה קיסנר האגדיות.)

"-----" אמרה אמא
"------" ענה יוסי
"-----" ענו אברהם ויוסי...
הייתי חייבת...

 

[ליאורהA]

@הני ר.

"-----" אמרה אמא
"------" ענה יוסי
"-----" ענו אברהם ויוסי...
הייתי חייבת...

מה הכוונה?

 

[המלמד מבני ברק]

@ליאורהA וואו! איזה סיפור סוחף ונעים לקריאה, אהבתי את הקטע של ארבע אימהות... חזק ונכון

 

[הני ר.]

@הני ר.

מה הכוונה?

שמעתי אותן מדברות.
השגתי לבנות שלי את הסיפורים שגדלתי עליהם.
מכל הסיפור הם יודעים לצטט רק את הקריינות [נ שרוקה] של:"אמר X]

 

[דיונון]

חלומות של ליל שישי

ילדים, היום אספר לכם סיפור מיוחד. הסיפור עלי ועל סבתא.

-איזה סבתא? סבתא ועקנין שברחה מהשואה?

-מה פתאום. זאת היתה סבתא ליבוביץ. אמא של אמא של אמא. ולא אמא של אמא.

-אהה אולי סבתא קרית מוצקין עם הסיפור על החתולות ועץ האיזדרכת.

-מה?!

-אה אני סתם ילדה של השכנים, שמקשיבה מהחלון. ויש לי סבתא בקרית מוצקין.

-לא חשוב לא חשוב!

-טוב ילדים זמננו קצר יש סירים על האש שאני צריך להוסיף להם תבלין.

אבל זהו סיפור מיוחד. על סבתא מיוחדת. וזהו סיפור ששינה את פני העיירה שלנו עד עצם היום הזה.



20 שנה קודם לכן.

זאת בהחלט עיירה. לא מספר התושבים קובע, האוירה קובעת. והאוירה עיירה.

כל בלוק כל סמטא כל שביל, הופכים אותה למסעירה בעיני תושביה ואפרורית להחריד בעיני שאר העולם.

אולי זה מגרש האספלט המחורץ. ברחבת בית הכנסת 'המגורבים'. ליד איצקו אופניים.

יש משהו גם בשלטים הישנים שמצהיבים לאיטם ליד המינימרקט של פלורה. הקוראים להחזיר עטרה בעזרת בעצרת סליחות, במתנ"ס העירוני.

מביני דבר ישלחו אותך למרכז המסחרי של שכונה ג', שכונת הפרסים, שם תמצא את מזלך בפנינת המזל, המוריקה כסף מכיסיהם של עמלי היום ומוריקה בירה צוננת אל גרונם העמל בלילה.

אבל יותר מהכל, עם תעבור בעיירה, לא תרצה לפסוח על בית המטעמים המקומי. זהו לא בית, זאת בקתה, בה מתגוררת אישה זקנה, ומתקלפת.

במטבחה הפרטי היא רוקחת מעדנים מעולמות עליונים. ומלחינה יצירות אותנטיות ששום שף לא יכול לחולל.

איש לא יודע מאין באה, מאיפה השיגה את ביקתתה העלובה הניצבת כבוד בקצה העיר, צמוד לשביל של בית העלמין. גם על שמה, ועל משפחתה אם בכלל קיימת, התרבו הדעות.

ניסו טען שבאה עם אמא שלו ממצרים. יודה מתווכח שיש לה אח ששירת איתו בלבנון והשתגע. ור' מוישה שליח הרבי לעיירה, אמר: "מה זה שייך? העיקר שהאוכל טעים, עכשיו בואו לשיעור תורה!"ו

מחיך לאוזן, עברה השמועה על שיבוח המאכלים, גם הניחוחות שהשתרכו מעל חצרות הבתים סחפו את העוברים והמריחים.

עד שאין איש זוכר, מתי התחילה הגיברת לפתוח מידי צהריים את הדלת הירוקה המתקלפת, לתלות שלט על הדלת, וזה לשונו "בס"ד, היום שני, אוכל טעים, מרק עדשים. לא לשכוח כסף בקופה לשים"

זה נתלה ביום ראשון, וחוזר לשם כל יום בשתים עשרה בדיוק.

התרבו הלקוחות גדלו הפניות, ואין לה שם. בכל האזור איש לא ידע את שמה, אז הוחל להיקרא שמה 'סבתא'. קוראים לה והיא באה.

"סבתא הקובה הזה מתחרה עם הקובנה של אמא שלי" מהמהם ציון בשביעות רצון, ומסלסל בפאותיו המשוחות שמן.

"אין בכל הקווקז על האושפלו שלך". מצעק נער בוכרי, עם צעיף סגול ועליו כתוב "הפועל עיירה אימפריה"

וסבתא מהנהנת, מחייכת במונה ליזיות, מיטיבה את המטפחת הירוקה המתקלפת, ורק אומרת: "לבריאות כפרות, לבריאות! ותודה!"

כולם באים. גם מזל וג'ולייט באות בשקט, לקבל מתכונים. גם ר' מוישה האשכנזי בא, לתת הכשר, לטעום, ולשים תמונה של הרבי.

וגם בובי בא.

בובי, אין איש שלא מכיר אותו, מפחד ממנו ושונא אותו.

כי כמו בכל עיירה אמיתית עם מוכר פלאפל אמיתי, ומשוגע מקומי, יש גם בריון מקומי. בעיירה הזאת קוראים לו בובי.

חבל להתחיל לתאר את מעלליו, את ילדותו הקשה, את הפעמים בהם כמעט חוסל וכיצד רכש את שתיקתם של אנשי החוק.

זהו סיפור ארוך, ולבובי אין זמן ארוך. יש לו פתיל קצר, והרבה ביזנס. על הראש. הוא מחייך לפמליה שלו וכל הפמלייה צוחקת צחוק מפוחד.

אבל גם בובי מפנה זמן לאוכל של סבתא. ודוקא בחמישי ערב.

כי בהגיע ליל חמישי, סבתא מוציאה מהארון למטה את הקדירה הכבידה והגדולה. מניחה בדחילו מצרכים הידועים רק לה ומבשלת אותם עם תבלינים סודיים במיוחד שהיא מגדלת בחצר האחורית. בישול למשך ח"י שעות על השעון.

וכעבור ז"י שעות הניחוחות מתחילים לעלות מהחלונות המתקלפים. ומרטיטים את נחירי ראש העיר וכל נתיניו.

מוציאה סבתא ערמת קערות צבועות בכתום עתיק. שולפת מהמתלים את המצקת היצוקה, ומתחילה למזוג מנות.

וכולם באים.

ראש העיר בא ראשון. מקבל מנה עם ביצה קשה. וטוען בקול בריטון: "זהו החמין הטוב בעולם! בזכותך סבתא נצעיד את העיירה קדימה"

יודה וניסו מגיעים עם הילדים. יודה טועם ראשון וצועק: "זה גונדי פרסי אורגינל". ניסו מנפנף במזלגו וצווח: "זה מאה אחוז, לוביה קהירית"

"לבריאות כפרות"

ר' מוישה מגיע להניח תיפלין סמוך לשקיעה, ומפזם: "באבע, כזה טשולנט עם לוקשען קיגעל אין בכל הנבראים"

וגם בובי מגיע, אחרון. וסבתא שומרת לו מנה, הוא מחייך, לא משלם ומתיישב עם פמלייתו בשולחן בחצר. ואומר בהחלטיות: "ברור שזה סכינה כמו במרקש אין חולק". ואין חולק.



רבו כולם איך לקרוא לתבשיל. ומאז הוחל לקרותו 'הדייסה של סבתא'.

בליל שישי אחד זה קרה.

סבתא בישלה דייסה.

היא חילקה לראש העיר.
לר' מוישה.
לניסו ויודה והילדים.
גם מזל וג'ולייט קיבלו.
ואפילו שני בחורים חרדים, עם צעיף סגול קיבלו מנה עם פחית.

וסבתא לא שמה לב, או שאולי כן. שהיא נותנת את המנה האחרונה. לילד מתוק עם עיני תכלת, שער חום ומבט רעב, שביקש: "סבתא אני רוצה דייסה".

ובדיוק כשנשמעה נקישת הכף האחרונה של הילד בתחתית הקערה...

בובי נכנס. בא מן השדה והוא עייף.

"סבתא" שאג בקול. "עלטיני נא מן הדייסה שלך"

וסבתא הניחה מרפקים על הדלפק הירוק, ניפנפה ביצוקה, חשפה טור שיניים מתקלפות ואמרה בקול נהיר:

"ולבובי לא נשאר".

דממה... כולם שמרו על שקטיהם.

מה יעשה בובי?

מה עשה אתם שואלים?

הלך!

והלך והלך.

ולעולם לא חזר...

לא נצפה יותר בעיירה שלנו.



"וואו אבא". אבל מה הסיפור איך פגשת את סבתא?

-אני הילד הרעב, שקיבל את המנה האחרונה.

-למה היא הביאה לך?

-כי אני הבן שלה.

שאפו.
יש לי סיפור מוכן על 'סבתא בשלה דייסה' מתחילת האתגר.
אעלה בס"ד בשבוע הבא - אז שתדעו שאנ'לא מעתיק

 

[הנף מקלדת]

שאפו.
יש לי סיפור מוכן על 'סבתא בשלה דייסה' מתחילת האתגר.
אעלה בס"ד בשבוע הבא - אז שתדעו שאנ'לא מעתיק

תודה.
אבל זאת לא אותה דייסה אם שמים בה תבלינים שונים.

 

[דיונון]

תודה.
אבל זאת לא אותה דייסה אם שמים בה תבלינים שונים.

הדייסה שלי די דוחה.

 

[דיונון]

(שמה של האגדה המקורית היא: "החתול במגפיים")

לג'נד התיישב בלאות על הכיסא ונאנח אנחה עמוקה.

אכזבה. הוא אפילו לא יכול היה לכעוס. הוא רק חש אכזבה.
"אני פשוט לא מבין את זה." הוא מלמל לעצמו בתסכול וחפן את פניו בשתי ידיו. "רוחי מקבלת טחנה, שכם מקבל חמור, ואילו אנוכי; מה אני מקבל? חתול!" פניו הזדעפו.

"אתה יודע" הוא לפתע שמע קול. הוא הרים את ראשו במהירות. מולו, על אדן החלון שכב לו החתול שקיבל בירושה מאביו הטוחן.

"זה לא שווה להיות בן זקונים אם אין להורים שלך כסף." החתול החווה את דעתו. "אני מתכוון, אתה לא מרוויח הרבה, אתה עובד בדיוק כמו כולם, חוטף מכות מהאחים הגדולים שלך, ובכללי נדפק, האמן לי, אני מבין אותך.."

"גם אתה היית הכי קטן?" הוא נשא עיניים לחתול הנונשלנטי.

החתול חייך לרגע. "אני הייתי הבכור."

"אה"

"הפרעתי לך?" הוא התעניין.

"האמת, חשבתי לעצמי מה אני יכול לעשות איתך, אתה יודע, אתה הירושה שלי". לג'נד הודה בעצב.

"ואני מאמין שחשבת לפחות פעם אחת על לפשוט את פרוותי ולמכור אותה בעבור מספר פרוטות." החתול אמר ושייף את ציפורניו על העץ המחוספס.

"כן." הוא הנהן בראשו וקם מהכיסא.

"מאוד רגיש מצדך, אבל יש לי רעיון טוב יותר, וקצת פחות אלים." היה אפשר לחשוב שהוא מרגיש בטוח אלמלא הזנב שלו שהתנועע בעצבנות.

"אתה יכול להפוך אותי לשטיח וזה יסדר אותך למשך שבוע ואולי יותר, אבל יש לי הצעה שתסדר אותך לכל החיים." עכשיו הוא חייך חיוך ערמומי. ולג'נד חשב שזה לא מוסיף הרבה לאמינות שניסה למכור.

"ואיך בדיוק?" הטון שלו היה חשדני.

"אני צריך בשביל זה רק שק ומגפיים."

"אני לא רוצה להפסיד כסף, אני רוצה להרוויח." הוא רטן בשקט.

"כפי שאמרתי, זאת השקעה לטווח ארוך, ראה מה אני מתכנן לעשות; אני אצור קשרים עם המלך, בזמן שאני מרמה את המפלץ הקוסם, כדי שיהפוך לעכבר, ואז אוכל לאכול אותו, אתה תנסה שלא לחרב הכל ואולי כשיגיע הזמן תהפוך לבן אצולה ותחיה את חייך באושר ושמחה." הוא צחקק לעצמו.

לג'נד נאנח. "ראה, חתול, זה באמת נשמע מקסים, האושר והעושר הזה, אבל אלו לא החיים שתכננתי לעצמי." הוא נעצר לרגע, נועץ את מבטו באדמה. הוא יודע שזה טיפשי מה שהוא עושה, אבל הוא לא יכול להמשיך לחיות בידיעה שפספס כל כך הרבה.

"אני לא רוצה לחיות באגדה, לשמש כמוסר השכל ולחיות כפנטזיה של מישהו. אני רוצה חיים משלי, חיים שאוכל לשלוט בהם, חיים שאוכל לבחור את הבחירות שלי, אני לא רוצה שתסדר לי את החיים, ואני אמשיך להיות בן הטוחן הפאסיבי, אני רוצה יותר מזה"

החתול התרומם מרביצתו. "מה הבעיה שלך?" הוא הרים את קולו בכעס.

"אתה לא רוצה לחיות באושר ועושר? בלי תקלות מיותרות, בלי סיכונים נוספים, הכל פשוט, ברור וחלק!"

זה אכן היה ברור וחלק, אבל הוא יודע שאם הוא יחיה את החיים הללו, הוא לא יתקדם לשום מקום, לא יראה דברים נוספים, לא יעמוד בפני שום דבר שיחשל אותו. ואולי זה נראה פסיכי, אבל הוא לא יצליח לחיות בעולם שהכל מתוק בו. אנשים מתלוננים שהם רוצים מתוק ומתוק ומתוק וכשמגישים להם את תמיסת הסוכר של המרפאה הם מבינים שהכל מתוק זה כבר דוחה.
"אני רוצה לחוות חוויות," הוא אמר והוסיף: "אני רוצה להסתכן, להינצל, להרגיש פחד, שלווה, ריגוש, דברים שאני לא אקבל אם אתן לאגדה לנהל את חיי, אם אתן לך לנהל את חיי."

אני מבין." החתול אמר לאחר רגע של שקט. "ובכן, אני לא יודע אם אתה עושה בחכמה שאתה בוחר להתעלם מהזוהר וללכת בדרכך שלך, אבל מה שכן, אתה אמיץ, אתה מוכן להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו, ואתה מסרב ללכת בדרך הקלה גם אם היא נראית מפתה. וזאת תכונה חשובה לחיים, אני מאחל לך הרבה בהצלחה, והייתי שמח להישאר איתך, לחוות הרפתקאות וכל זה, אבל חיי עושר מחכים לי, אתה יודע, אני לא יכול להתהלך יחף." הוא אמר בחיוך והסתובב, מתחיל ללכת.

לג'נד חייך לעצמו. הוא החל לחבב את החתול הזה. חבל שעכשיו הוא הולך.

"אני יכול להביא לך זוג מגפיים חדשים, שתהיה לך התחלה טובה, אני מתכוון, אם מישהו יותר חכם ממך ייתקל בך בשאר בדרך ויעשה ממך שטיח, אני אדע שעשיתי את שלי בכדי לעזור לך." הוא קרא.
החתול הסתובב והביט בו במבט בוחן. "בחיי, אתה יותר מריר מבירה."

לג'נד חייך והתיישב שוב על הכיסא בנחת.

"אתה יודע, כל אחד בוחר תיבול אחר לסיפור שלו."

וואו.
מיוחד.

החמש עשרה לראשון, לילה.

אהבתי.
למי שלא אחז - ט"ו ניסן.

העיירה חלם רעשה וגעשה.

לאחר עשרות שנים של התעלמות מן הבעיה האקוטית, החליטו העסקנים שהגיע הזמן לטפל בה.

כמיטב המסורת, אצו רצו המזכירים להזמין את שבעת זקני העיירה לישיבת מועצה מיוחדת, שבה יעלה על הפרק הנושא הדחוף.

עם פתיחת הישיבה, נעמד המזכיר בעל הפראק המהודר ונשא נאום נמרץ, שבו הוזכרה הבעיה הידועה של הנופלים מהגשר. איש אינו יודע על מצבם החמור עד שמגלים אותם מתחת הגשר, וגם אז עובר זמן ארוך עד שהעגלות הרעועות מביאות אותם מפורקי איברים אל חובש העיירה, שמלבד להניח כוסות רוח, אינו מבין הרבה ברפואה.

תכף עם סיום הנאום הוחתמו כל הזקנים על הנוסח המוכן מראש, שבו נקראים כל תושבי העיירה להתחזק בתורה ויראת שמים, ובסופו החלטה נחרצת על בניית בית חולים משוכלל מתחת לגשר.

הצעיר מביניהם [כבן שמונים בלבד] שניסה להעלות כמה שאלות, הושתק מידית בטענה שזמנם של הזקנים יקר, וידונו בדבריו מאוחר יותר. רק לאחר שבעה ימים הוסבר לו שהדבר הוחלט לאחר מחשבה מעמיקה ואין עליו עוררין, דבר שגרם לקבע לדורות את זמן ישיבות חכמי חלם כ'שבעה ימים ושבעה לילות'.

***

קשה להאמין בזה, אבל בחלם המפורסמת לתהילה בחכמתה, היה בחור טיפש בשם ישראל, המכונה בפי כל 'שרול הטרול'.

השנאה העצמית נטפה ממנו, כשכל הזמן נשמעו מכיוונו רק טענות שונות ומשונות על הנהגת העיירה.

באותו היום הוא הגדיל לעשות, כשהעז לסנן בשקט "אולי במקום לדאוג רק לאלו שנופלים מהגשר, ינסו סוף סוף לתקן את הגשר?!"

יענק'ל הוניגקוועצ'ער שעבר שם, שקיבל את המסורת של חכמי חלם מדורי דורות, הזדעזע עמוקות מהדברים.

''האינך מבין את סיבת הדבר?!" נזף בו בעל ההשקפה הצרופה, "הרי לפני מאה שנה היווה הגשר רק יציאת חירום לכיוון היער, וכשהתגלה ש'מוייסר העיירה' נוסע משם לכיוון עיר המחוז כדי להלשין על מבריחי הגבול ומעלימי המס, החליטו חכמי העיר להסיר כמה שלבים מהגשר, בכדי שה'מוייסר' יחשוש מלעלות על הגשר. ומאז כך היא המסורת: הגשר צריך להישאר שבור!"

נהדר.
אבל זה עם מסר!!!

 

[הוריקן]

כל הכבוד לכל מי שהעלה הכול כל כך יפה ומעניין!!!
בקשה לכל אלה שעוד לא העלו נו, נו, מהר, רוצים לטעום ממעשה ידיכם
להוסיף בספוילר או בגלוי, נתון לבחירתכם, מה המקור/ הההשראה שבהם השתמשתם.
בהצלחה!

 

[yonatanr]

אבל זה עם מסר!!!

ולכן?
לא ראיתי בכללי האתגר שאסור להיות מסר...

 

[דיונון]

ולכן?
לא ראיתי בכללי האתגר שאסור להיות מסר...

מותר לך מותר לך מותר לך.
כתוב היטב.