נספח לאתגר הדו שבועי- להוריד ת'נעליים

[RACHELIZ]

זה כיוון קצת שונה מהאתגר במקורו

הוא פעל לפי כללי האתגר במקור.

האתגר הוא לבחור דמות מסוימת (במקרה הזה, בחור ישיבה) ולתת לדמות לכתוב כביכול היא דמות הפוכה לה (במקרה הזה, חייל) אך הכתיבה היא מתוך העולם הפנימי של הדמות הראשונה (דהיינו בחור הישיבה) וזה כולל מילים ומושגים המאפיינים אותה.

 

[מרחבית]

אני הבנתי שהיה צריך לבחור דמות, ולהושיב אותה לכתוב עלילה על הדמות ההפוכה לה.
למשל דמות של בחור ישיבה תכתוב עלילה על חייל, ושם יכניס הבחור ישיבה את שפתו ומושגיו.
או לחילופין דמות של חייל תכתוב עלילה על בחור ישיבה, ותכניס מושגים מעולמו הצבאי.
כאן היתה דמות של בחור ישיבה שכתבה עלילה על עצמה, אמנם מתוך עולמו ומושגיו של חייל.

טוב, לא ממש משנה. גם כלול כנראה באתגר. קצת יותר מורכב. ובגלל שדמות הבחור ישיבה כתבה את זה, זה יכל להיות עמוק יותר.
בכל אופן הסברתי למה חשבתי בתחילה, והיו עוד כאלה, שהדמות שנבחרה לכתוב, היא דמות של חייל.

 

[RACHELIZ]

כאן היתה דמות של בחור ישיבה שכתבה עלילה על עצמה, אמנם מתוך עולמו ומושגיו של חייל.

עכשיו חושבת שאת צודקת ואולי אכן כתב עלילה על עצמו וזה באמת קצת לוקח את האתגר למקום אחר..

 

[הגשש]

@הגשש אולי תחכים אותנו למה באמת הייתה כוונת המשורר,
חייל שמנסה לתאר את עולמו של בחור ישיבה לפי מושגיו (כפי שהבין @נריה מגן), או בחור ישיבה שכותב על עולמו במונחים צבאיים (כפי שהבינה @מרחבית)?

זה התשובה באמת.

ההפך הוא הנכון. חייל ובחור ישיבה הם אחד הניגודים הניגודיים ביותר. ואם בחור ישיבה מצליח לסכם את הריתחא דאורייתא בישיבה בעגה צבאית, יש בזה מן האומנות.

הוא פעל לפי כללי האתגר במקור.

כך גם אני חשבתי.

עכשיו חושבת שאת צודקת ואולי אכן כתב עלילה על עצמו וזה באמת קצת לוקח את האתגר למקום אחר..

כמו שאני הבנתי את האתגר, הבנתי שעשיתי טוב. בחור הישיבה כותב את הדברים שחווה בשפה צבאית. בדיוק הדמות ההפוכה ממנו.

 

[RACHELIZ]

ממה שהבנתי, הדמות צריכה לרשום כביכול היא דמות הפוכה לה ורק המושגים יהיו מהעולם שלה, אך כביכול החוויה היא של הדמות השניה ולא הראשונה.

@Sara led אולי תפתרי את החידה?

 

[דיו וקסת]

@Ushaya בכלל לקח את זה לכיוון אחר, דמות שנכנסת בפועל לנעליים של דמות אחרת. כיוון מעניין מאד (וגם הקטע משובח), אך להבנתי זו לא מטרת האתגר במקורו.

 

[מ. י. פרצמן]

@חדוי אשלג קטע חזק...
אהבתי איך ענית לכללי האתגר בצורה כל כך מעניינת.
והרעיון מקסים. צריך למסגר ולזכור לחיים: לא תמיד כדאי לעטות גלימות!

 

[פסיק]

שמעתי את קולו הזך והטהור של הראש ישיבה מבעד לדיבורית של האוזניות

אתמהה, איך לא העמידו אותי על שגיאתי.

אני מדי אופטימי לחשוב שעשיתם לי לייקים בלי לקרוא...

 

[דיו וקסת]

@מ"ם הקטע שלך כתוב היטב (כדרכך), מרגש, בנוי טוב. קטע מצוין.
אבל... לא הבנתי איך הוא קשור לאתגר.
אני היחיד?

 

[מ"ם]

@מ"ם הקטע שלך כתוב היטב (כדרכך), מרגש, בנוי טוב. קטע מצוין.
אבל... לא הבנתי איך הוא קשור לאתגר.
אני היחיד?

יש לי הסבר ואכתוב אותו בהמשך אי"ה.
מעניין אותי למשוך את זה קצת ולראות איך אנשים יפרשו זאת לעצמם (אם זה מעניין אותם בכלל...)

 

[מעצב פנימיות]

@מ"ם, אני מוריד ת'כובע.
ניסיתי להוריד שם למישהו ת'נעליים, וכל אחד דחק 'לי יוריד הצדיק את נעלי' .

 

[אשר שרבר]

@מ"ם כפרה עליך, קרעת לי את הלב. נפלא.

את השורה האחרונה לא הבנתי. נראה לי שיש כאן פאנץ' שחסר לי.

 

[יוסף שחק]

הוא מאמין לבן שלו שהוא באמת רוצה ללמוד?

 

[RACHELIZ]

(אם זה מעניין אותם בכלל...)

נו באמת!
איך אפשר לקרוא משהו טוב ולהישאר במתח ולא להתעניין?

אז אפשר כבר הסבר?

 

[דיו וקסת]

@מ"ם הקטע שלך הוא יותר חידה מאשר סיפור, אבל נראה לי שפתרתי את החידה.

הדמות הראשית, המספר, (להלן הדמ"ר) מאופיינת כל כך טוב, שחייב להיות שמי ש'כתב' את זה מכיר אותו היטב. ובכל זאת הוא מתואר בביקורת. גם כלפי עצמו (הוגבלתי בשעות הגלישה, השיבאס קרץ לי,), וגם כלפי חינוך הילדים (העץ לא צמח רחוק, הרבה מוטיבציה לא הייתה).
נראה שהכותב סבור כי לדמ"ר היו תקופות טובות בעבר (זוכר את עצמי ממלא עשרות מחברות וכו'), אך היום הוא נוטה להתמכרויות וכדו'. הכותב מאמין שהדמ"ר חי היום עם אישה טובה, והוא לא ראוי לה. לעומת זאת הבן מתואר בחינניות ובסלחנות.

אשר על כן, פתרון החידה הוא: שושי, גרושתו.

אני צודק?

 

[מ"ם]

@מ"ם הקטע שלך הוא יותר חידה מאשר סיפור, אבל נראה לי שפתרתי את החידה.

הדמות הראשית, המספר, (להלן הדמ"ר) מאופיינת כל כך טוב, שחייב להיות שמי ש'כתב' את זה מכיר אותו היטב. ובכל זאת הוא מתואר בביקורת. גם כלפי עצמו (הוגבלתי בשעות הגלישה, השיבאס קרץ לי,), וגם כלפי חינוך הילדים (העץ לא צמח רחוק, הרבה מוטיבציה לא הייתה).
נראה שהכותב סבור כי לדמ"ר היו תקופות טובות בעבר (זוכר את עצמי ממלא עשרות מחברות וכו'), אך היום הוא נוטה להתמכרויות וכדו'. הכותב מאמין שהדמ"ר חי היום עם אישה טובה, והוא לא ראוי לה. לעומת זאת הבן מתואר בחינניות ובסלחנות.

אשר על כן, פתרון החידה הוא: שושי, גרושתו.

אני צודק?

קבל לייק עצום.
ההסבר שלך הרבה יותר טוב משלי.
חוששני שאשאר עליו וזהו.

(רק שושי היא מהארנונה. אין לי מושג איך קוראים לגרושתו)

 

[RACHELIZ]

(רק שושי היא מהארנונה. אין לי מושג איך קוראים לגרושתו)

בקיצור, עושה לנו סיפור בהמשכים…

 

[מ"ם]

אתם מבקשים כל כך יפה, אז אסביר. וכמו שהתרעתי מראש - ההסבר של עבדקן המוכשר-עד-מאוד טוב יותר.

אז כך:

בהעלאת האתגר המפתיע והמשובח ציינה הכותבת כדוגמה החלפת נעליים שהיא ברובה טכנית. צעירה-זקנה, בוס-עובד, ילדון-אבא (אני מתייחס רק להודעה הפותחת והמכריזה על האתגר ולא לסיפורים המדהימים שהועלו. באמת מדהימים. גאה להיות חלק מקהילה משובחת כזו ובעיקר להשתתף באשכולות בהם כולם שופכים זה על זה דליים של דבש).


אבל מה לגבי החלפת נעליים רגשית? להיכנס לנעליים רגשיות של מישהו אחר? לכאורה זה דבר שכל סופר עושה כל הזמן. הוא רוצה לגרום לנו להרגיש רגש של מישהו אחר, שקרוב לוודאי שהוא עצמו לא חווה זאת.

והסופרים הדגולים, כול-יכולים הם! (או אמורים להיות) הם מסוגלים להעצים כל רגש מכל אדם, מילדון ויונק עד קשיש וגריאטרי וכל מי שבאמצע כולל מצבים נפשיים מורכבים במיוחד.

לשם הדוגמה: בעיתון בתוך המשפחה, שנראה שרבים כאן מכירים, מתפרסם הסיפור "פחות או יותר" על גרושה ששני ילדיה נלקחו ממנה. איני מכיר את הכותבת אך אני משער ומקווה שהיא עצמה לא חוותה זאת. ובכל זאת היא אמורה להיכנס לנעליים של אותה אחת ולתאר את הרגשות שהיא חשה במדויק.


בסיפור שלי, אברך צעיר בן עשרים ומשהו נשוי באושר עם ילד אחד בן פחות משנה, כותב על אדם כבן ארבעים וחמש שהוא א) נשוי בזיווג שני. ב) בנו גר עם גרושתו מעבר לים. ג) מכור לאלכוהול ולגלישה.

האם הכותב הצעיר באמת יכול להרגיש מה שהוא מרגיש? האם הרגש המעושה שבו הוא משתמש בכתיבה קרוב בכלל לצל של רגש אמיתי?

הרי גם רוב הקוראים לא עברו זאת. הם מצפים מהכותב שיגרום להם להרגיש את מה שהיה אמור להרגיש ההוא, ואם זה מספיק קרוב הם חשים שהם חווים ומרגישים את מה שההוא חווה...

ואני הקטן, כופר בזה. צאו מהדמיונות. אין לכם מושג. אין לכם שמץ. אין לכם רגש-של-אמת. לא אתה, לא את, לא אתם - ואני מדבר גם עליך הסופר הדגול מהסדרה המפורסמת! - ברוך ה' החיים שלכם יפים, וכל הדמויות שאתם מנסים להיכנס אליהם, לא נגעתם ולא פגעתם גם אם אלף אנשים באו ואמרו לכם כמה ריגשתם.

אולי, אולי, אם יבוא האדם שחווה זאת בעצמו ויאמר שהיית לו לפה, למוח וללב - אולי באמת הצלחת (וגם אז, ייתכן שהוא בסך הכל מדמה את המילים הדומות שעוסקות באותו עניין לסכינים המלובנות שהתנסה בהן בעצמו, וחושב שהיינו-הך. ויש להאריך ולהרחיב. אולי באשכול נפרד שנוגע בכללות עניין הכתיבה, מה מטרתה מאין היא באה ולאן היא אמורה להוביל ועוד חזון למועד).

אז מה אתה רוצה? ישאל מי שישאל ובצדק. שלא יכתבו?!
אז כאמור, ההרחבה שייכת לאותו אשכול שלא נולד. אבל בגדול צריכה להיות צניעות רבה. יראת כבוד. הבנה שהנעליים שהסופר מתנסה בהן הן לא הנעליים ההן, אלא בבואה דבבואה שמותרת בעיקר כדי לסייע לאנשים לעזור להם ולהתחבר, ולא כדי להפוך מצוקות להנאה ספרותית.


בחזרה לקטע הכתוב. הוא לא יצא מגוחך במכוון. לא ניסיתי להדגיש כאן שהכותב הצעיר לא מצליח לתאר את הרגש, כי לא ראיתי בכללי האתגר שהתוצאה חייבת להיות מגוחכת ופארודית. אדרבה, בוס מוכשר שיצליח לכתוב על העובד שלו כמו שהעובד שלו באמת היה כותב, הוא-הוא הבוס האולטימטיבי!

ייתכן שזה התרחק מעט מההגדרה הראשונית של האתגר, אבל כבר ראינו באתגרים הקודמים התרחקויות גדולות יותר...


שוין, זה יצא יותר ארוך ממה שתכננתי ועדיין לא מספיק נהיר. שמא אבקש מראש לשועלים שינסח זאת עבורי. וכרגיל, אני עצמי מתחבט בדברים תוך כדי כתיבה ומנסה להגיע למסקנה דרך העלאתם.


נ.ב. אם כבר אתם כאן, אחד הכותבים החשובים כאן בפורום (אחד החשובים, עם לוע), טוען בפרטי שלא קראתם את השיר על המשטרה שנכנס ברגע האחרון וכבר ירד מהנעץ. נסו, אולי תיהנו.

 

[RACHELIZ]

הולכת עכשיו לקרוא שוב את מה שכתבת באתגר.. נראה אילו תובנות יעלו בהסתמך על ההסבר לעיל

 

[מ"ם]

מומלץ לקרוא פעם אחת גם על פי ההסבר של עבדקן!