נספח לאתגר - ופרצו חומות מגדלי

[יאן]

כתבו להנאתכם.
חזרה לאתגר

 

[ביזנסטורי - אילה]

רעיון יפה לאתגר מאתגר.
הרבה הצלחות לכולם!

 

[מוריופ]

שאלה: אפשר לכתוב כל מה שרוצים, סיפור, שיר כתבה וכו'?

 

[yonatanr]

האתגר יסתיים ב 7.6.20 למניינם, בשעה 23:59

מכאן ולהבא למפרע?
בוודאי התכוונת ל - 6.7.20
בכל אופן, התאריך לא ברור. שבועיים מהיום הם 9/7/20

 

[עכביש]

בוודאי התכוונת ל - 6.7.20

7.7.20
בעקבות בקשת מנהל האתגר, אושר בועדת חריגים.

 

[אבי2000]

מאחורי מה שכתבתי באתגר, יש סיפור שנתן לי השראה, סיפור על רוממות רוח של איש ענק, איש שניצח את מידותיו, ובכך התעלה למרות הדחף הפנימי שבער בו,
הסיפור מובא בספר 'המשגיח' מפי הסופרת אשת חבר ובת הרב, רבי מאיר חדש זצוק"ל.
הסיפור הוא על שעת מלחמה, האויב בפתח העיירה, וכמובן כל מי שעדיין נשאר תופס את מה שיכול ואיך שיכול ובורח...
כמובן בחורי הישיבה נפוצו לכל עבר, כל מי שיכל לעלות על טרמפ בסוס ועגלה עשה זאת מזמן..
מהאחרונים שנשארו זה ר' מאיר וחברו, והנה הם הצליחו גם לעלות על עגלה שתקח אותם הרחק, לפתע, תוך כדי נסיעה נזכר החבר ששכח משהו שחשוב לו בישיבה...
הוא יורד מהעגלה ומבקש מר' מאיר שימתין לו עד יחזור, הוא מבין מה משמעות הבקשה שלו, אבל ר' מאיר לא מהסס ויורד גם, החבר חוזר לישיבה ור' מאיר נשאר לחכות... עגלות חולפות ומציעות לו לברוח, אבל הוא נשאר על עומדו, לא, הוא לא ישאיר את חבירו,
ואז כעבור זמן, לפתע רואה ר' מאיר יד מנפנפת לו מאחת העגלות, כן, הוא לא טעה, זה חברו שישב שם, ועלה מבלי לחכות...
ר' מאיר סיפר שבאותו רגע הוא אמר לעצמו, אני יותר לא יחכה לאף אדם, ואז שוב באותו רגע הוא חשב, ברור שאני כן יחכה, אני יישאר בן אדם...

זה הסיפור, המון כוח, המון מידות, ושבירת מידות...
אני מקווה שכתבתי עם דיוקים, בכל זאת קראתי את זה למעלה מ15 שנה בערך...
ובהשראת סיפור זה עלה לי לכתוב את הסיפור שכתבתי..
למרות שעברו שנים,
זה נחקק לעד..

 

[רוחי בלבוחי]

@אי פה אי שם מצמרר וכל כך אקטואלי, והלוואי ויגיע לעיניים הנכונות!!

 

[@Simcha]

@אי פה אי שם, לא הבנתי.

השערים נסגרו אחריו. הבכי לא עזר. גם לא החרטה. דינו נחתם.

האדם חוטא. ממרה פי ה' ומצוותיו.

זה היה קצר. תמציתי. בעיניים רטובות הישיר מבט לשופטים וענה על שאלותיהם הנוקבות. הראיות היו חותכות. והסימנים ניכרו בכל פינה. "אשם" ניתן הפסק. והנאשם נשלח אחר בושה לעולם שכולו אמת וכלימה. 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. צווחו מסביבו קולות רועמים.

חטאו חמור בלא פתח לרחמים.

הקרקע הבוצית שתחתיו חמה. ומלאך התנורים מקבל את המשלוח החדש בסיפוק ובשמחה. סחורה טרייה ומפנקת. "תתיישב", הוא אומר. "תכף מתחילים. ואל דאגה, זה לא יכאב. בטח לא יותר ממה שהכאבת אתה בעצמך".

נגזר דינו לגיהנם, במשך חייו הוא התיר לעצמו להתעלל בעצמו ובישל לעצמו את הקדירה הזו בלא מורא מאדוניו.

חסר כל סיכוי. נמצא הוא בדרך ללא מוצא. נתיב ללא פרסה. גיהנום עלי עולמות.

משלים הוא עם מר גורלו ואומללות מצבו.
(הערה: הביטוי גיהנם עלי אדמות לא שייך כאן)

ופתאום זה קורה. מבעד לערפל ולאדים הם מתגלגלים, תופסים בו בחוזקה. במהירות מדלגים על גבי המכשולים. ומחלצים אותו כל עוד רוחו בו החוצה - אל הנהר שיוצא מהגן. "ולמי ששואל או מעיר משהו, אתה פשוט איתנו". מורים לו בשלווה.

מצאו לו איזו זכות ובגינה מוחקים לו כל עוונותיו ולוקחים אותו היישר לגן העדן.

והוא? הוא מציית לפקודה. מציית כפי שציית כל חייו, לגדולי הדור ולמנהיגי העדה.

וכאן הסיפור כבר נהיה קשה ביותר.
האדם אשר ירא מבשר ודם אך לא חת מפני האלוקים, היה כבול למוסכמות חברתיות אך לא שת ליבו למשמעות הדברים מעבר לציות הטכני, מדוע זה זוכה הוא לכבוד ויקר שכזה? לרווח והצלה ממקום אחר? יתכן והוא אף ראוי להיענש על עיוות המצב כפי שנעשה על ידו.


נראה כי המסר הבוטה והרצון להעצים אותו באמצעות אלמנטים מסטיים של עולמות נסתרים הביאו את הסיפור למצב זה.

 

[אבי2000]

@אי פה אי שם
סיפור נפלא!
קצת צרם לי..
עולם שכולו אמת זה לא ביטוי לגהנום...

לא נשלחים לשם אחר בושה... ולא רק מי שנמצא אשם..

 

[אי פה אי שם]

וכאן הסיפור כבר נהיה קשה ביותר.
האדם אשר ירא מבשר ודם אך לא חת מפני האלוקים, היה כבול למוסכמות חברתיות אך לא שת ליבו למשמעות הדברים מעבר לציות הטכני, מדוע זה זוכה הוא לכבוד ויקר שכזה? לרווח והצלה ממקום אחר? יתכן והוא אף ראוי להיענש על עיוות המצב כפי שנעשה על ידו.

לא משתייך למגזר. אך הרעיון של ברסלב על הצדיק שמציל מהגהינום, מובא בעוד ספרים לגבי הקשר עם הצדיקים שמגן על האדם מגזר דין קשה. גם כשלא זכאי לכך. ואין אדם שלא יחטא. ואכמ"ל.

עולם שכולו אמת זה לא ביטוי לגהנום...

עולם האמת הוא ביטוי לעולם האמת. גן עדן. גיהנום. הכל אמת.

 

[@Simcha]

@הדוויג
מוצלח מאוד!
יכול לנצח בשלל אתגרים מהעת האחרונה:
המפגש
גברת בשינוי אדרת
האנשה (יסלח לי המנהל הנכבד, הדבר נעשה מתוך הכרה ברוממותו)
וכמובן אקטואליה.

 

[אי פה אי שם]

@הדוויג כמו תמיד מנצל את המומנטום לה שר/רש אה מוצלחת.

ויש את היתום ההוא שבדיוק לא היה באותו לילה, ולמחרת המנהל עם פנים רציניות מרגיע "לא הפסדת כלום"..

 

[דיונון]

@הדוויג יודע להפוך לימונדה ללימונדה.
@הדוויג בחור טוב.

 

[יאן]

@הדוויג
רק סיפורים אמיתיים זוכים באתגר. לא חלומות.

 

[אבי2000]

יתומים היינו ואין אב בית...

 

[עכביש]

מה? מה היה? היה משו?
לא היה כלום כי לא היה כלום.

כשהסגן הופיע,
ניער קורים מריסיסי עיניו, הצמיד תג מחיר, וביצע פעולת נקם בכל מי שנהנה בלעדיו
להשתלט על 20 עמודים לא דבר ריק הוא, מכם וממ"ם.

רבייסיי, תזכרו את האשמורת הזו. שומעים את תקתוקי מקש כנפי ההיסטוריה?
לא דבר שקורה כל לילה...
רק במקרים חמורים ממש, אם תמצי, כשהסגרים שוחטים את הסוגרים.


בברכת יישוב טוב ושלום בית בלי נעלי בית לכל המבודדים.
אתם מבודדים, אבל אנחנו איתכם!

 

[anotherית]

לא היה כלום כי לא היה כלום.

חוץ מהתגיות שהתאדו ()
והנספח שהפך לשירה ()

אבל למה פייתון, למה.

 

[דיונון]

ואני אם אני חומה,
נדבכיי משתרגים תמירי קומה.
ליבי לב אבן, כבד ומחוספס,
בצלקות אזמל מעוטר, מפוספס.

אך עיניי צופות, אדמומיות,
נושאות תחתיהן שתי שקיות,
מלאות בחרטות, בדמעות.
בזמר נוגה, במחשכים נשמעות.

ואני סביבי כולי צר עליי,
אין יוצא ואין בא, והאויב מעליי,
מכרסם בשדותיי כארבה,
אני נלחם. והוא, הולך ורבה.

אפתח לי פתח קטן לשלום,
אתן לנפשי לשבת ליד החלום.
ועם דגל לבן, פתוח לדיאלוג,
אלך סוף סוף לראות פסיכולוג.

אהבתי

 

[דיונון]

"על שפת הנהר עומדת אני, ומחכה ומצפה למי למי למי..." – כמה היא אהבה לשמוע את אמא שרה לה את זה, אחרי צהרים אמא הייתה מושיטה לה יד ורוקדת איתה במעגל קטן, אמא וריקוש שלה, ריקי ואמא, כשריקי גדלה לפעמים בעודה שוטפת כלים של אחרי שבת, ערמות ערמות, הייתה שרה לעצמה ומחייכת "ומחכה ומחכה למי למי למי"....

ומאז שהיא ילדה כן מאז היא מחכה, ריקי מחכה - למי?

תמיד היא על ספסל ההמתנה, מן מזל כזה שרודף אותה.

בגן היא חיכתה בעיניים ענקיות , היא הייתה יושבת על הכיסא בפינה ומחכה שאי מי תיגש אליה, שמישהי תעיף לכיוונה מבט, שילדונת קטנטנה עם שתי צמות תקרוץ לה בחיבה ותזמין למשחק משותף, זה לא קרה,היא הייתה מנגבת עם השרוול את הדמעות, בוכה ממש בקול, ותמיד בסוף שושנה הגננת הייתה לוקחת אותה ודוחפת אותה קלות למעגל המשחקות, ואז היא הייתה ממש במרכז כי שושנה שמה אותה שם אבל לאחר כמה דקות שוב מצאה את עצמה בצד, הן הלכו למשחק אחר והיא שוב לבדה עם השרוול הרטוב - מחכה....

בכיתה, לאורך שנות בית הספר היסודי, היא חכתה בכליון עיניים למילה טובה מהמורה, מחברה, ואפילו מהמנהלת שהייתה עוברת לידה כל בוקר על המדרכה, אבל חוץ מבוקר טוב עם חיוך קטן סמוי של מנהלות, וקול של עקבים נוקשים על האבנים היא לא זכתה ליותר, המורה הייתה מברכת אותה בבוקר טוב לבבי ותו לא, וליד החברות היא הרגישה דף, דקה ולא מורגשת, מגיעה לכיתה ומונחת בצד, ומתעופפת משם בסופו של יום לבדה, מחכה לליווי שלא מגיע והיא שוב לבדה מחכה...

בסמינר היו בנות נהדרות מלאות יראת שמיים שדאגו לתת מילה טובה פה ושם אך לא יותר מזה, והגדילה לעשות אחת המורות שראתה אותה במסדרון ההומה ופנתה אליה בשאלה "מה שמך"? היא התביישה לענות אבל רצתה לצעוק "המורה אנחנו נפגשות לשלושה שעורים שבועיים יחד" הלשון נאלמה, הלב ננגס, הרגישה שהיא רוצה להיבלע, היא מחכה להיות יותר מורגשת, היא שוב מחכה...

בוקר אחד היא קמה ריקי, קמה לבוקר של בחורה בשידוכים , אמא הודיעה לה חגיגית שהגיע הזמן, איזה מרגש היא צבטה את עצמה, אני, ריקי, מחכה לשידוך שלי, כן היא שוב מחכה....

אלא שהמחכה שלנו מחכה ומחכה , ואלוקים המתכנן לה לריקי ורוקם לה את רקמת חייה ברקמה הכי מיוחדת לה,

אלוקים בנה לה בידיו ויצר לה במיוחד ספסל – עליו ריקי ישבה כל כך הרבה וחיכתה, הספסל המוכר הזה הספסל שמלווה אותה כחבר נאמן ונותן לה מקום לשבת עליו, שעות וימים ודקות ארוכות היא יושבת שם , לא תמיד נח, ותמיד עם דמעה של צפיה, ואכזבה שזה לא קרה, הספסל של ריקי גם עכשיו קורא לה "שבי – וחכי"... והיא יושבת ומחכה ומצפה למי למי למי – וזה כבר לא מתנגן , זה מתפלל ובוכה, זה מאכזב, זה בועט, זה מתסכל זה נחבט בקירות, זה מנפץ לסלעים ו – כן ריקי היא שוב מחכה.... "יושבת וממתנת עד כלות..."

"עוד ישמע" זה הגיע פתאום, היא ישבה לה לבדה על הספסל, והוא הגיע מרחוק מחייך שמח להיות לצידה, בצפייה שלה, הוא התיישב לידה על הספסל, היה לו נח, הוא לא ידע שזה ספסל קשה, ספסל שהיא ישבה עליו רבות וחכתה....

ועכשיו הם מחכים ביחד, כבר 7 שנים מחכים ודומעים, מחכים עם עיניים לאופק הרחוק והלא מבטיח כלום,
והיא שוב מחכה
והפעם ביחד.

יום אחד שמשי וצהוב, באו פועלים לבושים באפוד זוהר ולקחו את הספסל וכבר אין להם איפה לשבת, וגם לא אין להם זמן לשבת כי הם עסוקים בלהודות ב"מזמור לתודה" על יהודה ושירה המביטים אליהם מהעריסה.

חומת הציפיה נפרצה - - - וספסל שנעקר.....

מרגש!
כל הכבוד.

 

[stars]

@הדוויג - זה בהשראת פפיון מ"ילדים", או שמנהל בית היתומים שלו בחיים לא פרץ את החומות?
כן, גם אני לפעמים קורא את זה בסתר כשאף אחד לא רואה, כמו גם את הקומיקס מאחור...