נציב המלח. כמה שורות על ידידי בעל הסמארטפון---

[Natan Galant]

כתבתי כמה מילים בעניין הכל-כך נדוש של הסמארטפונים. אודה לחוו"ד.
---------
ראיתי אותך, שכני היקר.

עברתי לידך במקרה ברחוב, חיכיתי שתשים לב אליי, שתגיד לי "בוקר טוב". שנדרוש זה לזה בשלום.

שמחתי לראות אותך. מזמן לא נפגשנו!
האטתי את קצב צעדי כשהבחנתי בך מקצה הרחוב. התקדמתי לעברך בנחת. שמתי לב שאתה שקוע במשהו, חשבתי: "אוהו, אתה תשמח לראות אותי". יש לנו חברות ארוכת שנים! למדנו שנים רבות באותה הישיבה... ואחר כך בישיבה גדולה...

הייתי עסוק, קצת מיהרתי, אבל בכל אופן חשבתי להקדיש לך כמה דקות. עברה תקופה ארוכה מאז ששוחחנו בפעם האחרונה.

התקרבתי אליך.
ואז ראיתי במה אתה שקוע.

עמדת באמצע הרחוב הסואן, ואפך קבור עמוק עמוק במסך הקטן של המכשיר החכם. נזכרתי משום מה באשת לוט. נציב מלח. חשבת פעם איך מרגיש נציב מלח? הוא לא קשור לכלום, לא מתקשר עם הסביבה, לא מבחין בכלום. נציב מלח.

הגעתי עד אליך. הבחנתי בזווית העין בידידך השחור, הקטן, האלקטרוני. אחזת אותו ביראת שמיים כזו. בכבוד. על המסך הקטן קפצו כל מיני הודעות. אולי מהחברים בקבוצה בוואטס'אפ? הודעה קבוצתית מהלימודים בפייסבוק? אולי בכלל קיבלת תזכורת על אירוע חברתי שמתרגש עליך בקרוב? אולי קיבלת עדכון חדשותי קריטי? לא יודע. לא שאלתי אותך. כלומר: לא יכולתי לשאול אותך. היית שקוע יותר מידי בצעצוע הקטן, ידידי היקר.

עמדתי מושפל. לא הבחנת בי בכלל דקות ארוכות!

בסוף נשברתי: אמרתי לך במאור פנים: שלום- שלום! מה שלומך?

הרמת את העיניים, וראיתי שאתה בכלל לא ממוקד. "לא מפוקס" כמו שאומרים היום כל החבר'ה המגניבים.

לקח לך כמה שניות בכלל להעביר הילוך. להזכר איפה אתה, איפה אני, ולחשוב על זה שבעצם... רגע! עדיין לא ענית לי בכלל על השאלה החברית...

אמרת לי במהוסס: ב"ה, מצויין, מה איתך? עדיין לא סיימת את התשובה, ובלי ששמת לב זרקת הצצה חטופה אל המסך האחוז בידך.

עניתי לך מה שעניתי, וגיחכתי לעצמי. יכולתי לומר לך גם ששלומי רע, ששלומי טוב, ששלומי נסע לשלומי (יש עיירה כזו בצפון, כך אומרים), שזכיתי בפייס. זה לא משנה, ממילא לא היית מקשיב לי.

היית כל כך לא בעניינים, שלא הייתי מסוגל לנסות ולקשור איתך שיחה. בהית בי.
ואז נשאבת בחזרה למסך הקטן. אני חושב שלא באשמתך, היית מוכרח: המכשיר צפצף צפצוף כפול. משמע: קיבלת הודעה חדשה! אין זמן לשטויות. אתה היית חייב להתעדכן. חייכת חיוך מוזר למקרא ההודעה. התחלת להקליד בחזרה כאחוז דיבוק. האגודלים שלך עפו כל מהר על המסך הקטן מזכוכית, שנזכרתי בתיאור הנלבב על עבודת הכוהנים בבית המקדש: הם העבירו כל כך מהר את מזרקי הזהב זה לזה- שראו פס רציף של זהב!

פתאום נזכרת בי. "נפל לך האסימון" כמו שאמרו אבותינו בעת העתיקה, לפני עידן ועידנים. הסתכלת לי בעיניים, הסמקת קצת. נבוכות. חשבתי שהתפוח הידוע של ניוטון הכה בקודקודך. אמרת לי: אני מתנצל שאני לא מרוכז, אתה כבר עומד כאן כמה דקות ומנסה לדבר איתי. אבל כל הזמן מעדכנים אותי בחדשות: שמעת מה קורה בצ'ילה?! אני מוצף בהודעות.

עוד לא הספקתי לשאול אותך ולהתעניין מה קרה בצ'ילה (אחר כך נודע לי. לא קרה שם כלום, סתם "הנפצה/ הכפשה" מרושעת.) וכבר תשומת הלב שלך נשאבה בכוח, בחזרה אל אדונך ואלוהיך שאחזת בידך.

התחלתי לזוז הלאה. האוטובוס שלי כבר מגיע לתחנה הסמוכה.
מילמלתי כמה מילות פרידה בנאליות והתחלתי לזוז הלאה, עליתי לאוטובוס. אפילו לא הבחנת, לא שמעת. היית שקוע.

על סיפון האוטובוס הדחוק, דחוס בין עשרות נוסעים עייפים, חשבתי קצת עליך. שאבתי התחזקות מדמותך: הלוואי ואזכה להיות שקוע בדלי"ת אמות של תורה והלכה, כפי שאתה שקוע בדלי"ת אמותיה של האינטרנט.

יהי זכרך ברוך, נציב מלח יקר.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

 

[בתיה G]

מצמרר.
מילים כדורבנות.

 

[חיים V]

מומלץ יותר להגיש את זה בפן שכלי.
חריזה לחוד וטכניקה לחוד.

 

[אג]

מאמר חזק!
הגשה מעולה!

 

[למען דעת]

רק לי נדמה שיש עוד סוג של נציבי מלח יראים ושלמים? אלה שהולכים עם אזניות באופן קבוע, וכשאני שואל אותם שאלה לוקח להם זמן (לגמור את המשפט בשיעור...), להוציא את האזניות ולשאול "סליחה?"

 

[סטודיו נועה]

רק לי נדמה שיש עוד סוג של נציבי מלח יראים ושלמים? אלה שהולכים עם אזניות באופן קבוע, וכשאני שואל אותם שאלה לוקח להם זמן (לגמור את המשפט בשיעור...), להוציא את האזניות ולשאול "סליחה?"

נו - נו - נו את ''מקררת''
הסוג השני של המלח שומע באוזניות דברי תורה וזה מותר וכשהו אומר ''סליחה'' הוא בטוח מפוקס שלא כמו החבר מהישיבה..

 

[למען דעת]

נו - נו - נו את ''מקררת''
הסוג השני של המלח שומע באוזניות דברי תורה וזה מותר וכשהוא אומר ''סליחה'' הוא בטוח מפוקס שלא כמו החבר מהישיבה..

א. "מקרר"....
ב. סנגורן של ישראל. מנין שזה דברי תורה? אם חוד החנית היה על הנייעס, האשכול היה כתוב על אזניות.

 

[Natan Galant]

רק לי נדמה שיש עוד סוג של נציבי מלח יראים ושלמים? אלה שהולכים עם אזניות באופן קבוע, וכשאני שואל אותם שאלה לוקח להם זמן (לגמור את המשפט בשיעור...), להוציא את האזניות ולשאול "סליחה?"

תרשה לי לחלוק עליך ידידי...
אלו ששקועים האזנה לשיעור, או בשיחת טלפון (או-הו, זה מזכיר לי טור "עליז" שכתבתי פעם כאן על צמד רעים שקדחו לצידי בנסיעה בשיחה ביניהם..) הם לא נציבי מלח. אמנם לוקח להם כמה שניות להתפקס על המטרד (אני/ אתה/ הנהג) אבל אחרי ההתפקסות הם ממוקדים לחלוטין.
נציב המלח לא מסוגל לזה. גם כשהוא רוצה.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

בכל דבר רע יש טוב, גם בהתנתקות:
אם אני מוצא את עצמי במעלית עם אשה, אין זמן טוב מזה להוציא את הנייד ולמחוק טיוטות, או לשלוח איזו הודעה שאני תמיד שוכח לשלוח, או סתם לוודא שאכן לא קיבלתי הודעה חדשה.

לענ"ד אכן יש איבוד אנושיות בהילוך עם אזניות במקומות ציבוריים (ואני מדבר גם על שיעורי תורה. אדם יכול לאהוב את ההתנתקות מהמין האנושי ולמצוא תירוץ שהוא לומד תורה), ומצד שני יש לפעמים שיקול של רצון להתנתק מהסביבה לשם שמים, בפרט אנשים שנסיעות בתחבורה ציבורית הן חלק משגרת יומם. והנהג אוהב מאד רשת ג' וכדומה.

 

[Natan Galant]

להנהלת הפורום- תודה שפתחתם מחדש את האשכול הזה והסרתם את הנעילה.

 

[נתין]

יישר כח, הכתיבה נפלאה.
מצפה לקרוא עוד חומרים שלך...

 

[לאה ולדמן]

לא הייתי קוראת לזה שהוא אוחז את המכשיר "יראת שמים" אולי יראת כבוד, אבל חלילה לא יראת שמים

 

[yochi000]

כל כך נכון
בלי קשר ליראת שמיים או לא.

ישבתי השבוע במסעדה, ומשפחה שלמה ישבה יחד וסעדה.
זה היה מדהים, האבא בסמארטפון, האמא כנ״ל והילדים מדברים ביניהם.
איזו אידיליה.

 

[קייטרינג פלטה]

כל כך נכון
בלי קשר ליראת שמיים או לא.

ישבתי השבוע במסעדה, ומשפחה שלמה ישבה יחד וסעדה.
זה היה מדהים, האבא בסמארטפון, האמא כנ״ל והילדים מדברים ביניהם.
איזו אידיליה.

לי סיפר חבר משהו יותר מקומם, הוא נסע באוטובוס, ולפניו ישבו זוג עם ילדה, האבא עסוק ב'עסקיו' והאמא ב'עסקיה', הילדה ביניהם מנסה לדבר עם אמא...

- "אמא את שומעת היום היה..."

- "אה מאמי כן..." (שקועה בשלה)

- "אמא, אני רוצה לספר לך ש..."

- (אין עם מי לדבר)

פתאום הוא אומרת לאמא שלה

- "אמא היום הגננת צעקה עלי..."

כאן האמא שמעה, אבל ממש שמעה, היא התפנתה מכל עיסוקיה, והיא אומרת לה "מה את אומרת, היא צעקה עלייך!" היא פונה לבעלה "אתה שומע, הגננת צעקה עליה, זה לא פעם ראשונה שהיא צועקת עליה"

בקיצור, היא ממש דואגת לילדה שלה, ממש אכפת לה ממנה

כשצריך לחנך את הגננת כמובן...

 

[אברהם]

אם יש למישהו בעיות עם האשכול הזה הוא מוזמן לפנות אליי

 

[אפכא מסתברא]

המאמר מצוין, כתוב היטב, שזור הומור ואירוניה דקה, אינו מתלהם ואינו מגזים, מתאר את המציאות כהווייתה. כמדומני שאם רוצים להשפיע - זו הצורה שבה יש לכתוב על נושאים אלה.

 

[Natan Galant]

כל כך נכון
בלי קשר ליראת שמיים או לא.

ישבתי השבוע במסעדה, ומשפחה שלמה ישבה יחד וסעדה.
זה היה מדהים, האבא בסמארטפון, האמא כנ״ל והילדים מדברים ביניהם.
איזו אידיליה.

זה נהיה כל כך עצוב. אנשים יושבים זה מול זה וקבורים במכשיר הקטן. מכורים.
קראתי בעבר כתבה ארוכה על כל שילדים (גויים/ חילוניים) אומרים לאבא: "אבא תזרוק את האייפון ותתייחס קצת גם אלינו.."

 

[מטאלי]

סליחה על ההערה/הארה אבל גם אנחנו והרבה מחברינו היקרים המשתתפים בפורום/ים כאן נגועים במחלה שהזכרת, למה מחשב כל כך שונה מטלפון, (חוץ מהזמינות הגבוהה) ההתמכרות היא אותה התמכרות!!!
בכלל אחד הדברים ההזויים זה לראות אדם חרדי, נניח בתחנת האוטובוסים, שבכל רגע שולף שוב את המכשיר הכשר מהכיס/תיק ומעיין במסך הפצפון לכמה רגעים, משל יש מה לקרוא חוץ מאת הסמליל המוכר "מאושר ע"י ..." אני עצמי מצאתי עצמי לא פעם במהלך הליכה ברחוב שוב ושוב עם הטלפון ביד, כאילו מה השתנה מלפני דקה שהצצתי בו עד עכשיו! משום שאנו מכורים אפי' לזה!!!
כולנו צריכים להתייחס לילדינו יותר גם ביושבנו על המחשב, שיחתנו בטלפון, או אפילו בשיחה עם איזה מכר/ שכן כשהילד עומד לו בצד דקות ארוכות ולא זוכה ליחס גם בפעם השמינית שניסה להסב את תשומת ליבנו.
עם זאת ברור שההתמכרות ב"סמארט?פונים" היא הרבה יותר כובשת, אך לענין חשבון הנפש בנושא התמכרות רובנו לוקים בה!

 

[עוד אחד]

כתיבה יפה, כ"כ נכון

 

[מלפפון]

לפעמים אני יושבת בהמתנה במרפאת שיניים, לא יכולה לקרוא את העיתונים שם מטעמים מובנים, ומצטערת שאין לי תעסוקה הולמת.
לעיתים אני יושבת באוטובוס ומתחרטת על כל רגע שאין לציבור שלנו פלאפונים כשרים עם תוכן שמותאם לציבור שלנו בלבד, כדי לעשות משהו עם הזמן הזה שמתבזבז לו.
וגם בגינה, כשהילדים 'נוטשים' אותי לטובת המשחק בחול, ואני יושבת וחושבת שחבל שאין לי אפשרות לנצל את הזמן הזה לסיים את העבודות במחשב.