וואו. פרק מדהים!
קראתי בנשימה עצורה
לא יכולה לחכות להמשך... אגב, כבר פעם שניה שזה קורה -
אתמול נזכרתי פתאום בסיפור, ולפני שהספקתי לבקש - הוא הופיע...
אני כנראה צריכה להיזכר בו יותר כדי להאיץ את הקצב : )
בקוקטייל מאמינים שריהוט איכותי הוא הרבה מעבר למראה מרשים, הוא הבחירה ביצירה על־זמנית שממשיכה להרגיש נכונה גם כשהטרנדים מתחלפים. אנו מקפידים על חומרי גלם מובחרים, רמת גימור גבוהה ועיצוב מדויק שמעניק לכל חלל נוכחות אלגנטית ונוחות יומיומית. הקולקציות שלנו נבחרות בקפידה כדי ליצור חללים מרשימים, הרמוניים ומזמינים כאלה ששומרים על יופיים לאורך שנים ומספרים סיפור של איכות ללא פשרות. עבורנו, יוקרה אינה מותרות – היא נקודת המוצא. סטנדרט שמנחה כל בחירה, כל חומר וכל קו עיצובי. אנו מזמינים אתכם לעיין בקטלוג, לבקר באולמות התצוגה ולבחור ריהוט שמגדיר מחדש את איכות החיים בבית.
אוריאל נחטף על ידי אנשיו של אללה. הם חוקרים אותו על הציבור החרדי.
שירה, אחות של אוריאל, מוצאת בבית שלה מאחורי הספה דיסק אונקי שלא שייך להם.
הדלת נפתחת. ראשו של אמיר כואב מעט מקצב ההתרחשויות. "יפה שאלת." אללה בפתח עם חיוך שבע רצון. "הרבה זמן אני מחכה שתשאל את השאלה הזו."
אמיר מרים אליו עיניים. "יש לה תשובה, לשאלה?"
אוריאל מסיט מבט. מצפה להתנפלות בסגנון שקיבל הוא לא הרבה זמן קודם לכן.
צחוק רועם מפתיע אותו. אללה צוחק.
"זו לא התכוונה להיות בדיחה." מציין אמיר.
הפעם הוא מקבל בעיטה חסרת סבלנות. "כדאי לך להיזהר כשאתה מדבר."
"בואו, לא נוח לי לדבר בעמידה."
לא פחות מחמישה שומרים מלווים אותם במסדרונות האפורים של המבנה. שום חלון לא נגלה לעיניהם.
הם נכנסים לחדר מרוהט בריהוט משרדי כבד. אללה מתיישב באנחת סיפוק על כיסא עור מרופד.
"תסלחו לי על חוסר הנוחות," הוא מתנצל באלגנטיות. "אתם בוודאי מוכנים לספוג אותה בשביל לקבל תשובות לכמה שאלות ששאלתם את עצמכם, אה?"
רגליו של אוריאל רועדות מעט, אמיר שולח אליו מבט דואג.
הוא מתעלם מחוסר התגובה שלהם. "ובכן, כמו שהבנתם, אנחנו צריכים מכם משהו." הוא מסמן משהו לאחד מכלבי השמירה העומדים בפינות החדר בדממה. ההוא מוציא מן הארון תיקיית קרטון דקה ומניח על השולחן.
אללה פותח את התיקייה בנחת ומוציא תמונה מודפסת. מניח לפניהם. "מכירים?" שואל.
ארון קודש מזהב מופיע בתמונה.
"לא" מגיב אמיר.
אוריאל שותק.
"אז אני מבין שאתה כן" קובע אללה בחיוך של נחת. "אין דוס שלא מכיר" הוא מפנה ראש אל אמיר בידענות.
אוריאל נושם נשימות שטוחות.
"תספר לחבר שלך איפה זה ממוקם?" קולו של אללה נינוח כלפי חוץ ואוריאל בוהה בו קפוא.
"הוא מחכה" מזהיר אללה כשהשתיקה מתמשכת.
אוריאל מתנער. "ישיבת פוניבז'" הוא אומר באיטיות ונעצר.
"תמשיך" החיוך הופך כעת למתחסד. "תסביר לו מה הכוונה."
אוריאל בוהה קדימה. "ישיבה זה מוסד לימודים לחרדים בגילאים מקבילים לתיכון ואוניברסיטה." הוא אומר בקול מונוטוני. "ה...תמונה הזו צולמה בישיבה שנקראת ישיבת פוניבז'" הוא שוב עוצר עיניו משוטטות ונתקלות במבע פניו של אללה כשהוא שואל "איפה היא נמצאת הישיבה הזו? וכמה תלמידים יש בה?"
רגליו של אוריאל רועדות בחולשה, כאב פועם בגבו. "היא נמצאת בבני ברק ויש בה..." בולע רוק "הרבה תלמידים. נשימה "יותר מאלף" הוא מוסיף במהירות למראה אי שביעות רצון העולה מפניו של השובה שלהם.
אמיר מעביר את מבטו בין אוריאל לאללה, לא מפספס את הרעד שאוחז באוריאל כל עוד אללה מביט בו. "מרשים" הוא אומר בציניות. "איך כל המידע הזה קשור אלי?"
בעיטה בשוקיו מפילה אותו על הברכיים. הוא שולח את ידיו לעצור את הנפילה ומנסה להיעמד בחזרה "את הציניות כדאי שתשאיר במקום אחר" מבהיר לו הגבר שמולו בעוד ידי ברזל מונחות על כתפיו, כופות עליו להישאר בעמידת ברכיים משפילה.
הוא בולע רוק. שותק. מרגיש את עיניו החרדות של אוריאל מונחות עליו.
אני בסדר הוא שולח מבט מרגיע חזרה. תנשום. הוא מאותת לצעיר שלידו.
אללה מכחכח בגרונו בתיאטרליות. "שאלת מה המטרה שלנו וזו התשובה. אנחנו רוצים להיכנס אל הישיבה הזו ואתם תעזרו לנו בזה."
"איך?" ברכיו מתחילות לכאוב ממשקל הגוף המונח עליהן ומהרצפה הקשה בה הן נוגעות.
האיש נאנח בעונג. "אנחנו יודעים עליך קצת יותר ממה שאתה חושב, אמיר, אלוף הזהויות הבדויות." הוא מטעים ומתרווח לאחוריו.
אמיר מחוויר טיפה, לסתו נעה במאמץ. "אני לא יכול לעשות את זה." הוא מוחה. "אני לא מכיר חרדים"
אוריאל ממצמץ במהירות, שואף אוויר בכבדות. עיניו של הגבר שעל הכורסה נחות עליו. "בדיוק בשביל זה הוא פה." הוא אומר ברוגע לאמיר.
"אני לא אעשה את זה" אומר אמיר. כפות ידיו רטובות מזיעה אך קולו יציב.
אללה מגחך בקול. "גם בשביל זה הוא פה." הוא מסמן משהו בידו ואוריאל מוטח קדימה קצה השולחן ננעץ בלחיו ומשם הוא ממשיך אל הרצפה. ידיו שעדיין קשורות לאחור מונעות ממנו להתייצב.
אמיר חורק את שיניו.
"זה" מורה אללה באצבעו על אוריאל הנאנק לרגליו. "אפילו לא התחלה של מה שיקרה לו אם לא תשתף פעולה." החיוך נעלם מפניו כשהוא בוחן את הבעתו של הסוכן. "מובן?"
"כן" הוא משיב בשפתיים חשוקות.
אחד מהגברתנים מרים את אוריאל לעמידה. אמיר עוקב אחריו בדריכות, מבחין שלחיו מדממת. הוא מפספס תזוזה מהירה לידו. בעיטה מפתיעה בחזהו מעיפה אותו לאחוריו וסוחטת ממנו את האוויר. הוא משתנק ומשתעל בניסיון להחזיר לעצמו את הנשימה. במעורפל הוא שומע את אללה אומר בנינוחות "אותו דבר יקרה לחבר שלך אם אתה לא תשתף פעולה."
---
מעיפה מבט אל השעון 16:30 סוף סוף! פותחת את התוכנה של השעות, עוצרת את הטיימר. היום הזה היה ארוך...
שירה קמה מהכיסא ומתמתחת. זהו, היא תכבה את המחשב ותלך להכין ארוחת צהרים ראויה לשמה. נס שדוד בכוילל זוצ"ים, מה הייתה עושה אם לא.
שולחת יד אל העכבר, רוכנת על המסך. היא לא תתיישב עכשיו בשביל שניה לכבות... דיסק אונקי קטן צד שזרוק ליד המקלדת צד את עיניה. אה האונקי!
בודקת שוב את השעון. טוב, רק שניה תבדוק למי הוא שייך וזהו. עד שהמחשב דלוק.
מכניסה אותו לכניסת הusb במחשב. לשם שינוי הוא נכנס מיד.
חלונית נפתחת לה על המסך. היא מסתכלת על תוכנו של הדיסק. מוזר.
קובץ בינארי בודד בעל שם בגיבריש'.
פותחת את הקובץ. בליל תוים לא מזוהים מופיעים בפנקס הרשימות. טוב זה מה שמצופה מקובץ כזה להציג, מה היא חשבה?
סוגרת את הקובץ, מוציאה את האונקי.
אז זה לא שלהם. מעניין איך זה הגיע ליחידונת שלהם. אולי שייך לדייר הקודם? תנסה בערב לשאול את אשתו של כהנא, המשכיר, מי גר כאן לפניהם. למרות שהתוכן של האונקי הזה לא נראה חשוב. אבל בכל אופן...
הופכת אותו, על הצד האדום כתוב באפור כמה מילים באנגלית ואז 16GB. אולי זה חשוב למישהו. מי יודע?
שירה בודקת מה יש בדיסק אונקי שמצאה מאחורי הספה ומגלה בו רק קובץ משובש.
"אני פה" דקל נעמד בפתח החדר. לא נכנס. "משהו דחוף?"
"כן" מקצר אדם. "תכנס ותסגור את הדלת בבקשה" קצה חיוך מתחבא תחת הזעף שהוא עוטה על פניו.
דקל נכנס סוגר את הדלת ונשאר לעמוד לידה.
"אם נח לך לדבר בעמידה, תהנה." עכשיו החיוך כבר גלוי על פניו. "זוכר את אוריאל?" הוא זורק.
דקל מתקרב בצעד אל השולחן. "מה אתו?" הוא מנסה לשאול בסתמיות.
"אתו הכל בסדר" או שלא, אבל זה לא הנושא עכשיו. "הבעיה היא עם אחותו."
דקל מרים גבה, גורר רגליים, צונח על הכיסא. "מה איתה?" דווקא נחמדה אחותו. דוסית, אבל בסדר.
"גם היא בסדר" או שלא.
"אם כולם בסדר אז אני יכול ללכת?" הוא שואל בפרצוף משועמם ונעמד.
"שב" פוקד עליו אדם בקול חמור.
הוא צונח על הכיסא חזרה.
"לפני שאוריאל נעצר היה פה בלגן במחשבים." הוא רוכן לכיוונו של דקל. "חומרים חסויים דלפו, מסמכים נמחקו... בלאגן."
"אוקי" מעודד אותו הבחור ומתיישר על כסאו.
"אחד מהמסמכים הקריטיים שנמחקו היה ה‑seed של מערך האימות המרכזי. הקובץ הוגדר כקובץ מאובטח וכלל מנגנון מעקב מוטמע; לפי הלוגים, לפני המחיקה התגלה אירוע העתקה אחד אל USB ואחריו אירוע מחיקה."
"לא" פולט דקל. "והמסמך הזה מסתובב כבר כמה חודשים בעולם הרחב?" קולו עולה ממילה למילה. "אתה מודע לזה שאנשים יכולים להסתובב לנו במערכת והאישורים שלהם חוקיים? אין לנו דרך לזהות את זה!"
אדם מרים את כף ידו באוויר, מסמן לו להירגע. "הוא לא מסתובב, כיוון שמי שהעתיק את הקובץ לא ידע שלא ניתן להעתיק אותו ללא תוכנת המעקב. התוכנה הזו היא סוג של וירוס שנדבק חזק אל הקובץ המסוים הזה, היא אמורה לדווח לנו על כל פעולה שנעשית בקובץ. אבל היא לא עשתה את זה. איש לא פתח את הקובץ." אדם לוקח נשימה עמוקה. "עד היום"
הבחור מגחך. "זה היה צפוי."
"אה?" אדם מקמט מצח. "מה צפוי?" הפתאוס נוטש את קולו.
"שבדיוק ביום בו אתה קורה לי לשיחה דרמטית בארבע עיניים יפתחו את הקובץ המדובר." מעמיד דקל פני טיפש.
"לא מצחיק" מעדכן אותו אדם. "האדם שפתח את הקובץ לא עשה את זה סתם."
דקל מתרצן. "ואתה רוצה שאני אצא אליו." הוא שולח יד אל האקדח בהיסח הדעת.
"לא" רועם עליו קולו של מפקדו.
"לא לצאת?" הוא מרים גבות.
"לא להשתמש באקדח."
דקל מוריד את היד מהאקדח בצייתנות.
"בקיצור, אתה הולך לאחות של אוריאל ומדובב אותה בדרך ידידותית. אתה הרי חבר שלו, כן?"
הוא לא מופתע. הוא ממש לא מופתע. השיחה הובילה לשם מתחילתה. אבל אחות של אוריאל... "זה לא מתאים לה." הוא מציין.
"אף פעם אי אפשר לדעת."
---
דפיקות? מוזר! שירה מניחה את הכף על השיש. שלולית קטנה של רוטב מתפשטת תחתיה. מסדרת את המטפחת וניגשת לדלת.
בחור צעיר עומד בפתח. מסדר את הבלורית בתנועה מהירה. "הי" הוא מחייך בידידות.
היא נרתעת מעט. "במה אפשר לעזור?" היא תופסת בידית.
הוא מביט ביד שלה, מהסס אם להכניס רגל לפני שתסגר הדלת. "אני חבר של אוריאל" מוותר על הרגל, משחיל מהר מילות הבהרה.
היא קופאת לרגע. בוהה בו. פניה מפשירות. "החבר של הדרכון?" שואלת בנימה של וידוא.
"מודה באשמה" הוא מחייך. "קוראים לי דקל."
"במה אפשר לעזור?" שואלת שנית. קולה מרוכך יותר.
הוא שוב מחייך, נראה נבוך. "אני... אוריאל אמר שאת..." מביט אל עבר נעליו. מרים את המבט לעברה.
המבט שלו מכווץ את בטנה של שירה. הוא תלוש, מחפש משענת. היא פוסעת צעד לאחור, מרחיבה את הפתח. "אפשר להיכנס"
הוא נושם עמוק, פוסע פנימה. היא מציעה לו כיסא הוא מתיישב. היא מחקה אותו, מתיישבת על השני. גוררת אותו קצת לאחור. כי הוא גבר והוא זר.
נזכרת אחרי שניה שהיא מארחת. קמה להביא כוס מים. אחת. מניחה לפניו.
"תודה." הוא אומר. לא נוגע בכוס.
"זה בקשר לאוריאל?" היא שואלת.
הוא משליל בראשו. "זה בקשר לעצמי." אומר בהחלטיות ונושך את שפתו התחתונה.
הוא במצוקה, תעזרי לו. "אז... איך אני יכולה לעזור?" היא מועכת את אגודלה השמאלי מתחת לשולחן.
הוא נושם עמוק. "יש לי דיסק אונקי עם חומר מאוד חשוב. ואני- לא כל כך ידעתי איך לשמור עליו. אני טיפוס מבולגן קצת." עוד חיוך נבוך. "אז נתתי לאוריאל, שישמור לי."
"לאוריאל?" נפלט לה. היא לא התכוונה לתמוהה בקול. אבל אוריאל, הוא לא הטיפוס המסודר עלי תבל.
"אצלי זה בטוח היה נאבד. ואוריאל אמר לי פעם שעל הדברים החשובים הוא יודע לשמור. אז הבאתי לו."
היא מהנהנת בספקנות.
לא עושה רושם שהאזכור של האונקי מעורר אותה. דקל מציין לעצמו. "והוא טס." הוא ממשיך.
"עזרת לו."
זה נשמע כמו כתב אישום, אבל הוא לא מתכונן להתגונן מולה. "כן, אבל לא ידעתי שאני אצטרך את הדיסק. ואין לי מושג איפה הוא יכל לשים את זה." תולה בה מבט מתחנן.
"אמממ..." היא מהמהמת. לא ברור לה מה היא אמורה להגיד עכשיו. מה הוא מצפה ממנה? למה בא לפה?
שולחת מבט לשעון. אולי דוד יבוא, יפטור אותה מהצורך להידחק לעמדה הזאת.
הוא שם לב לחוסר הסבלנות. "אוריאל תמיד אמר שאת מכירה אותו יותר מכולם. שאתם קרובים יותר מתאומים. חשבתי..."
היא מנענעת את ראשה, ימין שמאל ימין. "אני לא יודעת על סמך מה הוא אמר את זה. למעשה כמעט לא היינו בקשר בשנתיים האחרונות."
"אבל," הוא בולע רוק, נראה נואש. "הוא דיבר עלייך המון. ובא לפה להיפרד."
למה נראה לה שמישהו מאיים עליו? "מה היה בדיסק?" היא מתקשחת. "במה סיבכת את אח שלי?" הוא לא הזכיר את הפעם ההיא שאוריאל ישן אצלה. הוא יודע? לא? זה קשור?
עיניו של דקל נפקחות למלוא גודלן במחווה שאמורה להיות תמיהה או אולי זה פחד? "סיבכתי? מה פתאום?"
"מה פתאום?" היא חוזרת. "מה פתאום מחפשים את אח שלי באמצע הלילה? מה פתאום הוא טס לסקוטלנד, או שאולי זה אירלנד? מה פתאום שאתה אחראי על הכרטיס טיסה? מה פתאום שהוא בא להיפרד ממני?" היא צועקת? ועוד על גבר זר? כשהדלת פתוחה? מה עובר עליה?
רחש תסיסה נשמע מכיוון הכיריים. היא ממהרת לכיוונם, מנמיכה את האש ונושמת עמוק. מקווה שכשתסתובב חזרה הוא כבר לא יהיה שם.
אבל הוא שם.
"מחפשים באמצע הלילה את אוריאל? ומה הקשר לטיול שלו?"
הוא באמת מופתע או שהוא שחקן טוב? "אם לא סיבכת אותו בכלום, אז תגיד מה יש בדיסק אונקי הזה שאתה כל כך לחוץ למצוא." היא אומרת בקשיחות.
"זה לא פלילי." הוא מוחה מיד. "אבל זה..." להגיד? לא להגיד? להגיד! "זה מסווג."
"מסווג!" היא קוראת. "ואח שלי ידע שזה מסווג? או שהוא חשב שזה פשוט עבודת הדוקטורט שלך?" מקשה.
"הוא..." דקל מסתבך עם עצמו. השיחה הזו לא אמורה להגיע למקומות כאלו. זו שיחה ידידותית!
"הוא-" היא תובעת. קופאת כשמירכתי מוחה מהבהב דיסק אונקי בצבעי אדום שחור. מסווג? אולי ככה נראים חומרים מסווגים – כמו שורת תווים חסרי פשר? שפתיה מתהדקות.
אוריאל נחטף על ידי אנשיו של אללה.
הם דורשים ממנו ומאמיר (הסוכן אותו נשלח אוריאל לחפש) לתפור זהויות בדויות בשביל שיוכלו לחדור לישיבת פוניבז' בלי שיחשדו בהם.
הם מאיימים שאם אחד מהם לא ישתף פעולה הם יפגעו בשני.
פוניבז'.
מי מהחברים בישיבה קטנה הלך לשם? כמה בחורים לומדים שם?
הוא לא מעודכן במספרים. הרבה זמן לא היו ישיבות בתחומי העניין שלו. אבל, אלוקים! יש שם כמה אלפים! והם צדיקים. לפחות רובם.
החיים שלו בטוח לא שווי ערך לבחורים האלו, שהמשיכו בישיבה. שלומדים מבוקר עד לילה.
אוריאל מתנשם בכבדות. ראשו מורכן, מצחו נוגע בברכיו. לחייו מוסתרות בין מרפקיו. הוא לא מצליח להרגיש את האזיקים לוחצים על פרקי ידיו.
אסור לו. פשוט אסור!
אז הוא יסרב. אין ברירה. עיניו נעצמות. מוחו מצייר לו את התגובה למעשה הזה. היא תהיה יותר רצינית מהתגובה לסירוב שלו לגלות להם את מה שהם כבר יודעים. הוא נרעד. שרירי ידיו מתקשחים על רקותיו. אתה לא תעמוד בזה.
אז תמות. לועג לו קול מירכתי מוחו. אולי בזה תכפר על כל העבירות שעשית בשנים האחרונות.
לא. הוא לא רוצה למות. ברכיו מתנגשות אחת בשניה מעצמת הרעידות. הוא לא מניע את ראשו שנדפק בהם הלוך ושוב.
"אוריאל" אומר אמיר מעל ראשו. "תירגע."
הוא ממשיך לרעוד ללא שליטה. הוא לא באמת יעמוד בזה, אז מה הטעם? למה לסבול? לא! אתה לא הולך להרוג מי יודע כמה אנשים! לא! לא! לא! מזדעק קול מזועזע בתוכו. אתה לא הדרדרת עד כדי כך!
"זה לא אני." הוא נושף. שיניו נוקשות.
"אוריאל" שתי ידיים יציבות תופסות בו, משכיבות אותו על גבו. "די, הכל בסדר."
פניו של אמיר מטושטשות מעליו. אוריאל מתנשף, עדיין רועד.
"תנשום עמוק." מורה חברו לצרה. "לאט, הנה ככה." מעודד.
לאט שוכך הרעד בגופו, משאיר אותו מותש.
אמיר יושב לידו בישיבה מזרחית. לא מוריד ממנו את עיניו. "נרגעת." הוא מציין כשעוברות כמה דקות שקט.
"אני..."
"שה, הכל בסדר." הגבר המתולתל מרגיע אותו.
"לא," אומר אוריאל בדחיפות. "אני צריך לבקש ממך משהו."
"אני לא הולך לשום מקום." מציין אמיר.
"אני לא יכול לעזור לך לזייף זהות" אוריאל מנסה להתרומם חזרה לישיבה. "תגיד להם שאתה לא מוכן לעשות את זה. אני..." שוב הנשימות שלו כבדות. האוויר מסרב להיכנס אל הקנה.
אמיר תומך בו בשקט, מחכה שנשימותיו יוסדרו.
"אתה לא אשם, בבקשה. תגיד להם שאתה לא מוכן. אני יספוג הכל וזהו."
"הם יהרגו אותך." מציין אמיר ביובש. כאילו לא ניסה לעזור לו להירגע עד עכשיו.
ידיו רועדות. לא, לא שוב. בבקשה. "אז יהרגו." הוא מתאמץ לגבור על הרעד.
"לא בדרך בה הייתי בוחר להתאבד." אמיר ממשיך כאילו לא שמע. "הם יוציאו לך את הנשמה שמונים פעם לפני שהיא תיפרד מהגוף באמת."
הוא נאבק בשריריו. מצווה עליהם לא לזוז. "די" פולט בחולשה.
אמיר עוצר, נועץ בו מבט. "למה שלא תסרב אתה? תצא מזה הרבה יותר בקלות." אל תציע לי את זה. אני עלול להשתכנע. "אני לא יהרוג אותך."
"אתה לא." מסכים אתו הסוכן. "זה הם שיהרגו אותי."
אוריאל עוצם עיניים. אל תקשיב לו. אסור להציל את החיים שלך תמורת חיים של אחר. אל תקשיב. אוריאל! "לא" קולו רפה.
אמיר שותק.
בשקט הזה, תחת עיניו העצומות באים אל מוחו של אוריאל הרוגי לוד. מותר לאדם למסור עצמו למיתה בשביל להציל עיר שלמה. נוזף בו קול מוכר. מותר, אבל הוא לא חייב. ילד. היית פזיז מידי. הקרבת את עצמך סתם.
לא סתם. מתנגד אוריאל. הרוגי לוד קיבלו על זה שכר.
שכר. נו באמת. מלגלג הקול המרושע. אתה לא ראוי לו.
"אתה אחלה גבר" אומר אמיר לאדם הסמרטוטי ששוכב תחתיו ובעיניו הערכה.
האדם הסמרטוטי פותח עיניים תוהות.
"אתה באמת ראוי להערכה." חוזר הסוכן המתולתל. "אבל לעולם אל תקריב הכל כשיש לך מוצא אחר."
אוריאל שותק והשקט רק מדגיש את השאלה שלו.
"תראה," אמיר מהסס פתאום, שוקל את מילותיו. "אני בטח לא צריך להגיד לך שבטח מקשיבים לנו."
טראח!
טיפש מטופש, אוריאל. מה עשית? איזה אסון הבאת על האדם שלידך!
אמיר מתעלם מאישוניו המורחבים של הנער ההמום שלצידו. "אני מבין שאתה מפחד שמישהו יזהה שאתה זה שמסרת את המידע. שטביעות האצבעות של דברים שרק אתה כחרדי מלידה יודע, יפנו אליך אצבע מאשימה." הוא נעשה דרמטי משניה לשנייה. "אני מוכן לעזור לך. אתה תספק לי את המידע הנצרך ואני אתפור ממנו דמויות שאיש לא יזהה שאנחנו אלו שיצרו אותן."
אוריאל מנסה להתנער מהקיפאון שאחז אותו.
"אתה פשוט רוצה לשתף איתם פעולה?" מתיז.
אמיר לוגם אוויר בנשימה ארוכה. "כן" הוא משיב בפשטות. "כי החיים שלנו חשובים יותר מקצת אגו וגאווה פצועה."
גאווה???
"על מה את מדבר?" אוריאל נסער. ללא משים הוא מתיישב על הרצפה, זקוף. "איזה אגו בראש שלך?! אני מדבר פה על חיים!"
"גם אני מדבר עליהם." משיב. נועץ עיניים חודרות באוריאל.
תזכורת: אני מחכה לביקורת,
אז- הארות והערות יתקבלו בברכה.
דקל ביקר אצל שירה (אחות של אוריאל). הוא סיפר לה שהוא הביא לאוריאל דיסק אונקי עם חומר חשוב לשמור עליו ועכשיו הוא צריך אותו בדחיפות.
הוא מבקש שאם יש לה רעיון איפה הוא יכול להיות שתעדכן אותו.
"דוד?" היא מתקשרת אליו ברגע שנגמר הכולל. "תחזור הביתה. מהר." מתנשפת.
"מה קרה?" הוא נבהל.
"הכל בסדר, אבל אני צריכה שתבוא." היא מסתובבת בבית חסרת מנוחה. פתק ורוד מתקמט בידה.
זה לא מצליח להרגיע אותו. "אני מגיע מיד."
שש דקות היא הולכת הלוך חזור. הפלאפון ביד אחת. והפתק ביד השנייה. אחריהן מישהו מנסה לפתוח את הדלת. מגלה שהיא נעולה.
היא מתקרבת אליה בזהירות, מציצה בקוקר ופותחת בהקלה לבעלה.
"מה קרה?" הוא שואל שנית למול פניה שאיבדו מעט מצבען.
היא צונחת על הספה. "חבר של אוריאל היה כאן. הוא... הדיסק אונקי שמצאתי... יש שם איזה חומר שגרם לאוריאל לברוח מהארץ."
"מה?" הוא בוהה בה. "מאיפה הבאת את זה?" הוא עזב אישה נורמלית בבוקר.
שפתיה של שירה רוטטות. "לא, זה אמיתי." היא מתאמצת לייצב את קולה. "חבר של אוריאל, הוא בא ושאל אם אני יודעת איפה נמצא דיסק אונקי שהוא נתן לאוריאל לשמור. הוא היה נראה לחוץ. שאלתי אותו במה הוא סיבך את אוריאל." היא עוצרת לנשום. "הוא אמר שהוא לא סיבך, זה חוקי אבל מסווג."
"ואיך זה קשור אלינו?" דוד מנסה לנרמל את המצב.
"האונקי!" היא כמעט צועקת. "האונקי שמצאתי מתחת לספה. אתה לא מבין? פתחתי אותו היום לראות למי זה שייך. יש שם קובץ מוזר."
"קובץ מוזר?" תוהה דוד.
שירה נשענת בחולשה, נושמת שטוחות.
"את... נראה לך שזה מה שחבר של אוריאל חיפש אצלינו?" אין לו כח לזה. עם כל הכבוד לגיס שלו... למה לסבך גם אותם?
היא פותחת יד קפוצה. פתק ורוד מתעקש להדבק אליה, מקומט ולח. "הוא השאיר פה מספר טלפון." שיטפל בזה הוא. נגמר לה.
---
"שמעת את זה?" אדם מביט בו בחיוך.
דקל מניד בראשו, מאוכזב. ציפה ליותר מהאחות הזו.
"יאללה, תקרא לכולם. אתם יוצאים."
דקות אחר כך הם ברכב.
"לאן?" שואל אלכס מהוויז.
"דסלר 10 בני ברק" דקל עונה לו ומסתובב אל חבריו. "אנחנו באים לשם, אלכס נשאר בחוץ לגיבוי. יוחאי, סמי וליאם נכנסים איתי. אנחנו מפחידים אותם קצת. מושיבים אותם על הספה, יוחאי שומר שהם לא זזים. סמי וליאם עושים קצת בלאגן בבית. כל אונקי שאתם רואים אתם מחרימים. אני בינתיים מתחקר את הזוג. יש?" הוא מעביר מבט על כל אחד מהם.
הם מהנהנים.
"יצאנו"
---
הוא לוקח ממנה את הפתק הוורוד. "אני יטפל בזה" מרגיע אותה דוד. "נראה לי שכדאי שתכנסי קצת לנוח"
היא לא זזה.
"עברת יום ארוך." הוא משדל אותה.
לאט שירה קמה, פונה אל החדר. דוד מביט אחריה וכשהיא נבלעת בו ופסיעותיה לא נשמעות יותר הוא מרשה לעצמו לפלוט אנחה.
מה הוא אמור לעשות עם כל הסיפור הזה? איך דברים מסווגים קשורים אליו?
מניח את הפתק הנפיץ על השולחן ומציץ בסיר החם שעל הכיריים. עוף ברוטב אדום. אז שירה לא עד כדי כך מבולבלת אם היא הכינה עוף.
שולף חבילת קוסקוס ומרתיח מים.
חוזר בינתיים אל הפתק. להתקשר? מי אמר לו מה באמת יש בדיסק ששירה מצאה? אולי יסבכו את אוריאל יותר?
קליק קטן מהקומקום. רתח. שוב מניח את הפתק על השולחן. שופך מים רותחים על הקוסקוס ובוהה באדים העולים מעלה. מה באמת יש בדיסק אונקי הזה? ומי הוא באמת החבר העלום? מי יבטיח לו שהמידע שברשותו לא יזיק לאף אחד אם ימסור אותו הלאה?
שוב נאנח. לוקח את הצלחת ומתיישב לאכול.
דפיקות.
אין לו כח לפתוח עכשיו. מברך ומכניס כף מלאה קוסקוס ברוטב אדום אל הפה.
הדפיקות ממשיכות.
מה הסיפור? למה אי אפשר לתת לבן אדם רעב לאכול קצת?
הוא שוב נאנח וקם בגרירת רגליים לפתוח.
ארבעה גברים חילונים עומדים בפתח. שלשה במבטים חתומים.
"הי" אומר הרביעי ומחייך. "אפשר להיכנס?"
"אני חושב שזה טעות." דוד נסוג לאחור ומתכוון לסגור את הדלת.
"זו לא." אומר החייכן ומסמן משהו בתנועת ראש קלה.
חתומי הפנים דוחפים את דוד קלות ונכנסים אל הסלון-מטבח של היחידה החמודה שלהם. החייכן נכנס אחרון, סוגר אחריו את הדלת ומסובב את המפתח הנעוץ במנעול.
"ס-סליחה?" קולו של דוד נשמע לאוזניו גבוה יותר משהתכוון.
החייכן מושך את המפתח מהמנעול ומסובב את מחזיק המפתחות המחובר אליו על אצבעו. "אתה יכול לשבת" הוא אומר בנעימות.
אחד מחתומי הפנים דוחף אותו בכתפו.
"מה אתם עושים פה?" הוא מנסה להתנגד. "אני יזמין משטרה."
"משטרה זה אנחנו." מעדכן אותו ההוא שעדיין אוחז בכתפו, והודף אותו אל הספה.
דוד נוחת עליה, גופו מקפץ קלות. "אני לא מבין." הוא מתרומם.
"שב." החייכן מורה. "כבר תבין הכל. איפה אשתך?"
עיניו של דוד מתרוצצות סביב. "היא... מה אתם רוצים?" הוא אומר בדיוק כשדלת חדר השינה נפתחת ושירה עומדת מאחוריה בפנים מבולבלות.
"מה?" היא שואלת את דוד למראה ארבעת הגברים המסתובבים ביחידונת שלהם וממלאים כמעט את כל המרצפות הפנויות מרהיטים. עיניה נעצרות על החייכן. היא קופאת. "אתה."
"שירה" דוד שוב מנסה לקום מהספה ולהגיע אליה. הוא נהדף חזרה לישיבה. "שירה מי זה?" הוא שואל.
"כבר תקבל תשובות." מרגיע החייכן. "אשתך יכולה לבוא לשבת פה." הוא מחווה על המקום הפנוי ליד דוד. יש שם כמה חולצות לא מגוהצות שלו.
"מי אתה?" שירה יורה לעברו. "מה אתה רוצה ממנו?"
"אני חושב שהצגתי את עצמי היום בצהריים." הוא עונה לה. "וכדאי שתבואי לשבת פה ליד בעלך לפני שהאנשים פה יאבדו סבלנות." הוא מחווה על שלושת האנשים המפוזרים לאורך הקירות.
היא כושלת לכיוון הספה.
"מה קורה פה?" לוחש לה דוד כשהיא מתיישבת לידו על החולצות הלבנות.
"שקט." החיוך נמחק מפניו של הגבר והוא נעשה רציני. הוא מסמן משהו בידו ושניים מהאנשים, אלו הרחוקים יותר, מתנתקים מהקיר. אחד מהם פונה אל חדר השינה והשני מתחיל לפתוח את ארונות המטבח ולהוציא את תכולתם.
פניו של דוד מאדימות. "אני דורש להבין מה קורה כאן ובשם מה פרצתם לבית שלי."
החייכן לשעבר לוקח נשימה. "כמו שכבר אמרתי לאשתך בצהריים, קוראים לי דקל ואני מחפש דיסק אונקי שאוריאל הביא לה. הבעיה היא, שכפי שהבנתי, היא לא אמרה לי את האמת."
"ולכן-" תוקף אותו דוד. "נניח שאשתי לא אמרה לך אמת, ככה להתפרץ לבית של אנשים? לאיזה ארגון פשע אתה שייך?"
קולות זריקה נשמעים מהחדר. שירה רועדת לידו בהיסטריה.
"בינתיים אתה זה שחשוד בפשע." מעדכן אותו האיש בנינוחות. "כך שכדאי לך להירגע ולנסות להיזכר איפה נמצא האונקי שאנחנו מחפשים."
"אני?" דוד צועק, מאבד עשתון אחר עשתון.
"אתה כנראה לא הבנת את הסיטואציה." דקל מדבר בנחת, מאחוריו מחולל להגבר חתום הפנים שמות בארונות שלהם. "החומרים בדיסק אונקי שאתה מחזיק בהם מסווגים ברמה קריטית." הוא מוציא מכיסו כרטיס מגנטי, דומה לתעודת זהות וזורק לעבר דוד שמרים ובוחן אותו בחוסר הבנה.
"שב"כ." מבהיר לו דקל. "זוכר איפה הנחת את מה שאנחנו מחפשים?"
השולחן ועליו ארוחת הצהריים שלו נדחף בגסות לעבר הקיר. קוסקוס עף לעבר הרצפה, העוף מכתים ברוטב אדום בליל של דברים שהוצאו מהארונות.
דוד מסתכל על שירה. היא בוהה בחלל. "איפה זה?" שואל בתבוסה.
הכתיבה שלך מעולה כמו תמיד.
שני דברים שצדו לי את העין:
הראשון, דוד כבר פגש את דקל, כשאוריאל בא לעדכן אותם שהוא טס. הוא אמור לזהות אותו בפרק הזה.
השני, הרי על הקובץ באונקי היה מעקב, והוא זה שהוביל את השב"כ אל שירה. למה הם חיכו לשמוע על כך ממכשיר הציתות ששתלו בבית שלה, ורק אז יצאו להביא אותו בכוח?
לכאורה את צודקת.
אבל- דבר ראשון זה קרה כבר לפני שבוע.
ודבר שני, אוריאל הוא לא הדמות המרכזית בסצנה. מבחינת שירה ודוד הוא איזה חבר מוזר וחסר משמעות שמשום מה הצטרף לביקור של אוריאל. תירוצים, תירוצים... אני יודעת
דרך אגב, גם שירה לא זיהתה אותו מיד:
בחור צעיר עומד בפתח. מסדר את הבלורית בתנועה מהירה. "הי" הוא מחייך בידידות.
היא נרתעת מעט. "במה אפשר לעזור?" היא תופסת בידית.
הוא מביט ביד שלה, מהסס אם להכניס רגל לפני שתסגר הדלת. "אני חבר של אוריאל" מוותר על הרגל, משחיל מהר מילות הבהרה.
היא קופאת לרגע. בוהה בו. פניה מפשירות. "החבר של הדרכון?" שואלת בנימה של וידוא.
"מודה באשמה" הוא מחייך. "קוראים לי דקל."
השני, הרי על הקובץ באונקי היה מעקב, והוא זה שהוביל את השב"כ אל שירה. למה הם חיכו לשמוע על כך ממכשיר הציתות ששתלו בבית שלה, ורק אז יצאו להביא אותו בכוח?
הם לא חיכו לשמוע שהאונקי אצלה. כמו שכתבת, הם ידעו את זה.
מה שהם לא ידעו זה האם שירה יודעת מה הוא מכיל.
ולכן דקל הגיע בפעם הראשונה לבד וניסה להוציא ממנה את האונקי בצורה ידידותית.
רק מתי שההתנהגות שלה מתחילה להחשיד (היא מסתירה את האונקי. מתכחשת לקשר אל אוריאל ואחרי זה הם שומעים שיש אצלה דיסק אונקי והיא נלחצת מזה שבאו לחפש אותו...) אז הם באים להוציא אותו בכח לפני שיהיה נזק.
אבל בכל אופן, אם עלתה כאן שאלה אז אולי משהו לא היה ברור מספיק.
בעז"ה אשב על זה כדי שיהיה מובן.
תודה על זה!
כיף לראות שיש מי שעוקב ואוחז ראש...
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //