קורונה נשארו עוד כמה כמונו - שמחת תורה - שיתוף

[bat 7]

גם אצלינו, הייתה שמחה ממש גדולה למרות שמירת הכללים עד תום!
7 אנשים בלבד החזיקו את ספר התורה (וחיטאו ידיים)
כל אחד רקד במקום שלו (עם הילדים)
מקום פתוח, עם סככה,
ושמחה עצומה!
אחר כך היה מעין סרטים ארוכים שאיתם התחברו למעגל גדול.
האמת? היה מקום יותר מכל שנה,
מרווח,
הנשים ראו הרבה יותר טוב.
לא מופקע בעיני שיחשבו גם בלי קורונה (בע"ה!!)
להעביר חלק מהריקודים החוצה.

ממש שימח לראות איך אפשר לשמור על הכללים במקסימום ולא להפחית בכלום מהשמחה.

אחרי ההקפות, עברה קבוצה מהמתפללים בבית הכנסת מתחת לבית של ארבעה מבודדים,
ורקדו שם כדי לשמח אותם.
דמענו כשראינו את זה.

 

[חחח]

אני התרגשתי!
היה לנו מניין רחוב מתחת לבית כך שצפיתי מהחלון. והתרגשתי, התרגשתי לראות את הריקודים והשמחה למרות שהיה חם, ולמרות שזה לא היה כ"כ נוח (שטח לא מרוצף) והם גם לא יכלו לתת ידיים, אלא רק כל אחד בפינתו עם המשפחה הגרעינית ובהגיע תורו לקח את הס"ת.
ולמרות זאת הם שרו ורקדו ושמחו באמת.
אף פעם לא התרגשתי בש"ת כמו השנה.

 

[ELO]

הקפות שניות בשכונת סנהדריה. קרדיט חמ"ל.

 

[בדוח]

בלת"ק
אצלינו בברכפלד שמרו על כל ההנחיות. זאת אומרת, בית כנסת גדול עם כל הקהילה. 5 קפסולות.
אבל כל אחד רקד במקומו עם הילדים שלו או עם עצמו. לפי תור כל אחד קיבל ספר תורה להקפה אחת. אלכוג'ל אחרי.
'כל הנערים' כל אחד במקומו. לא היה קידוש. כל אחד הלך הביתה בהפסקה קצרה.
היתה שירה חזקה ושמחה גדולה שנכנסה לתוך זה מצוין.

 

[משה גל]

אצלינו בברכפלד שמרו על כל ההנחיות. זאת אומרת, בית כנסת גדול עם כל הקהילה. 5 קפסולות.

אוקסימורון
לפי ההנחיות אסור יותר מ-10 איש במקום סגור

 

[חדוי לינד]

העזרת נשים אצלנו הייתה סגורה,

אמרתי להן שהשנה אנחנו זוכים לקיים הרבה יותר את "ונשמרתם"... וזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו יותר. יותר מאשר להצטופף ולראות את אבא רוקד ואוהב את התורה....
וכל הדיבורים היו טובים לילדות קטנות, אבל אני באמת הרגשתי החמצה... ההקפות נותנות לי כל שנה כוח. לראות את האברכים שמוסרים את עצמם לתורה כל היום וכל כך אוהבים אותה... הנשיקות והריקודים, ה"משה אמת" ואפילו ה"טוב לי תורת פיך" שמושר בפיות כולם בדבקות עילאית.... זה נותן לי כוח לכל השנה, זה מזכיר לי למה ולמה אני מתמסרת כל כך. ובדיוק השנה, כשהתמסרתי עוד יותר, אפילו כשכולם היו בבית, לא להפריע לאבא שלומד.... בכל תקופות הסגר והבידוד, אז השנה לא יהיה לי את זה????
אז הקשבנו מחוץ לחלונות בית הכנסת, אבל זה רק היה מדכא יותר, כי לא ראו כלום....
אבל הקב"ה אוהב אותי, מאד. וכשהמשכתי הלאה, לאזור ליטאי יותר, היו כמה מניני חצרות.
וזכיתי יותר מכל שנה לראות את ה"משה אמת" והקפיצות לגובה.... את ה"שאו שערים ראשיכם"... ואפילו הספקתי סיבוב עם "טוב לי תורת פיך"....
וזה נתן לי כוח, המון כוח!
לא רק הריקודים שזכיתי לראות.
אלא ההרגשה שהקב"ה דאג שאגיע בדיוק בעשרים דקות המתאימות, לחצר בה יכולתי לראות הכי טוב....
ואני לוקחת מזה כוח, לשגרונה הבאה עלינו לטובה....!

תודה על האשכול המדהים!

 

[מירי סגל]

שנים לא התרגשתי כל כך בשמחת תורה.
עשרים אנשים עם מסכות מלאות, שרקדו בשטח פתוח, במרחקים גדולים, ורק אבות נתנו ידיים לילדיהם.
ובקבוק אלכוג'ל אחד שהעלה דמעות תמוהות בעיניי, אפילו שהייתי רחוקה מאד מהאדים שלו.
ואנשים שנופפו על עצמם בדגלים בחום הבני ברקי.
והשמחה שהייתה שם... לא דמיינתי אותה. היא הייתה אמיתית ופורצת.
שמחה של אנשים שזכו ללמוד את התורה, גם לקיים את מה שכתוב בה בהידור.

ותן להם כתר מלוכה.

 

[מרובע]

זכור לי שהיו כמה וכמה קהילות שנהגו לעשות הרבה מריקודי שמחת תורה מחוץ לבית הכנסת, ובמקומות מסויימים היו מסובבים בכל העיירה בשירה וריקודים.
אם בזכות הקורונה יחזור המנהג המפואר הזה והיה זה שכרנו.