דרוש מידע נשוי טרי עם קשב וריכוז ברמה קשה

בקשר לחיפוש עבודה-
לא קראתי את כל התגובות, אבל חשוב לזכור שהרבה פעמים גם עבודה טובה שמתאימה לכישורים דורשת יכולות קשב ריכוז וארגון.
ולכן אולי כדאי לחפש עבודה בשיתוף עם עוד מישהו שיעזור בהתארגנות והנשוי הטרי יתעסק יותר בעבודה בשטח.
חשבתם על עבודה במשרד לתיווך דירות?
או כמו שהציעו פה- עזר מציון/יד שרה וכד'
בהצלחה1
 
אני מלמדת התעמלות, זה פעילות טובה שמוציאה הרבה אנרגיות, וממש טובה להיפראקיטיביות.
(צריך ריכוז בשביל לשים לב לבטיחות, אבל זה ריכוז אחר לגמרי).
אם הוא אוהב את התחום- שינסה ללכת על זה.
 
בחור צעיר עם בעיות קשב וריכוז ברמה קשה, כל סוגי התרופות לא עוזרים.
בשנות הישיבה היו תקופות טובות יותר ופחות בלימוד אבל תמיד היתה מסגרת חזקה ותמיכה של הרמי"ם.
עכשיו לא יכול ללמוד בכולל.
הוא מחפש עבודה או איזשהי תעסוקה וסדר יום. הבעיה שהוא בלי ניסיון לימודים הם לא אופציה. הוא נמרץ וחרוץ עם כישורים בין אישיים גבוהים וחכם מאד. אבל אבוד מאד עם מה לעשות עכשיו. כל יום שעובר בלי מסגרת מתסכל מאד והמצב נראה אבוד. הוא מנסה שוב ושוב למצוא דרכים להתגבר על הקשב בלי הצלחה.
מחפש כמובן מקום שמתאים מבחינה רוחנית וערכית.

אשמח מאד מאד ליעוץ ורעיונות מניסיונכם על:
אופציות לעבודה/ איך למצוא עבודה/אופציות להתמודד עם בעיות הקשב..

כל מי שיש לו רעיון יעזור לנו מאד מאד!
הייתי שם ויצאתי מזה...
אשמח לעזור...
אין חכם כבעל הניסיון...
054-8402860 או שילחו לי מייל ואעזור לכם ביסודיות בעז’’ה
 
אם יצאת לא באמת הייתה
תילתן יקר/יקרה
ראשית רציתי לומר לך כי נפגעתי מהמשפט הנ’’ל שכתבת
כי אני עברתי 7 מדורי גהנום עד שאובחנתי כ ADHD גדלתי בדור אחר שחשד בי בעצלנות ובטלנות בנס נשארתי בעולם התורה לא נשרתי וכיום שאני בן 30+ עובד לומד דף היומי
נשוי ואב לארבעה בלי עין הרע לקחתי את המקום שהייתי בו ואני עוזר לאחרים שלא יעברו את מה שאני עברתי ולכן צרפתי מס’ טלפון ומי שרוצה אפשר במייל בפרטי בו אני עוזר מהמקום שלי
חינם אין כסף והסיפור האישי שלי כבר פורסם ב’’קטיפה’’
ובחסד ה’ עלי הצלתי לא ילד אחד ולא שניים מנשירה ח’’ו
מי שמעוניין אשלח לו בפרטי את סיפורי האישי שפורסם בקטיפה
בברכה דובילה
 
למה שלא ילמד לנגן באירועים (לא צריך לשבת ללמוד את זה כ"כ הרבה) ולהיות איש סאונד בבוקר באולפן שאין כ"כ צורך בלימודים בשביל זה ומצד שני זה נותן סיפוק

אבל אם לא דחוף כ"כ הענין של הכסף שיתנדב באחד מהארגונים עזר מציון - דרכי מרים לקחת אנשים לבתי חולים זה מצוה מאוד גדולה ולא צריך בשביל זה ריכוז וזה יתן לו המון סיפוק

כמו"כ אפשר להתנדב בביה"ח עצמו לשמח חולים להעביר טפסים לאנשים ששם הבעיה של הריכוז תעזור לו בזה
(מקווה שיבינו אותי - כי בעצם ברגע שהוא אימפולסיבי אז הוא רץ מדבר לדבר וכו')
 
תילתן יקר
ראשית רציתי לומר לך כי נפגעתי מהמשפט הנ’’ל שכתבת
ראשית קבל התנצלות אמיתית לא היה מאחורי המשפט שום עניין לפגוע

אני מדור אחר שחושב שבעיות קשב הם בעיות פיזיולוגיות/נפשית
וכפי שאמר לי אחד הגדולים בתחום "תגיד תודה לאלוקים שבדור שלנו יש תרופות"

לא צריך לשנות את הבנאדם צריך לטפל בו

ואם אתה בן 30 אתה צריך לבדוק מדוע לא טופלת בזמן
ולמה היית צריך לעבור "7 מדורי גהנום עד שאובחנתי"
כל זה בהנחה שהבעיות מתחילות בגיל ביה"ס
 
ראשית קבל התנצלות אמיתית לא היה מאחורי המשפט שום עניין לפגוע

אני מדור אחר שחושב שבעיות קשב הם בעיות פיזיולוגיות/נפשית
וכפי שאמר לי אחד הגדולים בתחום "תגיד תודה לאלוקים שבדור שלנו יש תרופות"

לא צריך לשנות את הבנאדם צריך לטפל בו

ואם אתה בן 30 אתה צריך לבדוק מדוע לא טופלת בזמן
ולמה היית צריך לעבור "7 מדורי גהנום עד שאובחנתי"
כל זה בהנחה שהבעיות מתחילות בגיל ביה"ס
ראשית מעריך מאד ומקבל התנצלותך
שנית
אני שמח כי אנו משדרים על אותו גל ואותו דור
ולעניננו
מה שלא אובחנתי היה רצון ה’ וכדברי אימי שתחי’ (שהיא אגב היתה זו שעלתה על כך ראשונה) ’’ה’ העלים זאת מאתנו’’ ומה שבאתי לומר ל’’תחת התפוח’’ כי כל פתרונות הקסם שעלו כאן הם פלסטר זמני לפצצע כואב ול’’נשוי הטרי’’ יש התמודדות עם המצב ברמה הרגשית נפשית ומעשית בענין כגון התסכול שאינו יכול לשבת ב’’כולל’’ ,התמודדות עם טיפשות של אנשים המרכלים עליו ’’אה הבן/חתן של... יצא לעבוד’’ שאת כל ההתמודדויות הללו עברתי ויכולתי להם בחסד ה’ עלי
ולכן הצעתי ל’’תחת התפוח’’ ולאחרים שידברו איתי באישי חינם אין כסף ואעזור להם בעז’’ה בלב אוהב ובחיוך גדול זה הכל.
יום טוב
דובילה
054-8402860
 
תרופה היא לא קוסמות
זה תהליך
במיוחד בציבור שלנו שהכל צריך להיות בשטנץ ובמסגרת ואם עזבת את הכולל אז ...
לכן השיח על סוג התרופה לא יביא ישועה
 
בחור צעיר עם בעיות קשב וריכוז ברמה קשה, כל סוגי התרופות לא עוזרים.
בשנות הישיבה היו תקופות טובות יותר ופחות בלימוד אבל תמיד היתה מסגרת חזקה ותמיכה של הרמי"ם.
עכשיו לא יכול ללמוד בכולל.
הוא מחפש עבודה או איזשהי תעסוקה וסדר יום. הבעיה שהוא בלי ניסיון לימודים הם לא אופציה. הוא נמרץ וחרוץ עם כישורים בין אישיים גבוהים וחכם מאד. אבל אבוד מאד עם מה לעשות עכשיו. כל יום שעובר בלי מסגרת מתסכל מאד והמצב נראה אבוד. הוא מנסה שוב ושוב למצוא דרכים להתגבר על הקשב בלי הצלחה.
מחפש כמובן מקום שמתאים מבחינה רוחנית וערכית.

אשמח מאד מאד ליעוץ ורעיונות מניסיונכם על:
אופציות לעבודה/ איך למצוא עבודה/אופציות להתמודד עם בעיות הקשב..

כל מי שיש לו רעיון יעזור לנו מאד מאד!
כדאי להתייעץ (בתשלום) עם ד"ר גד דואר מב"ב
בתמיכה נכונה ובבירור של שיטות למידה ותרגון נכון הוא יוכל להמשיך בכולל עוד הרבה שנים
במיוחד אם הוא ימצא מסגרת לימוד שאהובה עליו
 
בחור צעיר עם בעיות קשב וריכוז ברמה קשה, כל סוגי התרופות לא עוזרים.
בשנות הישיבה היו תקופות טובות יותר ופחות בלימוד אבל תמיד היתה מסגרת חזקה ותמיכה של הרמי"ם.
עכשיו לא יכול ללמוד בכולל.
הוא מחפש עבודה או איזשהי תעסוקה וסדר יום. הבעיה שהוא בלי ניסיון לימודים הם לא אופציה. הוא נמרץ וחרוץ עם כישורים בין אישיים גבוהים וחכם מאד. אבל אבוד מאד עם מה לעשות עכשיו. כל יום שעובר בלי מסגרת מתסכל מאד והמצב נראה אבוד. הוא מנסה שוב ושוב למצוא דרכים להתגבר על הקשב בלי הצלחה.
מחפש כמובן מקום שמתאים מבחינה רוחנית וערכית.

אשמח מאד מאד ליעוץ ורעיונות מניסיונכם על:
אופציות לעבודה/ איך למצוא עבודה/אופציות להתמודד עם בעיות הקשב..

כל מי שיש לו רעיון יעזור לנו מאד מאד!
הוא צריך עבודה פיזית כמו התקנה של ציוד, עבודה בידיים דברים כאלו
אם לא עזר לו שום כדור כנראה שאין לו הפרעת קשב אלא משהו אחר שמוציא אותו מריכוז או גורם להיפרקטיביות ולא חסר גורמים שהם לא הפרעת קשב...
ואם כן זה הפרעת קשב, זה שהוא לא יכול לשבת וללמוד לא אומרת שהוא לא יכול לעבוד אפילו עבודה שדורשת ריכוז וישיבה ממושכת למרות שההמלצה במצב הזה היא עבודה פיזית.
 
אבל למה להתעלל בבן אדם ולדחוף אותו לעשות משהו שלא מתאים לטבעו באמצעות קביים כשהוא יכול לפרוח בתחומים אחרים?
מסכימה לגמרי. אלא אם כן הוא ממש ממש רוצה תחום מסוים או לשבת וללמוד. התסכול שמתלווה יום יום לחוסר הצלחה, העייפות שבאה מיותר מידי נסיון להתרכז מאד קשה. עדיף למצוא משהו שבאמת יתאים
 
כל דבר שזה פעלה גופנית
שתיית מיים הרבה יעזור לך בדוק
כושר גופני
צוצמם שעת של צפיה במסך
שתיית מים????? הצחקת אותי. כמופרעת קשב שתיית מים היא בדיחה מהלכת. חסר חומרים במח לא מים!!!!!
 
האמת שכולכם העלתם רעיונות טובים לעבודות, הרעיון הוא באמת כיוון של חינוך או עסקנות ופחות עבודת כפיים.. אמקד את השאלה איך?? איך? נכנסים לעבודות כאלה עם אפס ניסיון והשכלה.
תתפלאו לשמוע אבל זה אפשרי אם יש כישורים. (מנסיון) תפנו ללשכה התעסוקתית והם מוצאים דברים. אם מענין אותו תחום אדריכלות/ תכנון/ שרטוט/ מכונות- אפשר ללמוד לבד את אוטוקד ובהרבה מקומות זה מספיק בשביל להתחיל משהו ובעבודה כבר לומדים ואפשר עם זה להגיע רחוק
 
פתרון מוצלח ומנוסה:
"ניהול" - לא משנה מה, כולל, חברת הסעות, וכו'.
העיקר לנהל ולפקד, ובמיוחד "מבצעים".
 
אני רוצה לשתף בקטע של ניהול אצל אנשי קש"ר.
זה סיפור שונה כי מדובר על ילד בן 8 אבל עדיין אני חושבת שהוא מראה כמה זה חשוב.
הילד שלי. בכיתה ב' מאובחן כקש"ר, בנוסף, סובל מחרדות בינוניות.
השנה יש לו רבה מקסים שמאד שיתף באירגון דברים בכיתה.(גם שנה שעברה היה לו רבה מקסים...)
זה התחיל בארגון מבצע לימוד
עבר לניהול גמ"ח מכשירי כתיבה
ועכשיו איסוף גוגואים משותף לכל הכיתה
היינו אתמול בא. הורים והילד פשוט פורח מבחינה לימודית
אגב, את כל ברעיונות למבצעים וכו' הילד העלה והרבה כיוון ושיתף פעולה
(לדוג' כל חודש נתן לו מכיסו כסף לפרסים, ישב איתו לראות מה נתקע וכו')

(הילד עם טיפול תרופתי)
 
האמת שכולכם העלתם רעיונות טובים לעבודות, הרעיון הוא באמת כיוון של חינוך או עסקנות ופחות עבודת כפיים.. אמקד את השאלה איך?? איך? נכנסים לעבודות כאלה עם אפס ניסיון והשכלה.
אני לא יודע אם ניסה עבודות כפיים, בתור מסגרת מעבר לעבודה מבוססת וממצה יותר זה רעיון יפה מאוד
אנשים עם קש"ר לפעמים מתקשים לעשות את התהליכים ה'בריוקרטיים' של לפנות ללשכת התעסוקה אבחון וכו'
גם לעכל את המעבר למצב ש-לא אברך כולל, כדאי לא בקפיצה אחת
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה