הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"שאלתי את אריאל- איפה עושים שבת?
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"
" שירן.
"כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.
"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."
מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"
" שירן."כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.
"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."
מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.
נערך לאחרונה ב:
