מדריך מקצועי סבתא, למה התסריט שלך כל כך מדהים? >> איך כותבים קומיקס

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום לכולם! אני מרים יעל, יוצרת הקומיקס 1:0 לבנות נעורים, וגם הקומיקס קופסה שחורה שמתפרסם בימים אלו בעיתון ילדים של משפחה.
אז על מה נדבר היום? כמו שניחשתם, אני אנסה לעשות לכם סדר בכל הנושא של כתיבת תסריט לקומיקס.
בתפריט: הרבה תסכול, עריכות, מחיקות, וגם סבתא עם עיניים זאביות. האם אתם מוכנים?

צירפתי לפוסט זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר



שלב 1: התאמה לפורמט

אני בטוחה שלרבים ממכם יש רעיון לסיפור, אבל אתם די אבודים בנוגע לכל השאר. רובכם יושבים עכשיו, מנקרים נקודות שחורות וזועקים "מי ייתן לי עט כתסריטאי ואדע איך להמיר את הסיפור שלי למופע ויזואלי מרהיב?" אז הצעד הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא לערוך את הסיפור לרשימה של אירועים.

ברשימת האירועים שלכם (טריטמנט בלע"ז) בכל סצנה כתוב:
1) מה מתרחש
2) מי משתתף
3) מה קורה בה בגדול.

ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע מבעלי המוסר האחים גרים, בשם 'כיפה אדומה'. (צירפתי למאמר זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר)

למי שלא מכיר (לא הפסדתם הרבה): בסיפור המקורי, כיפה אדומה נשלחת על ידי אמה לבית סבתה, תוך אזהרה לא לדבר עם זרים. הזאב שפוגש אותה מחלץ ממנה את כיוון הליכתה, וכך נכנס לבית, בולע את הסבתא, ומעמיד פנים שהוא היא (הגיוני בסך הכל). הילדה המסכנה שמגיעה מנהלת איתו דו שיח בסגנון "לא זכרתי שיש לך עיניים כל כך זאביות". לבסוף הזאב בולע את הילדה, ואז מגיע דאוס אקס מכינה- כן, הצייד, יורה בזאב ומחלץ את הסבתא ואת הילדה ממעיו.

נניח לכתיבה העלובה של העלילה הזאת, ולכך שיש לה יותר מדי גרסאות מכל רחבי העולם מכדי שלא אחשוב שיש כאן איזה מסר נסתר של אילומינטי, ובואו ננסה להמיר את הסיפור לסצנות.
ברשותכם, אני אוסיף אירוע אחד, זה המודגש.


חלוקת הסיפור לאירועים:
אירוע 1: כיפה אדומה משחקת ופוגשת בצייד, שמזהיר אותה מפני היער והשוכנים בו
הוספת האירוע הנ"ל נועד להכין את הקרקע לישועה, בגלל שבסיפור המקורי ההצלה של כיפה באה משום מקום ונראית קצת לא אמינה. כמו שאומרים, 'אקדח שהופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אתם חייבים להכין את הקרקע לפתרון, אחרת ההצלה לא תספק את הקוראים שלכם.
אירוע 2: כיפה אדומה נשלחת על ידי אמא לסבתה
אירוע 3: כיפה נתקלת בזאב ומפטפטת איתו. הוא מגלה לאן היא הולכת, ונכנס לבית לפניה
אירוע 4: הזאב המחופש מנהל את שיחת ה- 'אני כל כך קריפי אוווהוו' עם כיפה, ולבסוף בולע אותה
אירוע 5: הצייד מופיע ואיתו הישועה
סיום


דרך טובה לבדוק אם הסצנה מיותרת היא לשאול "מה השתנה מלפני הסצנה הזאת לאחריה?" אם אין שינוי, תמחקו. ערך מסויים צריך להשתנות בעיניי הדמויות, הן צריכות לצבור ידע מסוים, להצליח או להיכשל, אבל נקודה קטנה של שינוי חייבת לקרות, אחרת הסצנה לא מקדמת את העלילה.

שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.


עכשיו כשיש לכם רשימת אירועים, ניגש לדיאלוגים:

שלב 2: טקסט

גם כאן, ובמיוחד כאן, תקף הכלל 'מה שקורה קורה כי הוא חייב לקרות'. כל מילה שיוצאת מהפה של הדמות שלכם תופסת מקום על פני עמוד ומקום בתוך הפאנל, ומוסיפה מלל לקורא שבא לכאן בעיקר בשביל ויזואליות והתרחשות. מלל מיותר פשוט יהרוג את הקומיקס שלכם! מה הפתרון? למחוק, למחוק, למחוק.

אתן דוגמא מה לא לעשות:

במהלך הכתיבה, החלטתי לעבות קצת את מערכות היחסים בסיפור, כי הן היו שטחיות מדי. לקחתי בחשבון שהקהל שלי בוגר יותר. אז שימו לב: לכיפה אדומה יש אבא חורג אלים, ואמא שלה מעלימה עין. סבתא של כיפה אדומה היא בעצם לא סבתא שלה אלא האמא של אביה החורג, היא חולה סופנית ומשתפת פעולה עם הזאב בתמורה לחייה של כיפה אדומה כדי להאריך ימים, לזה לא ציפיתם הא.

עכשיו, נניח שהייתי פשוט עושה העתק הדבק מהפסקה הזאת לתוך בועות בעמוד הראשון של הקומיקס? זה היה ברור לקריאה, אבל ממש לא מתוחכם.
אל תיבהלו מלחסוך בהסברים. הקהל שלכם חכם, יותר ממה שאתם חושבים. כבר יצא לי לקרוא תאוריות של קוראים על הקומיקס שלי, תיאוריות כל כך טובות שאני בעצמי לא הבנתי למה לא השתמשתי בהן. הם רואים הכל, ואם הקומיקס שלכם יהיה טוב, הם גם ישקיעו תשומת לב כדי להבין הכל.


Screenshot_4.jpg



מה כן כותבים בטקסט? מה שיקדם את הסצנה ואי אפשר להביע באיור.

באירוע 2,
אני מקווה שאתם מבינים שלא כל איור צריך להיות מלווה בבועת הסבר כגון "כיפה לוקחת את הסל ויוצאת לסבתא. היא קצת מוטרדת, למה אמא לא אוהבת את סבתא?" במקום זה, תנסו לשתול את זה בתוך הדו שיח בצורה טבעית. כשאתם כותבים את הטקסט, שימו לב למערכות היחסים בין הדמויות, ותנו לכך רמזים בתוך טון הדיבור ובחירת המילים שלהם. בצורה כזאת, גם בלי טקסטים ארוכים שמסבירים את הרקע לכל מעשה ובחירה, אתם יכולים לרמוז לקורא מדוע מתרחש מה שמתרחש. תאמינו לי, הקוראים יעריכו את זה שלא האכלתם אותם בכפית.
***
בועות טקסט של קריינות יכולות להצטרף כמובן, אבל בבקשה אל תכתבו בהן בדיוק את מה שמתרחש באיור. תנו לנו ערך מוסף, משהו שלא היינו יכולים לראות באיור. משהו שיגרום לנו להסתקרן, להתעמק, להתרגש. אולי איזה ניגוד בין מה שכתוב למה שקורה? אולי משהו שרומז לעתיד או לעבר? אתם מחליטים.
***
לגבי הוראות למאייר, אתם לא אמורים להאריך יותר מדי. זו לא העבודה שלכם. התפקיד של התסריטאי הוא לכתוב בגדול מה קורה בסצנה, איפה היא מתרחשת ובאיזה שעה ביום, ומי משתתף. הוראות בימוי קטנות כמו "דומעת" יכולות להצטרף, אבל בבקשה תמנעו מפסקאות מפורטות של כל תנועה של דמות, צבע בגדים והבעות פנים. חלק מהעבודה של מאייר היא להפוך טקסט כתוב להופעה ויזואלית, ואתם אמורים לסמוך על היכולת שלו לשדרג את הטקסט שלכם בעזרת המקצועיות שלו. אם תגישו לו רשימת הוראות מפורטת מדי, אתם רק תפסידו את נקודת המבט האומנותית של בעל המקצוע שאתם גם ככה משלמים לו.


אני די בטוחה שמישהו אחד לפחות שקרא את שלב 2, אמר לעצמו: "אבל כל ההתפתלויות האלו מאריכות את הסיפור בכמה עמודים, אפשר לחסוך את זה בבועת הסבר אחת". ובכן, לא ידעתי שהתכנסנו פה עבור תחרות הסיפור הקצר ביותר, סליחה. חשבתי שאנחנו כאן כדי לכתוב סיפור מעניין שימשוך את הקורא ויגרום לו לרצות לצרוך עוד ועוד ממנו, אבל אם זה הכל עניין של הספקים אז למה שלא נכתוב את זה בראשי תיבות ונסגור עניין.


שלב 3: לעלות כיתה

עכשיו יש לכם את הבסיס, אבל אתם רוצים לשדרג את התוצאה. שבו ותחשבו: מה המסר של הסיפור שלי? אני לא מתכוונת ל- "תשמעו בקול אמא אחרת הזאב יאכל אתכם". זה גם טוב, אבל אנחנו עכשיו מדברים לקהל של בוגרים. המסר שאני בחרתי להעביר בסיפור שלי על כיפה אדומה הוא על בחירה. בחירה היא דבר שתמיד יהיה קיים, ולא משנה כמה מטשטשים הגבולות, וכמה דברים נלקחים מאיתנו, הבחירה עדיין קיימת.
ולמי מכם שיגיד "אבל המסר שלך לא כתוב בשום מקום בסיפור?" בבקשה צאו מהכיתה ותחשבו על מה שעשיתם :confused:

מה שאני עשיתי בשלב הזה- הוספתי voice over (קריינות) בקולו של הצייד, והפכתי אותו לדמות הראשונה שמופיעה בסיפור, כדי לשנות את הצורה שבה אנחנו רגילים לשמוע את כיפה אדומה המקורית. הפכתי את הצייד לדמות המנחה, שמזהירה אותנו מפני הרוע, ומדריכה לבחור בטוב. מהסאבטקסט בסצנות מובן שאביה החורג של כיפה מכה אותה, ואמה מתעלמת מכך. גם אם נדון אותה בנסיבות מקלות, היא בחרה לעצום עין. גם כיפה, בתורה, בוחרת לקצר את הדרך מכיוון היער, והסבתא שלה בחרה לכרות ברית עם הזאב הרע כדי להאריך ימים. בסיפור שלי, הבחירה הרעה של הסבתא הביא למותה, כי זה המסר שאני מאמינה בו: בחירה ברע תמיד תביא רע, גם אם זה לא תמיד נראה לעין.


כתיבה טובה דורשת עריכה, עריכה, ועוד עריכה. אף פעם אל תלכו עם הרעיון הראשון שלכם, לא משנה כמה הוא נראה לכם מדהים. שבו ותעלו עוד שלושים רעיונות, וגם אם בסוף תבחרו בראשון, התסריט שלכם יהיה טוב יותר בגלל הראש הפתוח שאתם מתרגלים. מהנסיון שלי ברוב המקרים הרעיונות הבאים יהיו טובים יותר


שלב 4: מה זה סאבטקסט ולמה אנחנו צריכים אותו?

השלב הזה מיועד לאלו מכם שבאמת רוצים לעלות שלב ולספק חומר איכותי יותר לקהל בוגר באמת.
סאבטקסט הוא מה שמסתתר בטקסט שהדמויות שלי אומרות. בסיפור, כמו במציאות, דמויות לא אומרות מה שהן חושבות או מרגישות. בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
(עכשיו תגידו לי מה יותר מאתגר, לקרוא ספר שבו כל הרגשות מוגשים לכם על מגש של כסף, או לקרוא קומיקס בו אתם צריכים לפענח את הרגשות והמחשבות על פי ההתנהגות של הדמות? אני אחכה.)


עני.jpg






לפעמים הדמות כן אומרת מה שהיא חושבת, אבל צריכה להיות לזה סיבה טובה. האם הדמות שלכם סובלת מדוגריות פטאלית? כי זו בעיה, וזה גם מצחיק רצח. העניין הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל חייבת להיות לכך סיבה טובה מאד.


שלב 5: למיטיבי לכת בלבד

כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:
הערה: אין בהמלצה זו משום ערבות לנקיות הספרים, חלקם דרושים צנזור וקריאה זהירה

סיפור, רוברט מקי

Character, Robert McKee

להבין קומיקס, סקוט מקלאוד

לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan

ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר

קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות


אז עד כאן השיעור שלנו. אם אתם רוצים עוד, תעקבו אחריי בבלוג שלי
בהצלחה!
 

קבצים מצורפים

  • מעשיית רדהוד.pdf
    KB 179 · צפיות: 493
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
תודה רבה על המאמר, הרבה ידע חשוב!
התמונות לא עובדות. הבעיה אצלי או באתר?
נקודה קטנה. חלק מהדברים שנאמרו פה כהבדלים מהספרות הכתובה, הוזכרו בעבר בפורום כהוראות לסופרים מקצוענים. למשל:
שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.
גם סופר איכותי, שרוצה ליצור ספר שיקרא יותר מפעם אחת - חייב לשמור על הכלל הזה. כן, למרות שזו כתיבה. כי גם בטקסט יש בעיה של קוצר יריעה, ומי שמורח יותר מדי - הופך למשעמם.
אישית אני משתדלת לשמור על הכלל הזה, ולמחוק כל פסקה, תיאור או מלל שלא רלוונטי לעלילה או לקו המנחה. ההבדל הוא בכך שבספר, כאשר רוצים להבהיר מה דמות חושבת לעצמה, לרוב זה קורה בצורה של מלל. בקומיקס, לעומת זאת, ניתן לחסוך ולעשות זאת בדרך פשוטה יותר.
בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
מה שלא קורה בחיים, לא אמור לקרות גם בספר.
בספר זה אמנם נסלח לדעת רוב הקוראים, ולכן סופרים ממשיכים לעשות זאת. אבל זה ממש לא אמור להיות.
בספר קשה יותר להיצמד למציאות החיים, כי צריך להשאיר בתוך מסגרת המלל גם את ההתנהגות החיצונית, וגם את הרגשות הפנימיים. מי שעושה זאת מצוין, למשל, זו @יונה ספיר. באותו משפט אייל מצמיד במבטו את הנחקר לקיר ומאיים על חייו, אך מהרהר בחוסר הזמן שלו בשמץ רחמים על הבחור.
ולכן המשפט:
התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
הוא משפט שהייתי תולה מעל שולחן הכתיבה שלי, גם לכתיבת סיפורים, גם לכתיבת שירים (כן, גם בשירים זה עובד. שירי גן הם שירי "היום כולנו שמחים", ושירים איכותיים הם שירי "האור בעיניים נדלק, הציפורים שרות לי כולן".) ומהיום, למען הקומיקס - גם לכתיבת תסריטים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה רבה על המאמר, הרבה ידע חשוב!
התמונות לא עובדות. הבעיה אצלי או באתר?
נקודה קטנה. חלק מהדברים שנאמרו פה כהבדלים מהספרות הכתובה, הוזכרו בעבר בפורום כהוראות לסופרים מקצוענים. למשל:

גם סופר איכותי, שרוצה ליצור ספר שיקרא יותר מפעם אחת - חייב לשמור על הכלל הזה. כן, למרות שזו כתיבה. כי גם בטקסט יש בעיה של קוצר יריעה, ומי שמורח יותר מדי - הופך למשעמם.
אישית אני משתדלת לשמור על הכלל הזה, ולמחוק כל פסקה, תיאור או מלל שלא רלוונטי לעלילה או לקו המנחה. ההבדל הוא בכך שבספר, כאשר רוצים להבהיר מה דמות חושבת לעצמה, לרוב זה קורה בצורה של מלל. בקומיקס, לעומת זאת, ניתן לחסוך ולעשות זאת בדרך פשוטה יותר.

מה שלא קורה בחיים, לא אמור לקרות גם בספר.
בספר זה אמנם נסלח לדעת רוב הקוראים, ולכן סופרים ממשיכים לעשות זאת. אבל זה ממש לא אמור להיות.
בספר קשה יותר להיצמד למציאות החיים, כי צריך להשאיר בתוך מסגרת המלל גם את ההתנהגות החיצונית, וגם את הרגשות הפנימיים. מי שעושה זאת מצוין, למשל, זו @יונה ספיר. באותו משפט אייל מצמיד במבטו את הנחקר לקיר ומאיים על חייו, אך מהרהר בחוסר הזמן שלו בשמץ רחמים על הבחור.
ולכן המשפט:

הוא משפט שהייתי תולה מעל שולחן הכתיבה שלי, גם לכתיבת סיפורים, גם לכתיבת שירים (כן, גם בשירים זה עובד. שירי גן הם שירי "היום כולנו שמחים", ושירים איכותיים הם שירי "האור בעיניים נדלק, הציפורים שרות לי כולן".) ומהיום, למען הקומיקס - גם לכתיבת תסריטים.
תודה על התגובה המפורטת! האמת שאני מסכימה איתך ממש... כל סיפור טוב אמור להיות סיפור ממוקד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מאמר מעולה ומחכים ממש! תודה, @מרים יעל, נתת לי הרבה כיוונים לצעדים.

שלב 5: למיטיבי לכת בלבד
כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:
סיפור, רוברט מקי

Character, Robert McKee

להבין קומיקס, סקוט מקלאוד

לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan

ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר

קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות
מוסיפה:
האתגר הזה, והתחושה של "למה את לא מצליחה להתחיל לכתוב את ה...דבר הזה", גרמו לי ללכת לבוידעם ולשלוף את 'דרך האמן' של ג'וליה קמרון, שיהיה על כל צרה שלא תבוא.
מומלץ בעיקר לאלו שמזדהים איתי: הם רוצים להתחיל לכתוב, אפילו יש להם כבר רעיון, אז למה לכל הרוחות לא יוצא להם כלום.
כרגע הספר שוכב על שולחן העבודה שלי, אולי אפילו אספיק לפתוח אותו לפני שיחלוף הדדליין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כיף לקרוא את ההדרכה המפורטת שלך, מנוסחת מדהים! (מקווה שתבוא לי לידי שימוש אני עדיין לא בשלב הגחל, שלא לדבר על הניצוץ)
הטוויסט של כיפה אדומה ממש הברקה
ותודה על ההמלצות לספרים
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כ"כ אהבתי את הטאצ' שלך בעלילה של כיפה אדומה!!
הדרכה מלאת תוכן...
גרמת לי שוב לדפדף בסיפור- של רוברט מקי, ואחריך מרים פרצמן שלפתי את דרך האמן,
ותורי להמליץ מאוד על "איך כותבים סיפור" של אורי פרץ-שרון...
ולו בשביל להתבשם מהמובאות היצירתיות ששתולות פה ושם.
ושוב- תודה מרים יעל. אלופה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
וגם הקומיקס קופסה שחורה שמתפרסם בימים אלו בעיתון ילדים של משפחה.
ראיתי את עמוד הקומיקס מהשבוע האחרון, מעולה!
ויש לי הערה עליו, איך אוכל להעביר אותה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ראיתי את עמוד הקומיקס מהשבוע האחרון, מעולה!
ויש לי הערה עליו, איך אוכל להעביר אותה?
אפשר לשלוח למערכת העיתון או למייל שלי miriamyael87 שטרודל ג'ימייל
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
וואו, וואו, ועוד וואו.
דווקא כאחת שמאוד אוהבת את המילים, אני עכשיו מעדיפה לא לומר אותן.
נכון שדיברת על קומיקס אבל זה נכון גם לעלילה רגילה. מאוד.
עושה לי חשק להשתתף באתגר. תודה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
וואו, וואו, ועוד וואו.
דווקא כאחת שמאוד אוהבת את המילים, אני עכשיו מעדיפה לא לומר אותן.
נכון שדיברת על קומיקס אבל זה נכון גם לעלילה רגילה. מאוד.
עושה לי חשק להשתתף באתגר. תודה:)
שמחה שעזרתי! :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

עד היום אני כותב את הספרים שלי (בעז"ה) על הגדרות ברירת המחדל של וורד (דף A4 רגיל), אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הפער שזה מייצר מול התוצאה הסופית.
מצד אחד, A4 הוא נוח ביותר למסך ולעבודה רגילה. מצד שני, כשהטקסט עובר לעימוד של ספר (A5 ומטה), הכל משתנה – אורך השורות, חלוקת הפסקאות והתחושה של "כמה באמת כתבתי".

רציתי לשאול אתכם:
  1. על איזה גודל דף אתם כותבים את הטיוטה שלכם? (A4 הקלאסי או שאתם מגדירים מראש גודל של ספר?)
  2. האם אתם מתחשבים בפונט ובגודל שלו כבר בזמן הכתיבה (למשל פונט 12 סריפי), או שזה משהו שאתם משאירים רק לשלב העימוד והדפוס?
  3. למי שעבר מ-A4 לפורמט קטן יותר בזמן הכתיבה – האם זה שינה לכם את קצב הכתיבה או את הדרך שבה אתם בונים פסקאות ודיאלוגים?
וכן, אני יודע שספירת מילים היא בד"כ הקובעת, אבל הרעיון לדיון נובע מכיוון שיש קצב קריאה שניתן לכוון לפי העמוד, ואני לא יודע האם הסופר לוקח בזה חלק או שזו האומנות והתפקיד של המעמד?

בונוס (לא קשור, אבל עדיין מעניין אותי): מה מניע אתכם להמשיך לכתוב גם כשיש משברים?
בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה