עד כמה חשוב שהיצירה תהיה ארוגה כהוגן, שיהיה ברור מי תכנן מה ולמה כולם נדרשים?
לכאורה כל חלק שאינו מקדם את העלילה - מיותר וכל חלק שכן מקדם את העלילה צריך שתהיה לו משמעות כלשהי בסוף אחרת למה השתמשנו בו?
יש משפט נחמד כלשהו שמיוחס לאיינשטיין: "אם אינך יכול להסביר את זה בפשטות, סימן שאתה לא מבין את זה טוב מספיק".
אני חושבת שהוא רלוונטי גם לכאן.
בעיני חשוב שהפרטים הקטנים כולם יהיו ברורים לסופר. מי תכנן מה, למה הדמויות כולן נדרשות לעלילה הזאת, למה דמות X עשתה כך בשלב הקודם ואיך זה מתקשר לדו שיח שלה עם דמות Y בשלב הבא.
אחרת, הוא קצת משקר על הקוראים שלו כי גם הוא לא ממש יודע להסביר מה תפקידו של כל חלק בעלילה...
אחרי שיודעים להסביר בפשטות כל פרט, האם צריך לספק לקוראים את כל ההסברים האלו בצורה ברורה?
זה כבר תלוי כמה אוהבים פשטות. לדעתי, סיום יפה הוא כזה שמשאיר רמזים לאורך כל הספר עד לסיום.
אני אתן דוגמא: אני ממש לא יודעת האם יענקל מ'לחיות וחצי' התעורר בסוף - די ברור לי שהוא לא...
האם מפריע לי שאין תשובה לשאלה הזאת? לא ממש. כי למען האמת ישנה סגירה לדמות שלו, אני רק צריכה לבחור במה אני מאמינה.
הסיפור של יענק'ל מסתיים עם הגילוי שהוא יכול לתקשר בצורה כלשהי עם הסובבים אותו.
עכשיו זה כבר נתון לבחירת הקוראים: ככל והם לוגיים - הסיפור מבחינתם הסתיים כאן, הגיבור ישאר צמח, ועד שימות גיטה תישאר כבולה אליו לנצח. אחרים לעומת זאת ימשיכו לדמיין איך יענק'ל מתעורר לשמחתה של אשתו הממתינה...
אף אחד מהסופים האלו לא נכתב במפורש אבל בספר אפשר למצוא רמזים קטנים שיתנו אישור לכל אחד מהם.
מה שכן, השאלה הזאת היא לא שאלה עיקרית בסיפור. היא סייד-אפקט כלשהו שלו ולכן סיום מעורפל די מתאים כאן.
בעיני שאלות, בייחוד עיקריות בעלילה חייבות תשובה כלשהי בסוף.
אפשר לבחור בכל האפשרויות, כולל המעורפלות ביותר שיש - כל עוד ברור לכותב הערפול הזה ומטרתו.
אחרת הוא סתם משתמש בו מעצלנות או מחוסר הבנה של מה שכתב בעצמו.
ותשובה ממש לא חייבת להיות האכלה בכפית. היא יכולה להיות גם רמזים מטרימים לאורך כל הדרך עם סיום פתוח שמשאיר לקורא להבין לבד איך באמת סיים הגיבור את המסע...
כמה פתוח הסיום? זה כבר תלוי כמה אוהבים להשתמש בסאבטקסט וברמזים. מה שכן צריך לקחת בחשבון שתמיד יהיו קוראים שלא יהנו ממשמעויות נסתרות ויחכו לסיום ברור ופשוט שחור על גבי לבן.
הנושאים החמים
