הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אז יונה ספיר, אני מורידה בפנייך את הכובע; קנייטש ישן וצר שוליים שמצאתי בבית. אבל בכל אופן, למרות הכובע הדל שבכלל לא שלי, אחת אפס לטובתך. א נ י קראתי יונה ספיר.
חציתי בתרועה רמה את הקו בין אלו שקוראים לאלו שלא. בין אוהבי המתח לבוגרים מידי בשביל מתח.
או איך @RACHELIZ הגדירה את זה פעם, קריאת מתח היא כמו לונה פארק. ויש מי שבוגר מדי להנות מלונה פארק.
מודה באשמה, עד לפני שלושה שבועות נשאתי בגאון את הדגל של: יונה ספיר - לא בשבילי. מעולם לא אהבתי ספרי מתח, ומעולם לא אהבתי לונה פארקים. שונאת בילויים וחויות מרגשות. מין קדושה מעונה.
אבל לפני בערך שלושה שבועות נטלתי לידי את מבוקש. ומאז בכל שבת, אני עם ספר אחר מהסדרה. לא קראתי את כולם, ונדמה לי שגם מה שקראתי, כבר הספיק לי ואעצור בזה. לא נראה לי אקרא עוד. גם למזוכיזם יש גבול. (ההבטחה שלי עכשיו שווה להבטחות של ח"כ פרץ הרב).
אבל אין אפס. הספרים טובים.
והנני מחליפה פה בקול תרועה רמה את הדגל שנשאתי בדגל לבן. ניצחת אותי.
מרגל להשכרה זוהי סדרה מסוג גיבור העל. אייל גלבוע, דמות בעלת 357,459 מיליון נשמות מוסרי מאוד וכל יכול. מאמינה שעוף השמים הוליך את שמו גם למי שלא קרא עליו מעולם.
אני לא אתמקד בספר ספציפי, אלא בסדרה כולה.
את הילת ההירו וסוגת גיבור העל והרומודלס, האם זה נכון לספר חרדי, לא נכון לספר חרדי, אשאיר לביקורות קודמות ממני שעסקו בזה רבות.
אבל בנוסף להילה סביב הגיבור הראשי, יש בספר הילה נוספת. למדינת ישראל ולסוכניה. סוכני המוסד בספר הם כל יכולים והסוכנים של שאר המדינות בעולם משחקים בגולות לעומתם. אז נכון שהמוניטין של המוסד גבוה מאוד ביחס לסוכנויות ביון אחרות. אבל בואו.
ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.
נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.
הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.
או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.
ואם כבר דיברנו על הטחינה שבשרוול.
בספר תקועים בלי קשר כל מיני פסוקים ומשפטי אמונה מפיהם של חילונים. מחזה מרתק. מילא אחר כך, כשהוא חזר בתשובה. אבל קודם... ובכלל, כל נושא היהדות נראה שהוכנס לשם בכורח, כדי שיוכל להיקרא ספר חרדי, ובעניין הזה, נראה שהסופרת שכחה את עניין הגניבות.
אני אישית, הייתי מעדיפה לקרוא את זה כספר 'חילוני', ואז, אוטומטית - מסננים. אבל כספר חרדי, זה ממש צרם. כן, כחרדים, אנחנו מסננים ומצנזרים. או כמו שכתבה פעם דבורי רנד: כיוצרת חרדית, אני מתמקדת באיך לצאת מהבוץ ולא איך להיכנס אליו.
כיוצרת חרדית, הייתי מצפה שהספרים לא יהיו מלאי גניבות. ברציחות, כולם מוסריים מאוד אבל בעניין לקיחת כל חפץ שבא לכל אחד מהגיבורים...
מי לא מכיר את הטרדנים, עם הפה מפיק מרגליות ממוחזרות, מלאי הבדיחות הלא מצחיקות והחוזרות על עצמן. מי מהם שגמבה ופלפל, אלו שלא קוראים להם והם באים לבד. וה-התחלקו, לכמה חלקים?
בספר שלנו זה מופיע גם כן. והמון. מיחזור של בדיחות שנונות מאוד ומצחיקות נורא.
משפטים שלא קראתם מעודכם. כמו לדוגמא:
"ברור"
"כשמש"
"אה, המצפון שלי נשאר בבית".
הכתיבה מרתקת. וממכרת. אבל מיושנת . כמו המילים האלו: "בשצף קצף". או- "אשר שש לעזוב את הרכב". בנוסף, היא מסורבלת נורא. יש הרבה משפטים שקראתי פעמיים כדי להבין אותם. מלא מלא בתיאורי פועל ובייחוד תיאורי דמות מסורבלים.
הכל כתוב. אין בין השורות בספר. אם הוא ציני, כתוב: 'הוא אמר בציניות'. ויכול להיות אפילו כמה תיאורי פועל על פועל אחד. וזה מסורבל וכבד, ולא נותן אמון בקורא שיבין משהו לבד.
אם הדמות היא חזקה, כתוב: הדמות ח ז ק ה . מרשימה: כתוב מרשימה. כריזמיתית: כתוב הוא אמר בכריזמתיות.
או שאני אשתמש במילים שהספר משתמש בהם בלי סוף: סאב טקסט. הספר לא מעביר שום דבר בסאב טקסט. הוא פשוט כותב את זה.
"אייל רכן מעט קדימה, שפת גופו שידרה לויאליות ועוצמה גם יחד". בואו נבין יחד. הספר אומר לנו שאייל משדר עוצמה ולויאליות גם יחד. גאון מי שהבין.
או למשל: "אייל פתח את רכבו עם השלט. סוכני מוסד לעולם לא פותחים את דלתות הרכב שלהם לבד". אתם שומעים מה צריך להבין מזה שהוא פתח לבד את הרכב? כן, כן! סוכני מוסד לעולם לא פותחים את הרכב שלהם לבד! מי שזה לא ברור לא מספיק יכול גם לשנן את זה תוך כדי קריאה.
הרבה נופלים בזה. תנו קצת אמון בקוראים שלכם שיוכלו להבין לבד. זה כנראה גם ענין של טעם. מלא מלא תיאורי פעולה. שזה לדעתי מסרבל מאוד את המשפט.
אם הדמות אמרה בציניות או שלא, תנו להבין לבד מהמשפט. האם החיוך שלו מתוק או לא, אמורים להבין לבד. ומה הוא משדר, אמורים להשתדר. לא לקרוא במילים ברורות.
ולסיום, אהבתי מאוד את הנאמנות שבכל הספרים. זה כיף לקרוא על חברים נאמנים כל כך ואוהבים.
אז תודה יונה ספיר על הרכבת הרים הזו. מאמינה שלא אכנע להבטחות שלי שלא לקרוא יותר, ואמשיך ברצף.
חציתי בתרועה רמה את הקו בין אלו שקוראים לאלו שלא. בין אוהבי המתח לבוגרים מידי בשביל מתח.
או איך @RACHELIZ הגדירה את זה פעם, קריאת מתח היא כמו לונה פארק. ויש מי שבוגר מדי להנות מלונה פארק.
מודה באשמה, עד לפני שלושה שבועות נשאתי בגאון את הדגל של: יונה ספיר - לא בשבילי. מעולם לא אהבתי ספרי מתח, ומעולם לא אהבתי לונה פארקים. שונאת בילויים וחויות מרגשות. מין קדושה מעונה.
אבל לפני בערך שלושה שבועות נטלתי לידי את מבוקש. ומאז בכל שבת, אני עם ספר אחר מהסדרה. לא קראתי את כולם, ונדמה לי שגם מה שקראתי, כבר הספיק לי ואעצור בזה. לא נראה לי אקרא עוד. גם למזוכיזם יש גבול. (ההבטחה שלי עכשיו שווה להבטחות של ח"כ פרץ הרב).
אבל אין אפס. הספרים טובים.
והנני מחליפה פה בקול תרועה רמה את הדגל שנשאתי בדגל לבן. ניצחת אותי.
*
מרגל להשכרה זוהי סדרה מסוג גיבור העל. אייל גלבוע, דמות בעלת 357,459 מיליון נשמות מוסרי מאוד וכל יכול. מאמינה שעוף השמים הוליך את שמו גם למי שלא קרא עליו מעולם.
אני לא אתמקד בספר ספציפי, אלא בסדרה כולה.
את הילת ההירו וסוגת גיבור העל והרומודלס, האם זה נכון לספר חרדי, לא נכון לספר חרדי, אשאיר לביקורות קודמות ממני שעסקו בזה רבות.
אבל בנוסף להילה סביב הגיבור הראשי, יש בספר הילה נוספת. למדינת ישראל ולסוכניה. סוכני המוסד בספר הם כל יכולים והסוכנים של שאר המדינות בעולם משחקים בגולות לעומתם. אז נכון שהמוניטין של המוסד גבוה מאוד ביחס לסוכנויות ביון אחרות. אבל בואו.
ובענין הציונות הרבה שבספר והסגידה למדינה ולכוחותיה. אז דבר ראשון, גילוי המאה.
הציונות פסה מן העולם. הלכה, עפה, מתה.
וכל מי שהסתובב אי פעם ברחובות מנהטן, קווינס או לוס אנג'לס, מודע לעובדה הזו. ההילה של מדינת ישראל כבר מזמן איננה. היא נשארה בישראל בזמן שהישראלים בחו"ל.
קצת שאריות נשאר ממנו אצל סיון רהב מאיר שמטיילת ברחבי העולם לספר לכולם שהגיע הזמן לעלות לארץ. ומדליקה משואות. או אצל החבדניקים של איתמר בן גביר. אבל הם, אפילו משואות לא מדליקים.
נכון שכשכיפת ברזל מיירטת טילים, לכולנו קופץ בפנים הציוני הקטן שיושב לנו בלב ומתחיל לקפץ ולרקד, או כשמטוס מטעם מדינת ישראל בא לאסוף אותך ישירות מנפאל, ספיישל, ואתה שר כל העולם כולו בנחיתה.
גם בבחירות מנסים להעיר אותו, את הקטנצ'יק הזה שבלב, לפעמים באמצעות מספר הערבים שהרגו הישראלים, או בחיסול ממוקד מעורר מורל.
אבל לאחריהם, הוא מת. מיתה טוטאלית. והמסמר האחרון בארון הקבורה שלו, זה המס שביבי לא משלם, או ברכבים והאבטחה של גנץ. עד לבחירות הבאות כמובן.
הוא קם בגלגול הבא שלו בחו"ל. אצל הציונים הגדולים שנואמים לנו משם. גם מתי ששתי ישראלים נפגשים בחו"ל. בטח. בחו"ל.
אה, ונשאר גם אצל סופרות חרדיות שקראו פתאום את מדינת ישראל תעשה הכל, ולמדו על טוהר הנשק של הצבא. וואלה.
או במילים אחרות, אם זו סדרה כל כך טובה, למה היה צריך להכניס אליה את כל הפסוקים שתקועים בה כמו שרוול שנטבל בטחינה? למה לא לכתוב ספר אוניברסלי, שיכול להתפרסם לכולם?
כי רק לחרדים אפשר להגיע עם ציונות שבורה והילת סוכני מוסד עתיקה ולהלהיב אותם קצת. כי מה הם יודעים על ציונות.
ואם כבר דיברנו על הטחינה שבשרוול.
בספר תקועים בלי קשר כל מיני פסוקים ומשפטי אמונה מפיהם של חילונים. מחזה מרתק. מילא אחר כך, כשהוא חזר בתשובה. אבל קודם... ובכלל, כל נושא היהדות נראה שהוכנס לשם בכורח, כדי שיוכל להיקרא ספר חרדי, ובעניין הזה, נראה שהסופרת שכחה את עניין הגניבות.
אני אישית, הייתי מעדיפה לקרוא את זה כספר 'חילוני', ואז, אוטומטית - מסננים. אבל כספר חרדי, זה ממש צרם. כן, כחרדים, אנחנו מסננים ומצנזרים. או כמו שכתבה פעם דבורי רנד: כיוצרת חרדית, אני מתמקדת באיך לצאת מהבוץ ולא איך להיכנס אליו.
כיוצרת חרדית, הייתי מצפה שהספרים לא יהיו מלאי גניבות. ברציחות, כולם מוסריים מאוד אבל בעניין לקיחת כל חפץ שבא לכל אחד מהגיבורים...
*
מי לא מכיר את הטרדנים, עם הפה מפיק מרגליות ממוחזרות, מלאי הבדיחות הלא מצחיקות והחוזרות על עצמן. מי מהם שגמבה ופלפל, אלו שלא קוראים להם והם באים לבד. וה-התחלקו, לכמה חלקים?
בספר שלנו זה מופיע גם כן. והמון. מיחזור של בדיחות שנונות מאוד ומצחיקות נורא.
משפטים שלא קראתם מעודכם. כמו לדוגמא:
"ברור"
"כשמש"
"אה, המצפון שלי נשאר בבית".
*
הכתיבה מרתקת. וממכרת. אבל מיושנת . כמו המילים האלו: "בשצף קצף". או- "אשר שש לעזוב את הרכב". בנוסף, היא מסורבלת נורא. יש הרבה משפטים שקראתי פעמיים כדי להבין אותם. מלא מלא בתיאורי פועל ובייחוד תיאורי דמות מסורבלים.
הכל כתוב. אין בין השורות בספר. אם הוא ציני, כתוב: 'הוא אמר בציניות'. ויכול להיות אפילו כמה תיאורי פועל על פועל אחד. וזה מסורבל וכבד, ולא נותן אמון בקורא שיבין משהו לבד.
אם הדמות היא חזקה, כתוב: הדמות ח ז ק ה . מרשימה: כתוב מרשימה. כריזמיתית: כתוב הוא אמר בכריזמתיות.
או שאני אשתמש במילים שהספר משתמש בהם בלי סוף: סאב טקסט. הספר לא מעביר שום דבר בסאב טקסט. הוא פשוט כותב את זה.
"אייל רכן מעט קדימה, שפת גופו שידרה לויאליות ועוצמה גם יחד". בואו נבין יחד. הספר אומר לנו שאייל משדר עוצמה ולויאליות גם יחד. גאון מי שהבין.
או למשל: "אייל פתח את רכבו עם השלט. סוכני מוסד לעולם לא פותחים את דלתות הרכב שלהם לבד". אתם שומעים מה צריך להבין מזה שהוא פתח לבד את הרכב? כן, כן! סוכני מוסד לעולם לא פותחים את הרכב שלהם לבד! מי שזה לא ברור לא מספיק יכול גם לשנן את זה תוך כדי קריאה.
הרבה נופלים בזה. תנו קצת אמון בקוראים שלכם שיוכלו להבין לבד. זה כנראה גם ענין של טעם. מלא מלא תיאורי פעולה. שזה לדעתי מסרבל מאוד את המשפט.
אם הדמות אמרה בציניות או שלא, תנו להבין לבד מהמשפט. האם החיוך שלו מתוק או לא, אמורים להבין לבד. ומה הוא משדר, אמורים להשתדר. לא לקרוא במילים ברורות.
*
ולסיום, אהבתי מאוד את הנאמנות שבכל הספרים. זה כיף לקרוא על חברים נאמנים כל כך ואוהבים.
אז תודה יונה ספיר על הרכבת הרים הזו. מאמינה שלא אכנע להבטחות שלי שלא לקרוא יותר, ואמשיך ברצף.
נערך לאחרונה ב:
