וואו, קיבלתי השראה מהתגובות שלכן. תודה רבה.
הייתה לי מחשבה בעבר להכניס לסיפור מונולוג של רחלי. אחרי שלא התקבלה לסמינר הרגשתי שאין מישהו שיבטא את התחושה הזאת טוב יותר ממנה. איכשהו הזמן עבר והמשכתי להתמקד באפרת, אבל עכשיו הייתי רוצה לכתוב מונלוג של כל אחת מהדמויות: מיטל (אמא של אפרת), אמונה ורחלי.
אישית, הרגשתי שהדמויות הללו לא קיבלו מספיק מקום בסיפור, וגם אם הם קיבלו הכל היה סביב אפרת.
בעז"ה מקווה לעלות בקרוב קטע של מיטל, על ההתמודדות עם החזרה בתשובה והקושי במציאת שידוך.
ב"ה אני מקיימת בזאת את הבטחתי. אשמח לשמוע את דעתכם.
מיטל - אמא של אפרת
כל לילות שבת זכורים לי. הייתה שבת אחת שלא הצלחתי לשכוח.
בחמישי בערב הקיה של נטלי צפרה מתחת ללובי של הבניין שלנו. ירדתי אל החניה.
דלת הרכב נפתחה. הקוקו של נטלי גלש מתוכה, שאל: "מאחד עד עשר עד כמה את ספונטנית?"
"ניראלי שעשר", לא איכזבתי.
"ישש", שמש זרחה בפניה. "אז תארגני תיק. נוסעים".
"לאן?", הגבהתי גבה מופתעת.
"לשבת חיזוק במירון עם הרב בנימין אטיאס", הבריקו אישוניה. "אסור לנו לפספס".
לא הייתי צריכה עוד מילה נוספת בשביל למלא תיק גדוש, להיכנס ללוע הרכב ולומר 'תיסעי' מאז ששמתי את פעמי בעולם התשובה, לא פספסתי אף הרצאה של הרב בנימין אטיאס. בקול שקט, בעיניים טובות ובמבט חודר, הצליחו כל מעיינות הרגש בתוכי להיפתח ולהתפרץ.
***********
לא רק אמא ידעה לספר כשחזרתי אחרת מהשבת ההיא. גיליתי שמים חדשים, שחיתי בין עננים צבעונים. אף אחד לא הצליח לשלוף אותי מהמקום הגבוה הזה. הרגשתי את האור הגנוז נפער מולי בכל פיסת חיים שחשפתי. הכל היה חדש וממכר ואחר: שבת, צניעות, תפילה שלא ידעתי. הקשר עם אבא שמעולם לא הכרתי.
עוד לפני ששלושה כוכבים ניקדו את השמים, ידעתי שאחרי השבת הזו אני לא חוזרת להיות מיטל מהעבר. הוקסמתי לשמוע את הסיפורים שהרב סיפר על האנשים שהחליטו לזרוק את הכל ביום אחד, ללכת רק אחרי מי שאמר והיה העולם. ואבא לא איכזב. כל ארובות השמים נפתחו לכבודם.
בצאת השבת ישבתי עם אמא על ספת הברונזה בסלון. סיפרתי לה על השבת, עלי. על שאיפות וחלומות שלא ידעה שקיימים בי. הבעת פניה של אמא הלכה ודהתה מולי ככל שהוספתי לדבר על עולמות עליונים ועל החיים שאחרי המוות. הוספתי לספר על גן עדן וגיהינום.
כשדיברתי על צניעות ושבת אמא קטעה אותי, אמרה: 'אז שוב הלכת לרבנים ששטפו לך את המח?' אני מפחדת לאבד אותך, מיטל. משהו לא טוב קורה לך בזמן האחרון'.
לא ייחסתי חשיבות לדאגה שחלפה בעיניה של אמא. הייתי נחושה בדעתי שהאנשים מסביבי שקועים עד כדי כך בחושך שהם לא מבינים במושגים של אור.
כשדיברתי על האיש שאנשא לו, על הנשמות שאגדל. אמא אמרה את תתחרטי, הם לא יקבלו אותך.
ואני, בעיניים בורקות סיפרתי לה על רבי עקיבא ורחל. הוא היה רועה צאן והיא הייתה בתו של הגביר 'ומה הצליח להדביק את הפער בין העולמות הללו אם לא התורה הקדושה?'
אז מי ימנע ממני להתחתן עם גדול הדור הבא?", שאלתי אותה אז. נלהבת כמו בת הכפר שלראשונה בחייה ראתה את העיר.
בחלומות שלי ראיתי אישה מביאה עריסה לבית הכנסת. תינוק גדל מחיידר לישיבה, יונק תורה מקטנות. אשרי יולדתו.
עם התקוות הללו הגעתי לגילה. שדכנית ותיקה עם עשרים שנות ניסיון. הייתי אז עם וותק של שלוש שנים בעולם התשובה, משוכנעת שיש מי שמחכה לי באמצע הדרך, או לפחות בשוליים.
בתנועות חדות ונלהבות הסברתי לה מה אני בדיוק מחפשת: איש שנולד לאוהלה של תורה, לא עזב.
אני זוכרת בדיוק איפה ישבנו כשגילה פתחה מחברת דהויה, דפדפה בדפים הצהבהבים שהיו בתוכה. זה היה על נדנדת העץ בגינה. נעלי המוקסין השחורות ליטפו את כרי הדשא שנמתחו תחתינו, ידיה המשיכו להחליף את הדפים במחברת בזמן שתיארתי לה לפרטי פרטים מה אני בדיוק מחפשת.
גילה שאלה עוד כמה שאלות טכניות, ואז, בתנועה איטית השמורה לבנות גילה, נשאה אלי עפעפיים קמוטים ואמרה: "רגע, אבל את חוזרת בתשובה, נכון?"
הנהנתי, נלהבת. זכרתי את כל מה שהרב דיבר על המקום הגבוה השמור רק לנו.
"אז למה את מחפשת בחור חרדי מבית?!", תמיהה נשבה בין מילותיה. "מהניסיון שלי אני יודעת להגיד לך שנדיר שבחור כזה ירצה להינשא לחוזרת בתשובה".
נדהמת בחנתי את מילותיה. לא הייתי צריכה לספר לה את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, היא הכירה אותו היטב. לא יכולתי לתאר לה את הבניינים הגבוהים בעיר. היא זיהתה כל סמטה. אני זו שגדלתי בכפר.
לא יכולתי לצעוק לה את מה שצעקתי לאמא אז: 'למה שלא יקבלו אותי כמו כולם?! אני כמוהם עכשיו! שווה בין שווים'
לא אשכח את המילים של הרב שהדהדו באוזני אז, לועגות: 'במקום שבו בעלי תשובה עומדים...'.
מבולבלת עמדתי מולה. רציתי לומר הכל. לא הצלחתי כלום.
כל המילים הגבוהות שעמדו על לשוני הלכו והתנמכו והתמעטו מול מחברת שידוכים צהובה ועשרים שנים של ניסיון.
הנושאים החמים
Reactions: המתכנת הגאון, תוק תוק מי אני, המיינסטרימית ועוד 80 משתמשים83 //