סיפור בהמשכים סודות מן החדר

פרק מעולה, נהניתי מאוד!
יפה לראות את העניין, שדווקא בגלל שהם לא הרשו מוזיקה באופן גורף,
היא הגיעה לרמה של שמיעת שירים פחות טובים.
מסר מאוד יפה, שחוזר פה באופן כללי בסיפור, על החוכמה שנדרשת מהורים בחינוך.

והפרק לא מידי ארוך, אורך מצוין. כנראה גם בגלל שהפרק מאוד מעניין.


לגבי היום הולדת- צריך להגיד היה לי יום הולדת- כי ההתייחסות היא למילה יום.
אלא אם כן, אומרים חגיגת יום הולדת, ואז נכון להגיד הייתה, כי חגיגה היא נקבה.
 
הפרק בכלל לא היה ארוך לקריאה, הוא אולי היה יותר ארוך מהקודמים אבל באורך טוב.
אהבתי את הקטע עם הכוכבות (כוכבים)...


@הודיה לוי , כמו ששולמית רוז אמרה אני התכוונתי שצריך לומר היה לי יומולדת ולא היתה לי יומולדת כמו שכתבת פה:
הייתה לי יומולדת. קיבלתי מתנה.
כי יומולדת זה זכר (יומולדת שמח) ולדוגמא, גם כמו שאמרה שולמית רוז, מסיבת יומולדת- נקבה.
 
תודה רבה לכולם על ההארות וההערות. תמיד כיף לקרוא ונותן כוח להמשיך : )

מצד אחד מקדם את הסיפור, ומצד שני משאיר את התגובות של המשפחה באותו סגנון, קצת חוזר על עצמו. הייתי מצפה ליותר דרמה.
לצערי, התגובה של ההורים שלה לא הולכת להשתנות בשלב הזה. כרגע הם עדיין בתוך המסגרת שלהם ולא מצליחים לראות מעבר. זה לגמרי מכוון הקטע הזה.
הייתי מצפה ליותר דרמה.
מבחינת התגובה של ההורים, או מבחינת אפרת? לא ממש הבנתי. אשמח להסבר.

אם ביקשת לזקק את התהליך שהיא עוברת בו היא תוהה על בניין אישיותה, אני מרגישה שזה לא מספיק מתכתב עם המילים.
המילים גדולות מידי, והבחינה שלה היא בדיוק כמו בפרקים הקודמים, לא רואה שום גרף שיפור תלול.
האמת שלא ממש הבנתי את הכוונה. את מתכוונת שאין שינוי מבחינת אפרת? ז"א מבחינת התגובה שלה לאירועים?

לפי איך שהפרק הסתיים זה לא נראה ככה...
מעניין אותי איזה משפט או פסקה גרם להבין שזה לא הולך לכיוון הזה.



כמה הבהרות לגבי הסיפור.

יש כמה דברים שאמורים להתרחש בסיפור הזה, כל פרק אמור להוביל את הסיפור לקראת הדברים הללו. כשכתבתי את הסיפור, היה לי מאוד חשוב ההדרגתיות. בגלל שגם בחיים עצמם, דברים קורים בהדרגה.

אין לי את הפריווילגיה למרוח את הסיפור (כי כפי שכבר כתבתי מעדיפה שהוא לא יעבור את ה-30-20 פרקים) ולכן העדפתי להוביל את אפרת בצעדים הדרגתיים לקראת אותם אירועים. הצעדים לא יכולים להיות גדולים מדי. חייב להיות כאן היגיון.

אם אני מנסה להשוות בין הסיטואציה הקודמת, שבה אפרת הביאה הביתה שקית עם בגדים צבעוניים יותר, לבין הסיטואציה הזו שאפרת שומעת שירים בלועזית, אני חושבת שיש כאן התקדמות מנקודה א' לנקודה ב'.

הבגדים לא נגדו את ההלכה, פשוט היו צבעוניים יותר. משפחות איכותיות רבות היו מאשרות להכניס אותם הביתה. שירים בלועזית, לעומת זאת, מאמינה שהרבה משפחות חרדיות סטנדרטיות לא היו מכניסות אותם הביתה. כל שכן, במשפחה קיצונית כמו של אפרת.

לסיכום: אם אני משווה בין הסיטואציות אני רואה כאן איזושהי החמרה. (החמרה מתונה נקרא לזה. נסו לדמיין שבמקום הנגן, אמונה קונה לה גלקסי ואפרת גולשת בו. אישית, המעבר נשמע לי חד מדי. חסר לי כאן משהו באמצע)

גם מבחינת התגובה של אפרת, שימו לב לשינוי:

בסיטואציה הראשונה עם הבגדים:
"אפרת, מה זה הבגדים האלו?", היא הצביעה על השקית שהייתה בידיים של איילה.

איילה חייכה אלי חיוך קונדסי. אחות קטנה ומעצבנת.

ליבי נמעך בין צלעותיי, גזל לי אוויר. "זה.. אהמ.. כלומר... חברה הביאה לי".

אמא התיקה באיטיות את מבטה מהשקית אלי.

"התכוונתי שאני צריכה להעביר את זה לחברה", חילצתי את עצמי ברגע האחרון.

בסיטואציה השניה עם הנגן:
למה את מזועזעת?", משהו התפוצץ בתוכי. הר שחיכה לגעוש. "זה רק נגן. כל החברות שלי מחזיקות אחד כזה בכיס או בתיק. נמאס לי כבר, אני חנוקה. אפילו שירים אני לא יכולה לשמוע!".

"אפרת!!".

"כן, אמא!! די כבר אני לא יכולה!", לא התכוונתי לצעוק. לקול שלי היו תוכניות אחרות.

"אם את לא מבינה מה הבעיה במכשיר הזה – את פורצת גבולות!! מעולם לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם הבת שלי על דבר כזה".

"גם אני לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם אמא שלי על דבר בסיסי כזה", נזעמת הסתובבתי אל החדר. הבטחתי לעצמי לא להישבר בדרך. לא לדמוע. כמעט הצלחתי.

אגב, אני יודעת שלא כולם מתחברים למושג "נשירה סמויה" וכו', ואולי באמת זה לא השם המתאים לתהליך שאפרת עוברת. אבל לא יודעת אם שמתם לב לכל המסקנות הפנימיות שמתגבשות בתוכה בסוף כל סיטואציה כזו. אם אני אקח את הסיטואציה האחרונה, במילים הללו לדוגמא
ואם יום אחד באמת אהיה זאב, ארצה לטרוף את הכל. אלוקים, רוצה שתזכור. עמוק בתוכי, תמיד האמנתי שאני רק ציפור.

ניתן להבין שהיא לוקחת את האופציה שאי פעם היא תהיה משהו אחר. כל המסקנות שלה, המחשבות הפנימיות, השיחות עם אלוקים – הכל בסופו של דבר משפיע על ההווה והעתיד שלה.

כל מה שכתבתי לעיל זה מהמבט שלי, ככותבת. אבל בהחלט יכול להיות שלקוראים לא עבר אפילו חצי מהכוונות הללו.

מקווה שלפחות חלק עבר. אם לא, תמיד פתוחה לשמוע. תמיד טוב לקרוא את הדעות שלכם : )
 
נערך לאחרונה ב:
מבחינת התגובה של ההורים, או מבחינת אפרת? לא ממש הבנתי. אשמח להסבר.
מכולם שם. אפרת כבר יותר מרדנית, כשהיא קיבלה את הנגן כבר נהייתה לה תחושת שחרור.
וההורים קולטים כבר שהבת שלהם חומקת מהאצבעות, שיר לועזי זה כבר לחצות את הגדר שלהם... תחשבי על עצם זה שיש לה נגן (!) והלאה
 
אם ביקשת לזקק את התהליך שהיא עוברת בו היא תוהה על בניין אישיותה, אני מרגישה שזה לא מספיק מתכתב עם המילים.
המילים גדולות מידי, והבחינה שלה היא בדיוק כמו בפרקים הקודמים, לא רואה שום גרף שיפור תלול.
מצטרפת. זה חלק ממה שהתכוונתי למעלה.
 
כל מה שכתבתי לעיל זה מהמבט שלי, ככותבת. אבל בהחלט יכול להיות שלקוראים לא עבר אפילו חצי מהכוונות הללו.
לדעתי, דווקא, עבר לגמרי.
בהחלט רואים את השינוי ההדרגתי. מהחשש אל ההתרסה, מהנגיעות הקטנות עד הגדולות יותר...
אחד הדברים היפים בסיפור הזה הוא שהוא מתאר תהליך פנימי בצורה לא שיפוטית, שגורמת מצד אחד להזדהות ומצד שני לכאב בגלל המקום אליו הולכת אפרת.

תשמרי עליה, הספקתי לאהוב אותה, שתמצא את הדרך שלה בעבודת ה'.
ושלא תסבול מדי הרבה בדרך.
 
לדעתי, דווקא, עבר לגמרי.
בהחלט רואים את השינוי ההדרגתי. מהחשש אל ההתרסה, מהנגיעות הקטנות עד הגדולות יותר...
אחד הדברים היפים בסיפור הזה הוא שהוא מתאר תהליך פנימי בצורה לא שיפוטית, שגורמת מצד אחד להזדהות ומצד שני לכאב בגלל המקום אליו הולכת אפרת.

תשמרי עליה, הספקתי לאהוב אותה, שתמצא את הדרך שלה בעבודת ה'.
ושלא תסבול מדי הרבה בדרך.
רואים את השינוי ההדרגתי, אבל הוא קצת נתקע על קו קליט מידי ופשוט, חסר הפתעות.
עם כל הכבוד לאוטנטיות, מותר לתת בכתיבה יותר נופח
 
איך למשל הורים קיצונים יכולים להגיב לדבר כזה?
ז"א את מתכוונת שהם היו אמורים לנקוט בתגובה חריפה יותר?
כן. הכעס צריך להתחיל לבעבע להם, זה כבר לא רק אכזבה של 'נו מה אנחנו יכולים לעשות'.
אפשרויות: לקחת את הנערה לרבנית צדיקה באותו הרגע. לשבת ולגמור ספר תהילים\ כעס בוער של צעקה 'צאי מהבית עכשיו ותעשי חשבון נפש' וכו'
 
כן. הכעס צריך להתחיל לבעבע להם, זה כבר לא רק אכזבה של 'נו מה אנחנו יכולים לעשות'.
אפשרויות: לקחת את הנערה לרבנית צדיקה באותו הרגע. לשבת ולגמור ספר תהילים\ כעס בוער של צעקה 'צאי מהבית עכשיו ותעשי חשבון נפש' וכו'
כל אחד מגיב בצורה ובעוצמה שונה.
כנראה שהם לא מהטיפוסים שקמים ועושים מעשים דרמטיים.
הם יותר מדברים בצורה נורא חמורה.
 
לדעתי, דווקא, עבר לגמרי.
בהחלט רואים את השינוי ההדרגתי. מהחשש אל ההתרסה, מהנגיעות הקטנות עד הגדולות יותר...
אחד הדברים היפים בסיפור הזה הוא שהוא מתאר תהליך פנימי בצורה לא שיפוטית, שגורמת מצד אחד להזדהות ומצד שני לכאב בגלל המקום אליו הולכת אפרת.

תשמרי עליה, הספקתי לאהוב אותה, שתמצא את הדרך שלה בעבודת ה'.
ושלא תסבול מדי הרבה בדרך.
אהבתי את התגובה הזו.
גם אני הספקתי להיקשר לאפרת. אכפת לי ממנה, ודואגת לה.
 
כל אחד מגיב בצורה ובעוצמה שונה.
כנראה שהם לא מהטיפוסים שקמים ועושים מעשים דרמטיים.
הם יותר מדברים בצורה נורא חמורה.
תחשבי רגע:
הורים קיצוניים, כל גבול שנפרץ הוא 'ה' ישמור, נורא ואיום'.
אז כשהבת שלהם עושה את זה?!, ואחרי שכבר הערנו לה, אמרנו לה, ונתנו לה הכל!, זה כבר פריצת גדר לא הגיונית!.

זה מעלה להם כבר חום, והכל יחסי עם הקיצוניות.

והדיבור ה'נורא חמור' שלהם כבר לא כזה חמור ביחס להתפתחות, הוא כבר די מונוטוני, זה מה שאמרתי, שחייב התפתחות.
 
אפשרויות: לקחת את הנערה לרבנית צדיקה באותו הרגע. לשבת ולגמור ספר תהילים\ כעס בוער של צעקה 'צאי מהבית עכשיו ותעשי חשבון נפש' וכו'
ממש אהבתי את הרעיונות שלך. מעניינים ומקוריים. אבל במקרה הזה דווקא בגלל שההורים קיצוניים, כל דרך של הידברות לא תעבוד.
מבחינתי ללכת לרבנית וכו' זה דרך מדהימה של הידברות שלא ממש מדברת להורים שלה.
 
והדיבור ה'נורא חמור' שלהם כבר לא כזה חמור ביחס להתפתחות, הוא כבר די מונוטוני, זה מה שאמרתי, שחייב התפתחות.
אין ספק שככל שאפרת תחצה עוד גדרות, ההורים שלה יגיבו בצורה חריפה יותר. אבל לא רוצה להקדים את המאוחר. מאמינה שבהמשך הסיפור דברים התבהרו עוד יותר.
 
תחשבי רגע:
הורים קיצוניים, כל גבול שנפרץ הוא 'ה' ישמור, נורא ואיום'.
אז כשהבת שלהם עושה את זה?!, ואחרי שכבר הערנו לה, אמרנו לה, ונתנו לה הכל!, זה כבר פריצת גדר לא הגיונית!.

זה מעלה להם כבר חום, והכל יחסי עם הקיצוניות.

והדיבור ה'נורא חמור' שלהם כבר לא כזה חמור ביחס להתפתחות, הוא כבר די מונוטוני, זה מה שאמרתי, שחייב התפתחות.
אני לא ממש מסכימה איתך,
לפי איך שהכרנו אותם עד עכשיו יש להם נטייה להגיד 'הכל בסדר כולם צדיקים', הם לא חושבים לרגע שאולי לבנות שלהם יש מחשבות מרדנות בראש, מה פתאום. ככה היה ואין סיבה שישתנה בבת אחת.
הם קצת לא חיים עם המציאות.
זאת לא הקיצוניות כמו הריחוף הלא מקובע עם העולם הנורמלי...

ד"ש ; )
 
אני לא ממש מסכימה איתך,
לפי איך שהכרנו אותם עד עכשיו יש להם נטייה להגיד 'הכל בסדר כולם צדיקים', הם לא חושבים לרגע שאולי לבנות שלהם יש מחשבות מרדנות בראש, מה פתאום. ככה היה ואין סיבה שישתנה בבת אחת.
הם קצת לא חיים עם המציאות.
זאת לא הקיצוניות כמו הריחוף הלא מקובע עם העולם הנורמלי...

ד"ש ; )
במצב הזה: בטח שהם חושבים שיש לבת שלהם מחשבות. הם נבהלים כשה קורה, אבל הם ניגשים לזה רק ברגע האמת ולא יודעים איך להתמודד.
אני לא מכירה את הסיפור האותנטי כדי לומר, אבל מסיפורים אותנטיים אחרים שאני מכירה, באיזשהו שלב בא דבר שהוא בל יעבור אצל ההורים, וכבר מתערערים להם עוד דברים.
עד עכשיו הם גערו, הראו עצמם מאוכזבים, אבל קחי בחשבון שהם עדיין לא יודעים על העבודה שלה. אז תראי מה קורה משיר לועזי בנגן, ובנגן בכלל.

ודווקא בגלל שהם לא חיים עם המציאות מבחינתך, אז דבר כזה ממש מערער להם את המציאות שהם בנו לעצמם, ויכול להכעיס פי כמה.



ד"ש חוזר , מנתן ואלעד (?) חח
 
נערך לאחרונה ב:
במצב הזה: בטח שהם חושבים שיש לבת שלהם מחשבות. הם נבהלים כשה קורה, אבל הם ניגשים לזה רק ברגע האמת ולא יודעים איך להתמודד.
אני לא מכירה את הסיפור האותנטי כדי לומר, אבל מסיפורים אותנטיים אחרים שאני מכירה, באיזשהו שלב בא דבר שהוא בל יעבור אצל ההורים, וכבר מתערערים להם עוד דברים.
עד עכשיו הם גערו, הראו עצמם מאוכזבים, אבל קחי בחשבון שהם עדיין לא יודעים על העבודה שלה. אז תראי מה קורה משיר לועזי בנגן, ובנגן בכלל.

ודווקא בגלל שהם לא חיים עם המציאות מבחינתך, אז דבר כזה ממש מערער להם את המציאות שהם בנו לעצמם, ויכול להכעיס פי כמה.



ד"ש חוזר , מנתן ואלעד (?) חח
אולי דווקא בגלל שאת מכירה סיפורים אותנטיים, ברור לך איך ההורים של אפרת אמורים להתנהג.
יש כל כך הרבה סגנונות אופי של אנשים. (אפילו כל הקיצוניים לא זהים...)
ודווקא נהניתי שהתגובה שלהם בסיפור קצת מפתיעה, אבל כן מסתדרת עם סגנון האופי שלהם- המרחף, המנותק והשונה, כמו שכתבה @R.E.Y .
 
לא מכירה הורים מהסוג הזה אבל אם כמו שמתואר בסיפור ובהמשך הדיון כאן הם סוג צדקני ששיר לועזי (שיר לועזי! כאילו, סתם נגן חדש שהיה שם משהו, לא שהיא הלכה ומילאה אותו) שובר אותם, וכבר היו התקלויות קודמות, אני הייתי מצפה שהם ישבו כל ערב וידאגו לילדה ומה עושים איתה ואיך תופסים אותה בזמן מהר.
כלומר, אין כל כך יחס - בעיני - בין התגובות הקשות והמזועזעות שלהם לבין ההפתעה שלהם כל פעם מחדש. ולזה שבין לבין הם לא עושים כלום.
 
באיזשהו שלב בא דבר שהוא בל יעבור אצל ההורים, וכבר מתערערים להם עוד דברים.
כמובן. אבל כרגע לא הגענו לשלב הזה. אני חושבת שצריך לבחון כל סיטואציה לחוד. לחשוב מה תהיה התגובה הכי קיצונית לאותו המקרה. במקרה הזה לדעתי התגובה של ההורים הייתה מאוד קיצונית לאותה סיטואציה. הרי אפשר למחוק את אותם שירים ולשים במקומם שירים חדשים, כשרים. במקרה הזה הם פשוט החרימו לה אותו

עד עכשיו הם גערו, הראו עצמם מאוכזבים, אבל קחי בחשבון שהם עדיין לא יודעים על העבודה שלה. אז תראי מה קורה משיר לועזי בנגן, ובנגן בכלל.
מעדיפה לתת לכם להמשיך לקרוא ולענות את התשובות לבד .

כלומר, אין כל כך יחס - בעיני - בין התגובות הקשות והמזועזעות שלהם לבין ההפתעה שלהם כל פעם מחדש. ולזה שבין לבין הם לא עושים כלום.
על איזה הפתעות את מתכוונת? אלו מעברים בין סיטואציות היו כאן?

הרי על העבודה הם לא יודעים. הבגדים - אפרת טענה שהם לא שייכים לה. אז לכאורה זה הצעד הראשון המשמעותי מבחינתם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה