ביקורת ספרות סוף העולם דרומה - ביקורת עמוסת ספויילרים

  • הוסף לסימניות
  • #1
ראשית - התנצלות כנה בפני כל המעריצים, שפתחו את הפוסט רק כדי לקרוא מנת הלל לסופרת (מנה שמגיעה לה בצדק). בלי נדר, כשארגע מזעמי, אשתדל לפרסם גם פוסט מחמיא יותר.
בכל פעם ש @יונה ספיר מוציאה ספר חדש, אני מבטיחה לעצמי שאני לא אקרא אותו, בלי נדר.
לאחר שאני גומרת את הספר ביממה אחת, מגיעה ההבטחה שזו הפעם האחרונה שאני קוראת את ספריה.
ומה קורה כשיוצא הספר הבא? נו, זה כבר ברור מאליו. גם הוא נגרס תוך יממה מהרגע שהוא מגיע לידיי.
אני לא אגיד שהפעם האיום רציני (כי הוא לא), אבל כן אגיד שהיממה האחרונה עברה על ידי בגריסה מהירה של הספר "סוף העולם דרומה".
וכרגיל, העלילה הייתה צפויה על גבול הפשטנית. סוכנות הביטחון הישראלית עושה בלאגן בקצה העולם "כי אין ברירה", סוכן אחד וכמה אזרחים מצילים את המדינה מהרדיקאליים ומהאנטישמיים. זה נהדר, רק שזה כבר הספר העשירי שנע באותה עלילה. (החל מהספר משפט שדה, המשך ב8 הספרים של מרגל להשכרה. על המצולע אפשר להתווכח, אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד שכנראה לא יכתב.) איך אומרים? זה מתחיל להיות שבלוני. אולי אפילו בלי "מתחיל להיות". זה פשוט שבלוני.
באופן מדהים, למרות שהעלילה אמורה להיות מובלת על ידי אמוציות - היא מובלת על ידי אינטרסים. שכלתניים, קרים, מחושבים. במידה רבה גם האמוציות אינן רגשות אמיתיים, אלא רצף קלישאות ארוך.
מוטי מקשיב - אז הוא יקבל את כל המידע על מגש כסף. מכולם, כולל הפושעים.
יאיר עדין - אז הוא יבצע את הצעד האמיץ ביותר.
הנרי חסר רגש (ציטוט: הפסיכולוג לימד אותו שיש לאנשים רגשות בכללי. סוף ציטוט.) - ולכן הוא יצליח במסע אך יאבד את חבריו בדרך. מי שמע על ההבדל בין בעיות תקשורת ובין פסיכופטיה? כנראה שלא הנרי, כי האישיות שלו מאוד קלישאתית ולא דומה למציאות של אנשים כמותו.
הדמויות שטוחות, הקונפליקטים כמעט לא קיימים. רק רצף התרחשויות שמכריח אותן לבצע בדיוק את מה שהן, או את מה שהן לא.

עד כאן עלבונות, מכאן - עלבונות מסוג אחר.
הסיבה שקראתי את הספר, היא כי הוא ספר טוב. טוב מאוד, אפילו. בשנה האחרונה קראתי רק 6 ספרי קריאה, כל השאר היו ספרי עיון או פוסטים בפרוג. "סוף העולם דרומה" הוא אחד מהם. כיוון שהוא הטוב מביניהם, הוא הספר הראשון שזכה שאכתוב את דעתי עליו.

דווקא בגלל היותו מקורי, בנוי על מחקר מעמיק, ועוסק בסוגיות שלא נידונות בספרות החרדית יותר מדי - הוא הצליח לעצבן אותי.
1. אין התייחסות לעובדה שבקור האנטרקטי, נוזלים פועלים בצורה קצת אחרת מאשר אצלנו. טיפות הדם קטנות, דיוק יפה. אני נותרתי בסימן שאלה מול פעילותם של שאר הנוזלים, כמו שמן מנוע. אפילו השאלה כיצד ממלאים דלק בלי שיקפא בדרך לא מקבלת מענה (אגב, זה קורה כיוון שדלק לא קופא בקלות).
מצד שני, אולי זו מעלה. בספרים הראשונים, @יונה ספיר מעמיסה פרטי מידע. במידה מסויימת השינוי מבורך. ובכל זאת הוא דורש דיוקים.
2. הספר מיועד לבני נוער. ככאלה, חשוב בהחלט להציב את "כיבוד ההורים" כערך ראשון במעלה. להזכיר שאי הנחת תפילין אינה מרד כלפי הסביבה, אלא מרד כלפי שמיא. חשוב ונפלא.
עם זאת, הנושא של נוער נושר הוא מורכב הרבה יותר מזה. רבים רבים לא יסכימו עם הגישה שמביאה הסופרת (ואני בתוכם).
אותו דבר הטריף את דעתי גם כשקראתי את "טווח אפס" מקיר לקיר, בו הוצגו אג'נדות שמאל כעובדות פשוטות. כאן כמו כאן, יש ערבוב בין אג'נדה ובין עובדה. בעיניי - זה כמעט בלתי נסלח.
מצד שני - גם אני חוטאת בכך, ולעיתים במזיד. האם אפסול בגלל זה את כל הספרות הקיימת?
נושא לדיון.
3. אם כבר שמאל, דעות השמאל הירוק מרצדות לאורך הספר. בלי לפרט הרבה, ה"רעים" בסיפור אינם אלו שאחראים למותם של בני אדם, אלא אלו שרוצים לפגוע ביהודים דווקא. נהדר, עד כאן מוסכם.
אבל את התשובה לבעייתיות בגישת השמאל, לא מביאה העלילה. התיאורים הארוכים על יופי הבריאה והצורך לשמר אותה הם חלק מובנה בעלילה, כמו גם האיזכורים לסכנה המסת הקרחונים. הרעיון שחיי אדם כאן ועכשיו חשובים יותר? נו, הוא טוב להרצאות של עוז ומוטי. אישית דילגתי, למי יש כח לקרוא הרצאה כשמדף קרח נשבר לאיטו?
וכאן נעוצה בעיה נוספת - ההסבר ה"רע" מוסבר בפרוטרוט, התשובה - קצת פחות.
לפעמים זה מרגיש כאילו הסופרת מזגזגת בין האכלה בכפית, ובין חוסר מסר מוחלט.
4. הכתיבה והעלילה מעולות, יש לציין. עיבוד מדוייק לקצב התנודות, הדמויות לא מחליפות סגנון לפתע, ישנה בהירות מה קשור למה ומי מדבר על מי. נהדר. אפילו העובדה שיאיר מכיר את ג'ונס ברורה מהרגע בו מופיע ג'ונס (ואיתו החיוורון על פניו של יאיר).
נו, מה צריך יותר מזה כדי לקרוא ספר קליל, בלי להסתבך באמצע?

לסיום, רק כדי להיות נודניקית - בעמוד 591 כתוב "מאיטה". חבר עורכים נכבד, הי' מיותרת. יש שיאמרו שזו הטעות החמורה ביותר בספר. אני אשאיר את זה כאן, לדיון הקהל.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת מצוינת.
לא קראתי את הספר אבל הביקורת הרגישה לי כללית ומכוונת יותר למוטיבים חוזרים בספריה של הסופרת ולכן אני מרשה לעצמי להתייחס בעיקר לנקודות האלו.
בכל פעם ש @יונה ספיר מוציאה ספר חדש, אני מבטיחה לעצמי שאני לא אקרא אותו, בלי נדר.
הבטחתי לעצמי את אותה הבטחה לפני שנתיים ומסתבר שאני עומדת בה בינתיים :)
אותו דבר הטריף את דעתי גם כשקראתי את "טווח אפס" מקיר לקיר, בו הוצגו אג'נדות שמאל כעובדות פשוטות. כאן כמו כאן, יש ערבוב בין אג'נדה ובין עובדה. בעיניי - זה כמעט בלתי נסלח.
כמו שציינת זה מוטיב חוזר בספרות הקיימת וכולנו חוטאים בו. מהצד שני ישנו גם ענין הכמות ובספרות החרדית בדרך כלל אג'נדות משמשות כעובדות אפילו במודע ולו רק בגלל שספרות חרדית מתיימרת בדרך כלל להעביר מסר כלשהו, אבל מכיוון שזהו מוטיב חוזר בעיני אין כאן משהו יוצא דופן. ובערת אגב: לא רק בספרות, גם בידיעות חדשותיות שאמורות להיות עובדתיות יצא לי לראות את זה. לא שלא קיים בעולם הכללי אבל בולט יותר אצלנו.
לפעמים זה מרגיש כאילו הסופרת מזגזגת בין האכלה בכפית, ובין חוסר מסר מוחלט.
איזה מסר הצלחת למצוא בסדרת מרגל להשכרה לדוג'?
אני לא חסידה של מסרים בכלל לא, אני בעד גם לכתוב בלי מסר. הבעיה היא שבעמודי התודות בדרך כלל היה כתוב מסר קלישאתי ומודבק כמו אם X המהולל יכול גם אתם יכולים או איזה יופי זה להתיישר עם תקנון סמינר או משהו כזה (כן, כן) שגרם לי לגלגל עיניים ולתהות למה לחפש בכוח להכניס מסרים. נראה לי אפשר לנסח את המשפט מחדש: חוסר מסר מוחלט שמוביל להאכלה בכפית.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
איזה כיף לקרוא את הביקורת שלך בדיוק כשגמרתי את הספר.
אהבתי את המקוריות של הלוקיישנים, במיוחד את כלי השייט שנתנו אחלה אווירה.
היו דברים צפויים בספר במידה מסוימת, מהרגע שידעתי שיש סוכן ישראלי בספינה של רוי הבנתי שידי ישראל במעל מהניסוי ועד ההרעלה (נכון שארגנטינה הצטרפה, אבל עדיין).

וגם רוי עצבן אותי מאוד בתור סוכן העל הכי מוכשר שיש שאמור לפקד על קבוצה של הסוכנים הכי טובה בכדור הארץ. הוא פשוט היה עיוור וחירש. מה זה צריך להיות שהוא נותן שככה יקחו ממנו את האקדח רק כי הוא בסערת רגשות?
שהוא מתבונן כל כך בציפור עד שהוא לא שם לב שמישהו בא מאחוריו?
שהוא ככה מתפרץ על מדען?
בוקי היה עושה מרוי הזה קציצות...
ציפיתי לסוכן על ברמה של מינימום המצולע (שהוא דווקא פיקד על חבורת סוכנים ממדינות שונות בהצלחה רבה יותר).
וגם הסוכנים עצמם היו חבורת נמושות, ככה סתם לחלות בלי לעשות כלום? כשאתם יודעים שיש באוניה את אנשי הביון הטובים ביותר שבשנייה יכולים להפוך לאויבים מרים??
הייתי מצפה לבריתות שקטות בין סוכנים שונים, להסתרת מכשירי קשר או בריחה מהספינה מתוך רצון לפתור את התעלומה בכוחות עצמם. יש להם קצת בחילה? מי ישמע! באימונים בבית הספר לסוכנים היה קשה הרבה יותר.

ויאיר, ג'ונתן, זבולון וחיים אחלה חבורה, אהבתי אותם.
חמוד איך שהם התמודדו עם כל מיני מצבים.
מתסכל שזה היה מתוכנן, אבל לא נורא;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הבטחתי לעצמי את אותה הבטחה לפני שנתיים ומסתבר שאני עומדת בה בינתיים :)
מותר לשאול מה הסיבה שגרמה לך להחליט זאת?
איזה מסר הצלחת למצוא בסדרת מרגל להשכרה לדוג'?
הרבה... לא כולם חיוביים או יהודיים בדווקא. למשל: עידוד הדחקת רגשות, ומצד שני הבהרה שזה לא לכל החיים. עידוד שימוש באינטואציה. עידוד למידה וחקר. "תג מחיר" מעודדים טרור. השב"כ ישרי דרך. הצבא ראוי להערצה. מסרים בנושא חינוך ילדים, זוגיות נכונה, חברות אמיתית (החברות של אלי ואייל למשל מוצגת בתור "החברות המושלמת". האם אכן חברות נכונה היא חברות שדורשת לעזוב הכל ולעזור לחבר בכל מצב? לא יודעת, אבל זה המסר שעולה מהספר...). אפילו המסר שילד שמתקשה בלימודים לא אמור לקחת ריטלין, אלא לקבל תמיכה גורפת מההורים.
עם רוב המסרים שלה לא הסכמתי, מודה. אבל הם שם, אי אפשר להתכחש לכך.
נראה לי אפשר לנסח את המשפט מחדש: חוסר מסר מוחלט שמוביל להאכלה בכפית.
מסכימה. תודה על הניסוח:)
וגם רוי עצבן אותי מאוד בתור סוכן העל הכי מוכשר שיש שאמור לפקד על קבוצה של הסוכנים הכי טובה בכדור הארץ. הוא פשוט היה עיוור וחירש. מה זה צריך להיות שהוא נותן שככה יקחו ממנו את האקדח רק כי הוא בסערת רגשות?
שהוא מתבונן כל כך בציפור עד שהוא לא שם לב שמישהו בא מאחוריו?
שהוא ככה מתפרץ על מדען?
בוקי היה עושה מרוי הזה קציצות...
ציפיתי לסוכן על ברמה של מינימום המצולע (שהוא דווקא פיקד על חבורת סוכנים ממדינות שונות בהצלחה רבה יותר).
וגם הסוכנים עצמם היו חבורת נמושות, ככה סתם לחלות בלי לעשות כלום? כשאתם יודעים שיש באוניה את אנשי הביון הטובים ביותר שבשנייה יכולים להפוך לאויבים מרים??
הייתי מצפה לבריתות שקטות בין סוכנים שונים, להסתרת מכשירי קשר או בריחה מהספינה מתוך רצון לפתור את התעלומה בכוחות עצמם. יש להם קצת בחילה? מי ישמע! באימונים בבית הספר לסוכנים היה קשה הרבה יותר.
לדעתי זו לא בעיה בעלילה אלא בסופרת. יונה ספיר הביאה סגנון כתיבה שבו הסוכן תמיד מצליח בהכל. לכן, כשמגיע ספר שבו הסוכן לא מצליח בהכל, אלא רק בחלק, זה אמנם מציאותי הרבה יותר - אבל זה לא מה שהקהל רצה.
איך אומרים? היא אוכלת את מה שהיא בישלה...
יש 2 הבדלים מרכזיים:
א.
אייל משחק סולו, וגם בוקי ושאר הידידים. הם פועלים בקבוצות קטנות או לבד.
רוי מפקד על 50 (!) סוכנים. איך בדיוק הוא אמור לנהל פעילות חשאית עם קבוצה כזו?
רוב ההצלחה של אייל וידידיו מסתמכת על השקט והסוד. אצל רוי זה פשוט לא יכול להיות קיים.
ב.
המוסד הוא לא סוכנות ביון רגילה. דרך הפעולה שלה שונה מאוד משל רוב סוכנויות הביון בעולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לדעתי זו לא בעיה בעלילה אלא בסופרת. יונה ספיר הביאה סגנון כתיבה שבו הסוכן תמיד מצליח בהכל. לכן, כשמגיע ספר שבו הסוכן לא מצליח בהכל, אלא רק בחלק, זה אמנם מציאותי הרבה יותר - אבל זה לא מה שהקהל רצה.
איך אומרים? היא אוכלת את מה שהיא בישלה...
אני לא מבינה בסוכנים ;), אבל סוכן על ברמה שרוי מתיימר להיות אמור להיות קצת יותר ממה שהוא היה.
אני לא מדברת על ההצלחות שלו, אלא על איך שהוא היה מובל ולא מוביל ועל עוד כמה נקודות (כמו להציע לסוכנים שלו כדורים נוגדי בחילה שהוא קיבל מחשוד מספר אחת שלו)
אייל משחק סולו, וגם בוקי ושאר הידידים. הם פועלים בקבוצות קטנות או לבד.
רוי מפקד על 50 (!) סוכנים. איך בדיוק הוא אמור לנהל פעילות חשאית עם קבוצה כזו?
רוב ההצלחה של אייל וידידיו מסתמכת על השקט והסוד. אצל רוי זה פשוט לא יכול להיות קיים.
ב.
המוסד הוא לא סוכנות ביון רגילה. דרך הפעולה שלה שונה מאוד משל רוב סוכנויות הביון בעולם.
גם כשמדובר בסוכן שאמור להיות הכי טוב בעולם?
בכל זאת הוא זה שנבחר לפקד על כולם. עם כל הכבוד למוסד הישראלי, אמורים להיות סוכנים מצוינים גם מחוץ אליו.
והיו 10 סוכנים אם אני לא טועה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מותר לשאול מה הסיבה שגרמה לך להחליט זאת?
בהחלט.
אי שם באזור הספר החמישי או השישי של הסדרה התגבשה אצלי ההכרה שאני לא אוהבת הרבה דברים בסדרה הזאת. שהכתיבה קלישאתית וערכאית קצת, שהדמויות בעיני לא מציאותיות בהרבה מהמקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים.
אבל אז הייתי קהל שבוי כמו שאומרים, הכרתי את הגיבורים והייתי מחוברת אליהם עדיין ולא יכולתי ככה ללכת בלי לדעת מה קורה איתם. אבל אז נגמרה הסדרה ואני שוחררתי לחיים טובים ולשלום, ולפחות כרגע אין לי איזשהו צורך ללכת ולקרוא שבלונת מתח מוכרת בתוספת הכפית המדוברת.
אולי אני נשמעת ביקורתית קצת כלפי ספרות מתח ואקשן, זה לא סתם. יושבת לי בראש כבר הרבה זמן איזו ביקורת כללית על ז'אנר ספרי המתח מסוג מסוים מאד שפרץ לחיינו ועל המוטיבים החוזרים שלא לומר מאפיינים אותו - בתכנון בעז"ה להעלות יום אחד.
הרבה... לא כולם חיוביים או יהודיים בדווקא. למשל: עידוד הדחקת רגשות, ומצד שני הבהרה שזה לא לכל החיים. עידוד שימוש באינטואציה. עידוד למידה וחקר. "תג מחיר" מעודדים טרור. השב"כ ישרי דרך. הצבא ראוי להערצה. מסרים בנושא חינוך ילדים, זוגיות נכונה, חברות אמיתית (החברות של אלי ואייל למשל מוצגת בתור "החברות המושלמת". האם אכן חברות נכונה היא חברות שדורשת לעזוב הכל ולעזור לחבר בכל מצב? לא יודעת, אבל זה המסר שעולה מהספר...). אפילו המסר שילד שמתקשה בלימודים לא אמור לקחת ריטלין, אלא לקבל תמיכה גורפת מההורים.
עם רוב המסרים שלה לא הסכמתי, מודה. אבל הם שם, אי אפשר להתכחש לכך.
צודקת. אפשר לקרוא להם מסרים. קלישאתיים משהו אבל מסרים. אולי בגלל שלא הסכמתי עם רובם התעלמתי מהם באופן לא מודע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ביקורת מעולה!

אז הסיפור הראשון שלה שקראתי, זה הסיפור הזה, וקראתי אותו מהסיבה המאוד קלישאתית, שאת עיתון קטיפה אני מקבלת לתיבת דואר, ומתחילה לקרא מהסוף....

האמת הייתי בטוחה שיש המשך. לא חשבתי שזה מסתיים ככה. כאילו רק עכשיו מתחילה העלילה


ותודה, עד עכשיו חשבתי שאני היחידה שלא קראתי את ספרייה ומי יודע מה אני מפסידה.
היא עוד לא ברשימה המתארכת לצערי, של סופרים שאני מסננת... אבל עכשיו לפחות לא צריכה להשקיע מהם יותר מדיי
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ביקורת מעולה!
(את גם טוב כותבת בעצמך בלי קשר לתוכן...)
לגופו של עניין, אני מסכים מאוד עם הביקורת הצודקת על י. ספיר בהקשר של סגנון ודמויות חוזרות ונשנות.
לא קראתי את כל הסדרה של 'מרגל להשכרה' אלא רק כמה בודדים, ובכנות - נהניתי. הסיפורים היו מלאי אקשן ומתח כמו שצריך עד הרגע האחרון.
אבל, כשבאתי לקרוא את 'משפט שדה' ושאלתי חברים מה דעתם, ואם שווה לקרוא וכו', הרבה אמרו לי משהו בסגנון של ''זה סיפור קלאסי על אייל גלבוע, רק שם קוראים לו אביתר פלד...''
אכן ברוב ספריה, משתמשת יונה ספיר בדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות מאוד, שעם התקדמות הסיפור אנחנו לא מגלים בהם עומק חדש, אלא יכולות חדשות.
כמו שנהנה מקומיקס טוב על סופרמן, וכשנגלה שהוא נקלע לפלונטר מורכב, אנחנו לא ניחשף לפתע לדמות אנושית להפליא, שתפתור את הבעיה בחיוך חינני ומילה טובה - אלא נגלה שסופרמן גם יכול להחזיר את הזמן אחורה...
לא בתור הסתייגות, אבל עם כל זה מוכרחים לציין שיונה ספיר היא סופרת מוכשרת ביותר, ואת כישרון הכתיבה וההתבטאות המעולים שלה, אף אחד לא ייקח ממנה, וכקהל פוטנציאלי נשמח מאוד לגלות עוד עומק ורובדים חדשים בדמויות שלך (כמובן אחרי שהיא תכניס אותם פנימה)...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אני לא מבינה מה הבעיה שלה להפוך את אחת הדמויות לאייל גלבוע!
ואני ממש עצבנית על הספר הזה!!!
היה יותר מתאים שהיא תכתוב אותו ע"ש רות רפפורט ותכניס לסדרת הנוער שלה.
אוף!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
להציע לסוכנים שלו כדורים נוגדי בחילה שהוא קיבל מחשוד מספר אחת שלו
משהו באמת צרם לי במעבר בין חשדנות וידידות בקשר של רוי ויולי.
נראה לי שהיה כאן ניסיון ליצור קשר דומה לזה של פול ואייל (בעלי יכולות משלימות, לוחמנות רק מן השפה ולחוץ, שני הצדדים מחפשים חבר בעולם של שקרנים). עם זאת, התחושה שלי הייתה שאכן כאן הקשר נבנה על חוסר רצינות של רוי, ולא על הוכחות רצון טוב של שני הצדדים.
גם כשמדובר בסוכן שאמור להיות הכי טוב בעולם?
בכל זאת הוא זה שנבחר לפקד על כולם. עם כל הכבוד למוסד הישראלי, אמורים להיות סוכנים מצוינים גם מחוץ אליו.
מוזכר גם שרוי יודע מצוין שהוא הגיע לתפקיד בגלל פוליטיקה ולא בגלל יכולות.
האמת הייתי בטוחה שיש המשך. לא חשבתי שזה מסתיים ככה. כאילו רק עכשיו מתחילה העלילה
אם מדובר היה בספר אקשן - הייתי מסכימה איתך. כאן מדובר בז'אנר אחר - בילוש.
הייתה תעלומה, הגיבור פתר אותה. נגמר הספר.
זה מבנה הז'אנר.
אכן ברוב ספריה, משתמשת יונה ספיר בדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות מאוד, שעם התקדמות הסיפור אנחנו לא מגלים בהם עומק חדש, אלא יכולות חדשות.
כמו שנהנה מקומיקס טוב על סופרמן, וכשנגלה שהוא נקלע לפלונטר מורכב, אנחנו לא ניחשף לפתע לדמות אנושית להפליא, שתפתור את הבעיה בחיוך חינני ומילה טובה - אלא נגלה שסופרמן גם יכול להחזיר את הזמן אחורה...
מדויק.
עם זאת, יש לסייג שגם בדרך ההפוכה יש בעייתיות קשה - כאשר רק העמקה פותרת בעיות. לגיבורים אין יכולות חדשות מלבד היכולת להתבגר.
גם זה וגם זה בעייתי, כי זה לא מציאותי. בחיים שלנו, לפעמים נגלה יכולות שלא ידענו על קיומן אצל הסובבים (או אצלנו) ולפעמים לא תהיה ברירה אלא להתבגר.
כך שכמו בכל דבר, כנראה שגם כאן נדרש דבר אחד פשוט - איזון.
אני לא מבינה מה הבעיה שלה להפוך את אחת הדמויות לאייל גלבוע!
ואני ממש עצבנית על הספר הזה!!!
היה יותר מתאים שהיא תכתוב אותו ע"ש רות רפפורט ותכניס לסדרת הנוער שלה.
אוף!
כל הרעיון הוא לנסות לכתוב סגנונות חדשים, שבהם לא סוכן אחד מציל את העולם, ובאופן כללי אין עולם להציל.
מסכימה עם הטענה שזה לא יונה ספיר הקלאסית, אבל יש גבול כמה אפשר לצפות מסופרת שתכתוב את אותו הסיפור במילים אחרות. היא עשתה את זה 10 פעמים, למה שזה יקרה שוב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מסכימה עם הטענה שזה לא יונה ספיר הקלאסית, אבל יש גבול כמה אפשר לצפות מסופרת שתכתוב את אותו הסיפור במילים אחרות. היא עשתה את זה 10 פעמים, למה שזה יקרה שוב?
אבל היה בספר משהו יותר ילדותי, את לא מסכימה איתי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
לא בטוחה שאנחנו מגדירות "ילדותי" באותה צורה.
תוכלי להסביר את הצד שלך בצורה מפורטת יותר?
לא יודעת להגדיר.
רדוד מעט?
פחות אטרקטיבי?
קבוצת בחורים שנקלעה למצב ביש ומצליחה להינצל ובאחד מהם תלוי שלום המדינה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
לא יודעת להגדיר.
רדוד מעט?
פחות אטרקטיבי?
קבוצת בחורים שנקלעה למצב ביש ומצליחה להינצל ובאחד מהם תלוי שלום המדינה?
בעיניי - זו אותה בעיה שקיימת בחצי מספרי מרגל להשכרה.
נער הגבעות מחליט לענות על כל הסטראוטיפים שטבע השב"כ, הופך את הימין למאפייה עוצמתית שהשב"כ לא יכול להתמודד איתה, אבל בו זמנית - חסר כל שליטה על אנשיו?
סוכן מוסד יכול להסתדר בכל איזור בעולם בצורה מושלמת, מלבד המזרח הרחוק? רק שם הוא "פשוט לא מבין" את התרבות, ורק שם יש לו מה ללמוד מהמקומיים?
כל הספרים לוקים באותה בעית רדידות, רק שכאן זה בולט קצת יותר, בגלל הסוגה.
האטרקטיביות חסרה (לדעתי) פשוט בגלל שהציבור ציפה לסוכן על שיצוץ, והוא לא צץ. אבל סטטיסטית, הסיכוי שיצוץ גיבור כזה ויציל את העולם, שווה לסיכוי שבנו של מיליארדר חרדי יציל את העולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
הי
עכשיו קראתי את הספר
ומכיון שמותר להקפיץ שרשורים עד שלוש חודשים
ושלוש החודשים עוברים מחר, אני מרשה לעצמי להקפיץ
ביקורת מדויקת, מציפה את מה שחשבתי עליו במהלך הקריאה
נקודה שלא כתבו עליה פה
נראה שיונה ספיר מאוד התלהבה על הסיפור של שקלטון
אחרת אין סיבה למה כל עמוד שני כולל היזכור שלו
קלטנו, הסיפור מיוחד
אין צורך לדבר עליו כל רגע.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
ביקורת ספרות האור בחיי
"אייל סובב את ההגה בפראות..."
אחח איך שאני אוהבת את הקטע הזה. אני מדפדפת בעונג לעמוד הבא, "אס אם אס משהו. דבר. באיזה תפקיד אתה נו--"
פתאום המשך השורה נעלם והנוף הטקסטואלי השחור לבן מתחלף בפרצוף מאוד מסוים. יעל.
"מה מצחיק?" היא סוקרת את העמוד באדישות.
"סוּרייייייייייי חושךךךךךךךךךךךך" . אני קוראת הודפת אותה הצידה. מנסה למשוך את הספר חזרה אלי.
אני מזהה שהיא מחפשת אובייקט שיגוון לה טיפה את הישיבה המונוטונית מול המחשב, משהו קליל שלא דורש את הפעלת הפונקציה המתקראת מוח.
פשוט נהדר.
"אבאאאאאאאאאאאאאאאאא"
"היא מציקה לייייייי."
אני מנסה. חובת ההשתדלות בכל זאת.
הוא יצא למסור שיעור. אל תטרחי. היא מפטירה בחדוות מנצחים.

לאחר כמה דקות הספר חזרה ברשותי, הרצפה מארחת באופן זמני כמה מכריות המיטה, בקבוק מעוך ועט ירוק אחד.
יעל ישובה בכסאה מסיימת לנסח את המייל עליו עבדה בחצי שעה האחרונה.
כשהיא מרוצה מהתוצאה היא מסתובבת אלי חצי סיבוב. "אני האור בחייך אוקי." היא מטעימה בהבעה חצי זחוחה חצי פטרונית.
"פחח", אני צוחקת מגלגלת עיניים בדרמטיות מוגזמת, "האור הגנוז אולי".

--------------->
גילוי נאות-
הקטע מתוך מקבץ שהתחלתי פעם לכתוב ונתקע (איך לא) באמצע..
מעלה בכל זאת בשביל לשמר את החברות בקהילה עד שיתפנה קצת זמן לטובת העניין:)
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה