שיתוף - לביקורת סופגניות, תינוקות - ומה שביניהם - 2 פרקים!

  • הוסף לסימניות
  • #1
העפתי מבט על מגש הסופגניות המאובקות שרחלי אחותי הביאה, ומבט על התינוקות שכרכרו מסביבו.
האמת, ובלי לפגוע, לא מצאתי הרבה הבדל. פלטתי בטעות. בקול.

רחלי שתחום המומחיות שלה במשפחה - להיפגע. קלטה את המלל שסיננתי בשקט.
"תגיד לי אנטיוכוס, מה אתה בכלל משווה, אהההה?!"
"רחלי תירגעי. זו אמנם עובדה בועטת מכבידה ומלכלכת, אבל זו עובדה".
רחלי הניפה ידה לביטול.
"אנטיוכוס הרביעי, כבר אמרו לך שהחוש הומור שלך מזדקן עם הזמן?!".

דודי גיסי עמד מהצד בפרצוף מדושן עונג. הוא אוהב את הוויכוחים שפורצים מידי פעם ביני ובין רחלי אשתו.
וכצו'פר לגיס הנחמד, החלטתי לדשן אותו עד הסוף.

"רחלי, אם ההשוואה שלי מופרכת כמו בצק פריך של סופגניה. אז איך זה שיש יותר ממכנה משותף אחד?!"
"על מה אתה מדבר, המן?!" רחלי הרחיקה את מוישי וחיימי ממגש הסופגניות בפעם השניה.

על מה אני מדבר, זרש?! אני מדבר על כך ש..:

שניהם קטנים, עגולים, ותמיד מוצאים דרך להידבק אליך.
שניהם דביקים במיוחד אחרי כמה דקות של התעסקות.
שניהם מתוקים - אבל עם גבול לצריכה היומית. אחרת זה מכביד.
תמיד יש הפתעה בפנים, לפעמים זה ריבה או גרוע מכך, טיטול רווי במוצקים.
תמיד יש אבקת סוכר או "ריבה" (נזלת) שמעטרת להם את הפנים.
אף פעם לא מסתדרים איתם בלי מוצרי היגיינה וחומרי חיטוי.
הם מתוקים, רכים, וחלק מהם תמיד נמרח עליך.
הם נראים מושלמים בתמונות - פחות במציאות.
אי אפשר לעמוד בפניהם, למרות המחיר שאתה עומד לשלם.
הם תמיד מתגלגלים למקום הכי פחות צפוי.
שניהם קטנים אבל משאירים רושם גדול - לפעמים דביק מדי.
אם אתה איתם, אין סיכוי שתצא נקי.
שניהם משאירים עליך סימנים שאי אפשר להתעלם מהם.
לא משנה כמה תיזהר, משהו ומישהו מיהם תמיד ייפול על הרצפה.
לא משנה כמה....

"דודי, תנקה את המפה מהריבה שמוישי מרח, אני אנקה את חיימי ויוציא את הסופגנייה מתחת לספה!" קטעה את רצף דבריי. בצעקה נואשת לגיס הנחמד שמחק את החיוך מפרצופו במחי קול.
"ואתה אנטיוכוס. די כבר עם זה. ילדים הם מותקים. ומידי פעם צריך לנקות. זה הכל!".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
נהדר ומשעשע כרגיל, מיסטר אנטיוכוס הרביעי.


קצת מבלבל בהתחלה...

וטיפה הפריע לי שחזרת הרבה פעמים על המילה 'דביק' בהטיותיה השונות. אז אם אפשר לשנות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אוי, נהניתי. זה מלא הומור. ואמת?...
מה אני אכתוב הפעם? שוב פעם כתיבה גבוהה? לא אמרתי את זה כבר, אז מה הפעם? אולי אני אמצא משהו להעיר? קצת לגוון את התגובות שלי. קשה לי למצוא.
אז רק אומר, שאם תצליח בפעם הבאה לעשות את זה יותר אמין (בלי שמות וכינויים יותר מידי פעמים) זה יעלה ליגה. לדעתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
נהדר ומשעשע כרגיל, מיסטר אנטיוכוס הרביעי.



קצת מבלבל בהתחלה...

וטיפה הפריע לי שחזרת הרבה פעמים על המילה 'דביק' בהטיותיה השונות. אז אם אפשר לשנות...
אוי, נהניתי. זה מלא הומור. ואמת?...
מה אני אכתוב הפעם? שוב פעם כתיבה גבוהה? לא אמרתי את זה כבר, אז מה הפעם? אולי אני אמצא משהו להעיר? קצת לגוון את התגובות שלי. קשה לי למצוא.
אז רק אומר, שאם תצליח בפעם הבאה לעשות את זה יותר אמין (בלי שמות וכינויים יותר מידי פעמים) זה יעלה ליגה. לדעתי.
חברים יקרים!
תשעים אחוז מהטקסט בתגובות הוטמן בספוילר. (להזכירכם: אני רק עברית!)
מה המכנה המשותף בין ספוילר סופגנייה ותינוקות?
כולם מגיעים בהפתעה שלא צפית לה:
סופגנייה: בום! הריבה עכשיו על החולצה שלך...
תינוקות: בום! ההפתעה הזאת דורשת החלפת חיתול...
ספוילר: בום! קטע מדהים. אבל יש עוד משהו לשפר, לשנות, לשכתב, לנסח. ובמילים אחרות מחק מה שכתבת...
:unsure:
תמיד יש הפתעה בפנים, לפעמים זה ריבה או מחמאה קלישאתית, וגרוע מכך, טיטול רווי בנוזלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
קטע משעשע!

וטיפה הפריע לי שחזרת הרבה פעמים על המילה 'דביק' בהטיותיה השונות. אז אם אפשר לשנות...
גם לי קצת...
תמיד יש הפתעה בפנים, לפעמים זה ריבה או גרוע מכך, טיטול רווי במוצקים.
אוי ויי :sick:
תמיד יש אבקת סוכר או "ריבה" (נזלת) שמעטרת להם את הפנים.
אוי ויי :sick:
אי אפשר לעמוד בפניהם, למרות המחיר שאתה עומד לשלם.
מדהים כמה שזה נכון!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
אוי, נהניתי. זה מלא הומור. ואמת?...
מה אני אכתוב הפעם? שוב פעם כתיבה גבוהה? לא אמרתי את זה כבר, אז מה הפעם? אולי אני אמצא משהו להעיר? קצת לגוון את התגובות שלי. קשה לי למצוא.
ושוב תודה.
אז רק אומר, שאם תצליח בפעם הבאה לעשות את זה יותר אמין (בלי שמות וכינויים יותר מידי פעמים) זה יעלה ליגה. לדעתי.
תודה. יותר מדי פעמים. להוריד לגמרי יהיה יותר טוב?
ב. זה מוסכם על כולם? הביעו דעתכם. זה חשוב לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
השוואה מקורית ומצחיקה מאד.
קטע מעולה!
בעיניי הכינויים הם אחד החלקים שמתבלים כ"כ יפה, וממש אל תוותר עליהם לגמרי, אבל כן להוריד במינון. אם פעמיים רחלי תכנה אותו "אנטיוכוס" זה יהיה מושלם.

שהחוש הומור
שחוש ההומור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
ב. זה מוסכם על כולם? הביעו דעתכם. זה חשוב לי.
מסכים. הקטע יפהפה, אבל קצת חוזר על עצמו "תינוקות וסופגניות הם מתוקים ודביקים"
אבל ממש מוצלח, צחקתי מכל הלב.
תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #14
פרק ב'.

"רחלי, את יודעת שאני רק צוחק, נכון?" תקעתי חיוך קטן וניסיתי לאמוד אם הסערה שככה או שזה השקט שלפני.

רחלי הביטה בי במבט חודר, כזה שרק 'רחלי' מסוגלת לשלוף ברגעים של תסכול. "אנטיוכוס או לא, אני מבינה טוב מאוד איך המוח הקטנטן שלך עובד. אז כדאי ומהר שתנתב את היצירתיות שלך למשהו יותר פרודוקטיבי. אולי ספר קומיקס לילדי יוון 'החיים של אנטיוכוס הקטן'?!"

דודי פרץ בצחוק פתאומי, מה שגרם לרחלי לסובב אליו את הראש באיום. "דודי, אולי תעזור במקום לשבת וליהנות מכל רגע?" היא נזפה בו.

הוא הזדקף בבהלה, "מה את רוצה שאני אעשה? אני כבר מנקה את הריבה מהשולחן?"
"אולי תמצא את חיימי? הוא הרי התחבא פה עם חצי סופגנייה!"

בזמן שדודי החל לחפש את הילד במרחבי הבית, ניצלתי את הרגע לפנות לרחלי שוב. "תראי, אחות יקרה, אני מודה שילדים זה לא בדיוק התחום שלי, אבל את חייבת להודות שהשוואות שלי די מדויקות. את לא חושבת? אולי אפילו אעלה את זה כטור בפרוג?"

רחלי גלגלה עיניים וחייכה חצי חיוך. רגעים כאלה בהם היא מתרככת, הם די נדירים - כמו סופגנייה במילוי שוקולד אמתי שמתמוסס בפה ולא ריבה צעקנית ממאכלי צבע.

אבל לא לאורך זמן. כי בדיוק חיימי הופיע מתחת לשולחן, עם חולצה מגואלת בריבה צעקנית. חצי סופגנייה בידו והשנייה, כנראה, תקועה עמוק בפה או מרוחה באיזשהו מקום שלא נדע לעולם.
רחלי הביטה בו, נאנחה ואז פרצה בצחוק...

"רחלי, הכל תקין או שנתקע לך חתיכת סופגנייה?"

"הפוזיציה של חיימי, שתי טיפות מים כשהיית קטן. ולא שגדלת מאז.." עקצה אותי הגדולה, בקטנה.

לא יכולתי להתווכח עם זה. אז חייכתי.

"אבל תגידי מה שתגידי על ילדים, לפחות סופגניות לא צורחות באמצע הלילה כי נתקע להן מוצץ במילוי שוקולד".

רחלי גיחכה. "נכון, גם סופגניות לא מקבלות חיבוק דביק ואמיתי כשאתה הכי צריך".

"זה תלוי", אמרתי, מרים סופגניה מהמגש, "אם נוסיף לה מספיק ריבה, זה ירגיש כמו חיבוק דביק לגמרי".

דודי, התקרב עם שאריות סוכר על אצבעותיו, והוסיף בנונשלנטיות, "אם כבר משווים - לפחות סופגניות לא משאירות לך כתמי פלסטלינה על קירות הבית".

"או גרביים קטנים תקועים בתוך מכונת הכביסה", רמזתי בהתלהבות לבני הזוג שבקשו ממני די מזמן, הלוואה לקניית מכונה חדשה ולא החזירו.

"או במקרר" הוסיפה רחלי, צוחקת פתאום בעצמה. לא תופסת את הרמז הגס.

וגם לא שואלת אותך "אבא, למה אתה שם חגורה? המכנסיים שלך רוצים לברוח? אבא, למה אתה לא חובש כתר? הרי אתה מלך הבית!.." המשיך דודי בקו המזלזל...

"וגם לא מקשקשת יצירת אומנות שנזרקת לפח...
וגם לא משגעים אותך במקבץ שאלות הזויות כמו:
'אמא, כשהיית קטנה גם את רצית להיות אמא שלי?'
'אמא, אם אני אשחק עם הבובה שלי מספיק, היא תלמד לדבר? (לא חמודה. את תלמדי..)'
'אמא, אם אני אלך ברוורס, אני אחזור להיות תינוק?...'
'אמא, אם אני אעמוד על הראש, האוכל בבטן שלי ייפול למוח?'
'אמא, אם אשקה את השיער שלי במים, הוא יגדל כמו עציץ?'
'אמא, האבות (בית דגושה) שלנו גם היו קטנים?"
רחלי הלכה על כל הקופה.

"לפחות עם סופגניות, אתה יודע מראש בפני מי אתה עומד... נכון רחלי?" נסתי לתפוס את הרגע ולסחוט שמץ של הסכמה מהאחות הגדולה הקשוחה.

דודי הנהן בראש. מה שגרם לרחלי שוב לסובב אליו את הראש באיום.
אז הוא הפסיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
@הספרן אהבתי!
"אבל תגידי מה שתגידי על ילדים, לפחות סופגניות לא צורחות באמצע הלילה כי נתקע להן מוצץ במילוי שוקולד".
ענק.

אמא, כשהיית קטנה גם את רצית להיות אמא שלי?'
'אמא, אם אני אשחק עם הבובה שלי מספיק, היא תלמד לדבר? (לא חמודה. את תלמדי..)'
'אמא, אם אני אלך ברוורס, אני אחזור להיות תינוק?...'
'אמא, אם אני אעמוד על הראש, האוכל בבטן שלי ייפול למוח?'
'אמא, אם אשקה את השיער שלי במים, הוא יגדל כמו עציץ?'
'אמא, האבות (בית דגושה) שלנו גם היו קטנים?"
שכחת 'אמא, אם אכלתי בטעות גרעין, יצמח לי עץ בבטן?'
או במקום: 'אמא, תמר הוא עם כנפים?'
-'לא'.
'אוף! שוב אכלתי ג'וק!' ;).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
@הספרן אהבתי!
תודה!
שכחת 'אמא, אם אכלתי בטעות גרעין, יצמח לי עץ בבטן?'
אמא, למה השכנה שלך מדברת כל כך הרבה? היא לא מפחדת שהפה שלה יתעייף?
עוד מגון פנינים ילדותיים כאן.
או במקום: 'אמא, תמר הוא עם כנפים?'
-'לא'.
'אוף! שוב אכלתי ג'וק!' ;).
אז תירק אותו.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.
המרמור ליווה אותם תמיד כמו צל טורדני.
באופן קבוע הם נהגו לרטון הרבה, אבל אף אחד לא חלם שיום אחד הכול יתפוצץ.
הם לא ידעו מה מתרחש בגלקסיות הסמוכות, אבל באותו לילה שוב הם חשו שנמאס להם.
"איפה הצדק ביקום, איפה?" גנח צדק, "שנה אחרי שנה, אותו תפקיד, על אותה מסילה... אותה משמרת באותה מערכת... כמה אפשר?!"

נוגה השיב לו מבט נוגה, חולמני: "אני רק מקווה שאינך מבקש העלאה בדרגה, בפעם הקודמת שלבנה ניסתה את זה - העניין לא הסתיים טוב... היזהר שלא יהגו אותך מן המסילה".

חמה, שעד עתה ישב בשקט על מסילתו הסמוכה לשמש, התלהט בחמה שפוכה: "מי דיבר על העלאה? מה כבר ביקשנו?! מינימום יחס! הננסים שבכדור הארץ הזערורי, אינם מעריכים אותנו בגרם! בעבורם אנחנו סתם עוד נקודה בלתי נראית, אחת מתוך רבבות. בקושי יודעים לספר שאנו כוכבים ממערכת השמש, ואותה - הם כל כך מעריצים!"
חמה השתתק בחרון, מילותיו נותרו תלויות בחלל עוד זמן רב.

שמיכת הכוכבים שעטפה את השמים, התעטפה בשתיקה סמיכה.

פליטו היה הראשון שהפר אותה, פולט בלי מחשבה: "אז בואו נכבה, ודי!"
חבריו לגלקסיה בהו בו בתדהמה.

מאדים השתקן מצמץ בהלם, מצליח למלמל בקושי: "מה?! אתה... אנחנו..."
באותו רגע, נעץ בו שרביט את אישוני הבזלת שלו במבט מצמית. מאדים האדים כדם, פניו הסמוקות להטו מבושה, ואם רצה להגיב - הרי שלא הראה זאת. הצטנף לתוך סלעי שתיקתו, ודמם.

אף אחד לא העז להתעמת עם שרביט, שכוכבו דרך ברחבי הגלקסיה. הוא היה מטאור; עוצמתי, חזק וכריזמטי, והילה מלכותית זוהרת ליוותה אותו תמיד, מפזרת סביבו אבק כוכבים. אולי לכן הרגיז את הכוכב העולה, הכבוד שרוחשת האנושות לגורמים החשובים ממנו, הנמצאים בחלונות הגבוהים.

"שמעתם מי נפל..." זרק שרביט לחלל, כאילו באגביות. "חברנו המסכן...האנושות ניזונה עדיין מאורו, ואינה מעלה על דעתה שהוא כבר נפל חלל. חרף את נפשו למענה, ונפל במערכה... האנשים הקטנים שבכדור הארץ ודאי מביטים באדישות בקרן האור האחרונה ששלח עבורם במסירות נפש, וממשיכים לרטון על הלילה החשוך, נטול הירח".

שרביט עצר לרגע, ושאף נשימה ארוכה מהריק שסביבו. "הם יתלוננו שחשוך, בעוד אנחנו נזהר למענם במיליארדי אורות. הם ידליקו פנסים עלובים שינסו להתחרות בקרנינו העוצמתיות. יביטו בנו כעל עבדים נרצעים בממלכתו של הירח ירום הודו..." שרביט ירק בבוז קרן אור ארוכה, "אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש..."

חבריו בהו בו במבט חלול, נראים כמו לאחר מקלחת מטאורים צוננת.
המשפטים שנזרקו לחלל בלי מחשבה, הלכו וקרמו חול וסלעים.

צדק היה הראשון שהתעשת, "איזה כוכב אני!" גיחך, "איך לא חשבתי על כך קודם?! זה נכון כל כך. בשביל מה להתאמץ אם לא זוכים להערכה?! כנראה איננו חשובים כפי שחשבנו... איזה שכל חד יש בקדקודיכם! סוף סוף ישוב הצדק למסלולו!"

נוגה הנהן באיטיות. "נכון, מסתדרים היטב בלעדינו, ואנחנו סתם עובדים קשה במשך שנים!"
שבתאי הקיץ מנמנומו באחת, כוכבים נדלקו באישוניו: "כמה נפלא! לנוח ולא לעשות דבר... בדיוק התסריט שמככב בחלומותיי!"
מאדים התחפר בשקט במסילתו, ולא אמר דבר.
חמה צווח באושר: "וואו! שרביט, אתה תותח על חלל! אני באורות!" ונוגה הוסיף: יהיה לי הרבה חומר למחשבה בלילה הארוך שלפנינו..."
הכוכבים מסביב קרצו זה לזה באלפי קרניים מזדהות.

כוכב השמים מוליך את הקול, והשמועה עשתה לה קרניים במהירות האור, וסללה נתיבים אל שביל החלב, ומשם לגלקסיות הסמוכות, מציתה כוכבים נוספים.

לא הייתה הודעה מסודרת, ואף גורם רשמי מגרמי השמים לא נתן אור ירוק למהלך, אך העובדה קמה וגם ניצבה. כל כוכב עיבד את הנתונים בינו לבין חולותיו, והסיק את המסקנה לעצמו בדממה.
שביתה כללית החלה, שעת כיבוי אורות.

צבא הכוכבים השיב את קרניו לבסיסן, אוסף אליו את נגהו. רק האור שנשלח קודם - נותר, מתמוגג לאיטו עם השנים, כאשליה אופטית חולפת, עד שנגוז.

* * *

שנים רבות לאחר מכן, במרחק אלפי שנות אור משם, ישב ילד צעיר והתבונן בפתילות שצפו בשמן שבבזיכי חנוכיית כסף נוצצת.
אימו נכנסה לחדר כרוח. "דן, עדיין לא התארגנת? צריך להזדרז, אחרי הדלקת הנרות אנחנו יוצאים!" הילד בהה בפתילות, אינו משיב.
"דן!!"
הוא פלט נשיפה. "אני לא בא לערב הלביבות הזה".
אימו נעצה מבט מוטרד בגבו הקשוח, ואחר כך בשמים השחורים, ויצאה מהחדר באנחה.

דן בלע את רוקו. למה שהוא יבוא לשם בכלל?! בשנים שעברו התאמץ כל כך עבור התוכנית שבערב הלביבות, ומה יצא לו מכך?! אף אחד לא העריך את ההשקעה, ובני דודים רבים כל כך מסוגלים להפעיל את הקטנים... בשביל מה להתאמץ?! שיסתדרו בלעדיו.

בינתיים, השיבה אימו למקרר בתנועות עצבניות קופסת ריבה מלאה ושקית קמח מנופה, וטרקה ספר מתכונים בחבטה.
סופגניות... נו באמת! זה הכיבוד שהיא תכננה להכין לערב הלביבות המשפחתי?! רק זה מה שחסר לה. להעמיד אותן בערמה מבוישת בצילן של הפחזניות המושקעות ושל עוגות הפאר שגיסותיה מעצבות בכל שנה, ולזכות למחמאות מפוקפקות שינסו בלי הצלחה להצדיק את מאמץ הטיגון. היא הכניסה בחדות את השמן לארון, ויצאה מהמטבח.

דן המשיך לבהות בשמים הנקיים, האטומים, ואז הסב את מבטו, מבחין באביו שמשוחח בפלאפון בטון שקט.
"תגיד לרב שירדתי מהעניין, אני חושב שאין טעם להשקיע בזה כל כך. כמעט בטוח שהמאמץ יהיה לשווא".
האב ניתק את השיחה והשעין את מרפקיו על אדן החלון, מביט אף הוא בריכוז בשחור הליל. המצית לפות בידו, כבוי.

דן התנער. "אבא, למה... למה לא מדליקים? מאוחר!"
אביו נאנח, מביט בעיניים מכווצות בשעון הדוהר ואז בשמים האפלים, החלקים מדי.
אמא נעמדה מאחוריו, מאורגנת ליציאה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל.

"אבא?" דן הביט בו בחוסר הבנה.
אביו נאנח בשנית, מבטו ממוקד בשמים השחורים. "אנחנו מחכים לצאת הכוכבים, ילד".

שום כוכב לא האיר בשמי אותו הלילה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה