סיפורה של יולדת בצל הקורונה

[RACHELIZ]

שמתי לב בכל מיני ספרים שלקראת הסוף פתאום דחפו עוד זווית. כנראה הסופר נתקע או משהו.

 

[כנפיים]

למען האמת כשהתחלתי לכתוב את הסיפור, כל הקטע הזה עם הסבא והחבר וכו' עדיין לא ארע. זה דבר שקרה אחר כך..

זאת בדיוק ההרגשה שמקבלים. שהתחלת סיפור, ופתאום 'נזכרת' במשהו אחר.
זה לא אומר שזה פסול, רק צריך להיות מודעים לזה, ולרכך את המעבר. כאן לא היה ריכוך, וההיפך, יש דברים שמקשים על ההרמוניה. למשל זווית הכתיבה ממש התרחקה. אפילו על הביביסיטר היה נשמע שאתה מספר מקרוב. פה הכל מרוחק.

גם אני תהיתי אם זה אותו סיפור ומדי כמה שניות העפתי מבט לכותרת שמופיעה על הלשונית. כמו אחרים, נראה גם לי שהפירוט מכיל המון עודף שכדאי לצנזר. (בכללי, הקטע הזה הרבה יותר 'מספר על' מאשר 'מספר את', וכדאי להשקיע בזה)

עם זאת, נהניתי מאד מהסיפור עצמו. למרות האורך היה כיף לקרוא ולא מלאה, (למעט ריבוי הפרטים בתוך השיחה והמחשבות שם) וממש מסקרן לגבי ההמשך.

בקשר לסיפור שהוא מספר לאשתו. לא יודעת. היא אף פעם לא הרגישה עליו כלום? בכל זאת היא חיה חיים שלמים במחיצתו...

יובן בהמשך.

קח בחשבון שתצטרך הסבר יותר ממצויין לכזו עובדה.

 

[תלמוד]

וואו. תודה.

אשמח להבין את המשפט הבא:

כללי, הקטע הזה הרבה יותר 'מספר על' מאשר 'מספר את', וכדאי להשקיע בזה

וכן -
איך מרככים מעבר בין שתי קצוות שונות לגמרי של סיפור?
ושוב, אם הכותרת של הסיפור היתה למשל - כוחות עלומים בהתמודדות, או משהו אחר. גם אז היה בולט כל כך המעבר בין שני החלקים והארועים?

קח בחשבון שתצטרך הסבר יותר ממצויין לכזו עובדה.

ההסבר יותר ממצויין. והוא מחייב את העובדה שהיא לא ידעה על כך, ולא רק נותן לזה הסבר.