סיפורי אלף יום ויום #7 / שעתה היפה ביותר

  • הוסף לסימניות
  • #1
שעתה היפה ביותר

כל דבר אפשר להסתיר. אפשר לבלוע את הדעות חזרה עם הרוק ואת הידע להשאיר בבטן, אפשר לסדר את השיער באלגנטיות וללבוש עקבים שנואים ולצרוח (בכנות דווקא) אם רואים ג'וקון קטנטן. אבל את העיניים אי אפשר להסתיר, ובעיניים השחורות של נעמי נצנצה הפיקחות. ולפעמים, ברגעים כאלה של ייאוש, אולי אחרי פגישה מתסכלת במיוחד, הייתה נעמדת מול המראה ושואלת את עצמה אם אי אפשר לכבות את הפנס החזק שם, מאחורה, רק לתקופה אחת קצרה.

אלו היו רגעי חולשה, בוודאי, ורק לכמה דקות. מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב); הומור שחור משחור, היא הייתה אלופה בזה. יודעי דבר (אבא, בדרך כלל) היטיבו לאבחן את ה'לא' המתקרב לפי מספר-בדיחות-בדקה. וכשהייתה אומרת, "אני עוד אכתוב על זה ספר סאטירה", זה היה צליל סיום מנחם לעוד סדרה מעייפת, מן משהו שאומר שיום אחד כל הדבר הזה יהיה סיפור חביב לילדים בצהרי יום קר במיוחד.

בתחילת דרכה ניסתה להילחם בעצמה בכח; הפסיקה לקרוא ספרי עיון (לפעמים הייתה מוצאת את עצמה עם ספר פתוח וסוגרת בבהלה), יצאה לקניות עם חברה אחרת כל ערב. העמידה פני טיפשה בפגישות ושיננה לעצמה פרטי מידע שגויים כדי לבטל כל בדל של ידע עולם. כל זה לא הועיל במיוחד, מה גם שלמרות כל הניסיונות, עדיין, כשהייתה רואה פרסומת ל'און-קי' של סאנדיסק עם מחיר שהוא שורש ריבועי מהמחיר שנתיים אחורה, לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני 50 שנה, יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.

בהמשך הפסיקה להילחם, וגילתה שמספר האנשים שחילקו לה עצות בעניין לא גדל ולא קטן ושבעצם היא יכולה להמציא בעצמה חוק מיסטי-מתמטי למספר העצות השנתי לרווקה כולל מקדם כפל כמה-היא-נראית-רגועה. ורחלי הייתה צוחקת עליה ואומרת, רק אל תפעילי את קסם ההומור שלך בפגישות, את יודעת. ונעמי הייתה עונה, מי שמדברת.
אבל בסוף גם רחלי התחתנה, כשהגיע זמנה, ונעמי הייתה שמחה בשביל רחלי ועצובה בשביל עצמה, אבל גם שמחה כי לרחלי היו נמשים ודעות ואת שניהם אף פעם לא ניסתה להסתיר והומור שחור (של נעמי לבן לעומתו) ועוד בסמינר כשהסרקסטיות שלה הייתה נשברת מאיזו התפעלות נדירה, הייתה קוראת, "יא אללה, באמת!", ובנות עדינות נפש היו מלכסנות אליה מבט. ורחלי התחתנה עם בחור כמו שחיפשה ונעמי נופפה בעובדה הזאת כסגולה לשמירה מנודניקים נותני-עצות. ובחופה כשאיזו אחת אמרה לנעמי במבט חסוד, היא עוד תהיה אישה טובה, בעייזר השם, אז נעמי הסתכלה עליה ולרגע נפתח לה הפה מרוב תדהמה כי יש אנשים שהם כל כך טיפשים עד שהם מפספסים את כל העניין בכלל. ורצתה לומר לה, טוב, היא תהיה אישה פי מאה טובה ממך, מה שבטוח. ולא אמרה כלום כי אחרי הכל גם היא עוד צריכה להתחתן, וכמו שרחלי הייתה אומרת, כדאי ללמוד להיזהר.


וכך מצאה נעמי את עצמה במוצאי שבת אחד, הפה שלה יבש והראש מזמזם והידיים קצת רועדות מלחץ והיא יושבת על המחשב ומטפלת בבאג קריטי מהעבודה וכל העולם רואה כי האתר כבר בחוץ, ומקללת את עצמה למה לקחה על עצמה את הפרויקט הזה למען השם, ושוכחת שאף אחד לא שאל לדעתה. ובשלוש כתבה לבוס, "אני הולכת לישון, נמשיך מחר". וסגרה את המחשב והתלבטה אם להתקלח או לא כי כל כך עוד מעט היא צריכה כבר לקום ואיזה לילה נורא זה, לחסל את מאגר כוחות הנפש ולגלות שאת צריכה עוד יותר בשביל מחר.
ופתאום הסתכלה סביבה על הבית החשוך עם האור הקטן בסלון והצללים שמשחקים על הקירות והאדים של הקור בחלון; כשהייתה קטנה אהבה לקום מוקדם בלילות שבת ארוכים, להתחפר על הספה מתחת לאור הצהוב הזה ולשקוע בספר עד שאבא היה קם לתפילה.
נעמדה מול מראה ובחנה את עצמה, עם שחור מתחת לעיניים מאיפור מרוח ועייפות. הלכה למטבח והכינה קפה ושברה חתיכת שוקולד. ואבא קם, ממצמץ, ואמר, מה את עושה, נעמי? והיא חייכה וענתה, אני חיה.
והוא שאל, הבעיה הסתדרה? (כי להגיד באג הוא לא יודע),
והיא אמרה, לא. ואני צריכה לקום עוד שלוש שעות.
והוא התיישב לידה ושבר גם קצת שוקולד והם שתקו ביחד, ופתאום נעמי אהבה נורא את הלילה הזה. וחשק עלה בה, לקחת איזה ספר נוער מהמדף ולהתכרבל אתו על הספה עד הבוקר.


בסוף התקלחה והלכה לישון. כמה משונים הם המבוגרים.



-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים, 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'".
[ו. צ'רצ'יל, "הייתה זו שעתם היפה ביותר", 1940]



..............
נספחים:
א.
חוק מור הוא תחזית נבואית של גורדון מור, ממייסדי "אינטל", אותה הגה לראשונה ב-1965. החוק, בקצרה, אומר כי צפיפות הטרנזיסטורים על מעגל משולב תוכפל כל שנה וחצי עד שנתיים. פרטים טכניים פחות משנים, התוצאה מוכרת לכולנו: מחיר כרטיס זיכרון פוחת כל שנתיים, בגדול, בשורש ריבועי. כלומר: מחיר כרטיס זיכרון של 64GB עולה היום כמו שעלה כרטיס 32GB לפני שנתיים, בקירוב. החוק, בצורה בלתי מובנת, ממשיך להיות תקף גם היום, 55 שנה ועשרות מהפכים טכנולוגיים אחרי שנהגה.

ב. אה, ועוד דבר. למי שהתעניין, נעמי התחתנה. היא מתגוררת עם בעלה בעיר חרדית, אולי מעורבת, בשכונה מלאת זוגות צעירים. יש לה כמה וכמה ילדים קטנים, והיא מחכה לאיזו שבת אחת לפנות בוקר, כשתקום לתינוק בוכה ותגלה ילד מתחפר על הספה עם ספר, מעליו אור צהבהב קטן. היא לא תפריע, רק תביט בו ותתגעגע לזמנים שהיו. וגעגוע זה אין פירושו רצון לחזור לעבר; זהו רק סימן שהעבר היה יפה דיו כדי להעלות בנו טעם מתוק מחוויית ההווה של אתמול.



תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
יפהפה ומזכיר נשכחות.... וגעגועים....
כמה היינו מוכנים לתת רק בשביל להתכרבל כמה שעות באיזה בוקר/לילה עם ספר טוב ואיפה אנחנו ואיפה זה .....
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה על התגובה!

ובקשר לביקורת שלא נתנו כאן, אז ככה. אני קוראת עכשיו שוב את הסיפור - (הייתי, כמובן, צריכה לעשות את זה אתמול, אבל היה שלוש בלילה ופשוט לחצתי על הכפתור ושלחתי) - והוא כל כך בוסרי, עד שלא הגיוני שלכל מי שקרא אין ביקורת. לא, זה לא הגיוני.
יכול להיות שלא היה לו כח להתעמק ולכתוב - וזה הדבר הכי לגיטימי בעולם.
יכול להיות שאין לו הרשאת כתיבה כאן - במקרה כזה, אם יש לכם סבלנות וכח אני נורא אשמח אם תכתבו לי באישי.
אבל גם יכול להיות שהוא לא היה בטוח למה אני מתכוונת כשאני אומרת "אשמח לביקורת", ואולי קצת פחד לרדת לפרטים ולהתקטנן - וזה חבל לי, באמת.

אז קינג, בספר הדרכה על כתיבה, אמר שלאחר כתיבת הטיוטה הראשונה צריך להמתין לפחות חודש לפני קריאה חוזרת וכתיבת טיוטה שניה. אני מרשה לעצמי להסיק שעבור סיפור קצר כזה דרושים יום עד כמה ימים, וכל המרבה הרי זה משובח.
אלו הביקורות הראשוניות שעולות לי מקריאה חוזרת של הסיפור לאחר יממה, וסליחה על הציטוטים העצמיים:
א.
מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב); הומור שחור משחור, היא הייתה אלופה בזה.
משפט מסורבל מידי. הייתי משכתבת פיסוק למשהו כזה:
מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור. (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב). הומור שחור משחור; היא אלופה בזה.

ב.
לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני 50 שנה, יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.
שוב, מסורבל. הייתי מורידה את הפסיק המיותר כדי לאפשר קריאה רציפה. אה, וגם ממירה את הספרות ("50") למילים:
לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני חמישים שנה יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.

ג.
את התיאור על רחלי אני עדיין אוהבת. אבל בעיני, השם שלה הוא טעות. בשונה מסיפור ארוך, אין כאן זמן להיכרות אמתית עם הדמויות. שני שמות ראשיים בעלי 4 אותיות, נגמרים בחיריק ו-י', זה הדבר הכי מבלבל בעולם. הייתי משנה את השם שלה לאלישבע, נגיד. או יעל, או דבורה. משהו שלא דומה ל"נעמי" מאף כיוון.

ד.
הערות מתחת לטקסט - מהציטוט ועד לאחרון הנספחים - לא מסודרות בסדר נכון.
באמצע הסיפור אני מבריחה הרבה קוראים (אם כי, אני מניחה, לא את כולם) לבדוק למטה מהו חוק מור. רובם קוראים על הדרך את הציטוט ואת נספח ב' שאמורים, בלי ספק, לחכות לסוף. יותר נכון היה:
- להשאיר את הציטוט איפה שהוא.
- לשים את נספח ב' מתחתיו בסוגריים (עדיפות למרובעות)
- לשים את נספח א' למטה-למטה, בקטן, עם כוכבית.
קוראים ירדו לשורה התחתונה, יקראו את ההסבר ויחזרו למקום בו עצרו. הציטוט ונספח ב' ייקראו לפי הסדר.

טוב, זה ממבט ראשון. בטח יהיו עוד מלא כאלו אם אמצא זמן עוד כמה ימים לקרוא שוב לעומק.
אשמח מאד לשמוע אם יש לכם עוד. הנקודות הקטנות האלו אינן התקטננות; זאת למידה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
ג.
את התיאור על רחלי אני עדיין אוהבת. אבל בעיני, השם שלה הוא טעות. בשונה מסיפור ארוך, אין כאן זמן להיכרות אמתית עם הדמויות. שני שמות ראשיים בעלי 4 אותיות, נגמרים בחיריק ו-י', זה הדבר הכי מבלבל בעולם. הייתי משנה את השם שלה לאלישבע, נגיד. או יעל, או דבורה. משהו שלא דומה ל"נעמי" מאף כיוון.
בינגו.

סיפור בלי קסם לא שווה קריאה. סיפור עם קסם - למה לגעת? אולי הבועה הצבעונית הזו תתפוצץ לי?!
יפהפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
קטע משובח ברמה לא רגילה, לא עקבתי אחר הסדרה כולה אבל תיאור הדמות הזו מדהים.

יש משמעות נוספת לכותרת חוץ משעות הלילה שבהם התרחש ליבת הסיפור? או שהכוונה לדמות הגאונית ברמה דמיונית?
אם הכול כל-כך טוב למה לדחוף סוגריים? פוגע ברצף ומשדר חוסר מקצועיות שלא בצדק.
לא עוזר להקטין את הדיווח שנעמה נשואה, כולם קוראים את האותיות הקטנות ולטעמי עדיף בלי זה, עם כל התקווה שנעמה תקים בית בישראל.
יש המון ווי"ם, אם זה נעשה בכוונת מכוון זה עובר, אם לא זה בעייתי מאוד.
גם כמה אנטרים יספקו חוויית קריאה מעולה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
קטע משובח ברמה לא רגילה, לא עקבתי אחר הסדרה כולה אבל תיאור הדמות הזו מדהים.

פספוס.

אלו היו רגעי חולשה, בוודאי, ורק לכמה דקות. מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב);

הייתי מוותרת על הסוגריים האלו לגמרי, או מעבירה את זה לגוף ראשון.
ככה זה מן מסר ישיר מהסופרת, מין שבירת הקיר הרביעי

ולעומת זאת, כאן:

(אבא, בדרך כלל)

אולי כדאי להוריד את הסוגריים וכן להשאיר את הנאמר.
האמת שכל נושא הסוגריים בסיפור לא ברורים לי, אולי מישהו עם יותר ידע וניסיון יוכל להסביר לי, כי הרי כל עניין הסוגריים הם להוסיף על הנאמר בצורה שפחות קשורה ממש לתוכן, לדוג' פירוט או ציטוט
ויקיפדיה: הסוגריים מופיעים משני צדדיה של הערה צדדית, אשר אינה קשורה במישרין לגוף הטקסט.

השאלה היא כמה מקום יש להערה צדדית באמצע סיפור
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה על התגובות, המחמאות ובעיקר הביקורות!
יש משמעות נוספת לכותרת חוץ משעות הלילה שבהם התרחש ליבת הסיפור? או שהכוונה לדמות הגאונית ברמה דמיונית?
אם הכול כל-כך טוב למה לדחוף סוגריים? פוגע ברצף ומשדר חוסר מקצועיות שלא בצדק.
לא עוזר להקטין את הדיווח שנעמה נשואה, כולם קוראים את האותיות הקטנות ולטעמי עדיף בלי זה, עם כל התקווה שנעמה תקים בית בישראל.
יש המון ווי"ם, אם זה נעשה בכוונת מכוון זה עובר, אם לא זה בעייתי מאוד.
גם כמה אנטרים יספקו חוויית קריאה מעולה יותר.
אני מבינה שהסוגריים גורעים. (מבחינתי זה היה חלק מסגנון הכתיבה). איך היה כדאי לנסח את המשפט הזה:
והוא שאל, הבעיה הסתדרה? (כי להגיד באג הוא לא יודע),
לדוגמה?

בקשר להערה על כך שהיא נשואה - התלבטתי אם זה מיותר, וידעתי שאני נופלת כאן לפח המוכר - הפחד הקמאי מכך שהקוראים לא יבינו מה התכוונתי להגיד, והרצון להסביר להם. תוספת ממקור כזה בדרך כלל מיותרת.
גם לא התכוונתי לייצר כאן דמות גאונית בכלל. לנגד עיני עמדה חברה שלי, אישה חריפה ושנונה, מלאת חכמת חיים, הומור וידע עולם. וכל המתנות האלו, שהיו ועדיין יתרונות עצומים בכל שלב בחיים - במשך תקופה קצרה ומנותקת מהמציאות, תקופת השידוכים, הפכו לסוג של חסרונות. הקטע על הנישואין נוסף מתוך פחד כזה - רק לא לחזק את הסטיגמה הקיימת ממילא.

ה-ווי"ם אכן בכוונת מכוון, אבל זה לא סותר את זה שהם יכולים להציק. אני אעבור שוב על הטקסט ואבדוק אילו מהם אני יכולה להוריד בלי לשנות את סגנון הכתיבה.

שם הסיפור הוא גם על התרחשות הלילה, וגם על כל תקופת השידוכים בכלל - כל זמן לא קל בחיים שאדם מצליח לעבור בכבוד - הוא בסופו של דבר, שעתו היפה ביותר.

האמת שכל נושא הסוגריים בסיפור לא ברורים לי, אולי מישהו עם יותר ידע וניסיון יוכל להסביר לי, כי הרי כל עניין הסוגריים הם להוסיף על הנאמר בצורה שפחות קשורה ממש לתוכן, לדוג' פירוט או ציטוט
ויקיפדיה: הסוגריים מופיעים משני צדדיה של הערה צדדית, אשר אינה קשורה במישרין לגוף הטקסט.

השאלה היא כמה מקום יש להערה צדדית באמצע סיפור
אני פחות מבינה בכללים של ויקיפדיה, מה שאני כן מכירה זאת מנגינה של קריאה. כשאני קוראת סיפור ומגיעה לסוגריים, הן מתנגנות לי כהערת אגב. כביכול הכותב רוצה לספק לי הערה קצרה של מאחורי הקלעים. בדרך כלל תהיה בה ציניות או הומור.
וודאי שיש בזה שבירה של קיר רביעי - חשבתי שזה בסדר אם זה הסגנון אליו התכוונתי, לא?

סיפור עם קסם - למה לגעת?
טוב, אחרי כזאת מחמאה אני לא אדרוש ביקורת.
סתם. אבל בסופו של דבר - לכל סיפור שכביכול נשלף מהשרוול יש עבודה מאחוריו. אני רק מבקשת עזרה בעבודה הזאת...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
יש לי שידוך לנעמי
האמת שאם כזה שווער גם אני הייתי בא.

וכן יש קסם לסיפור, וזה הדבר הכי משמעותי כאן.

וביקורת כמו שכתבת, אם אפשר לכתוב על הסיפורים שלי
רק בשביל לקרוא כזו ביקורת שווה שלשלוח סיפור באמצע הלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
שעתה היפה ביותר

כל דבר אפשר להסתיר. אפשר לבלוע את הדעות חזרה עם הרוק ואת הידע להשאיר בבטן, אפשר לסדר את השיער באלגנטיות וללבוש עקבים שנואים ולצרוח (בכנות דווקא) אם רואים ג'וקון קטנטן. אבל את העיניים אי אפשר להסתיר, ובעיניים השחורות של נעמי נצנצה הפיקחות. ולפעמים, ברגעים כאלה של ייאוש, אולי אחרי פגישה מתסכלת במיוחד, הייתה נעמדת מול המראה ושואלת את עצמה אם אי אפשר לכבות את הפנס החזק שם, מאחורה, רק לתקופה אחת קצרה.

אלו היו רגעי חולשה, בוודאי, ורק לכמה דקות. מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב); הומור שחור משחור, היא הייתה אלופה בזה. יודעי דבר (אבא, בדרך כלל) היטיבו לאבחן את ה'לא' המתקרב לפי מספר-בדיחות-בדקה. וכשהייתה אומרת, "אני עוד אכתוב על זה ספר סאטירה", זה היה צליל סיום מנחם לעוד סדרה מעייפת, מן משהו שאומר שיום אחד כל הדבר הזה יהיה סיפור חביב לילדים בצהרי יום קר במיוחד.

בתחילת דרכה ניסתה להילחם בעצמה בכח; הפסיקה לקרוא ספרי עיון (לפעמים הייתה מוצאת את עצמה עם ספר פתוח וסוגרת בבהלה), יצאה לקניות עם חברה אחרת כל ערב. העמידה פני טיפשה בפגישות ושיננה לעצמה פרטי מידע שגויים כדי לבטל כל בדל של ידע עולם. כל זה לא הועיל במיוחד, מה גם שלמרות כל הניסיונות, עדיין, כשהייתה רואה פרסומת ל'און-קי' של סאנדיסק עם מחיר שהוא שורש ריבועי מהמחיר שנתיים אחורה, לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני 50 שנה, יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.

בהמשך הפסיקה להילחם, וגילתה שמספר האנשים שחילקו לה עצות בעניין לא גדל ולא קטן ושבעצם היא יכולה להמציא בעצמה חוק מיסטי-מתמטי למספר העצות השנתי לרווקה כולל מקדם כפל כמה-היא-נראית-רגועה. ורחלי הייתה צוחקת עליה ואומרת, רק אל תפעילי את קסם ההומור שלך בפגישות, את יודעת. ונעמי הייתה עונה, מי שמדברת.
אבל בסוף גם רחלי התחתנה, כשהגיע זמנה, ונעמי הייתה שמחה בשביל רחלי ועצובה בשביל עצמה, אבל גם שמחה כי לרחלי היו נמשים ודעות ואת שניהם אף פעם לא ניסתה להסתיר והומור שחור (של נעמי לבן לעומתו) ועוד בסמינר כשהסרקסטיות שלה הייתה נשברת מאיזו התפעלות נדירה, הייתה קוראת, "יא אללה, באמת!", ובנות עדינות נפש היו מלכסנות אליה מבט. ורחלי התחתנה עם בחור כמו שחיפשה ונעמי נופפה בעובדה הזאת כסגולה לשמירה מנודניקים נותני-עצות. ובחופה כשאיזו אחת אמרה לנעמי במבט חסוד, היא עוד תהיה אישה טובה, בעייזר השם, אז נעמי הסתכלה עליה ולרגע נפתח לה הפה מרוב תדהמה כי יש אנשים שהם כל כך טיפשים עד שהם מפספסים את כל העניין בכלל. ורצתה לומר לה, טוב, היא תהיה אישה פי מאה טובה ממך, מה שבטוח. ולא אמרה כלום כי אחרי הכל גם היא עוד צריכה להתחתן, וכמו שרחלי הייתה אומרת, כדאי ללמוד להיזהר.


וכך מצאה נעמי את עצמה במוצאי שבת אחד, הפה שלה יבש והראש מזמזם והידיים קצת רועדות מלחץ והיא יושבת על המחשב ומטפלת בבאג קריטי מהעבודה וכל העולם רואה כי האתר כבר בחוץ, ומקללת את עצמה למה לקחה על עצמה את הפרויקט הזה למען השם, ושוכחת שאף אחד לא שאל לדעתה. ובשלוש כתבה לבוס, "אני הולכת לישון, נמשיך מחר". וסגרה את המחשב והתלבטה אם להתקלח או לא כי כל כך עוד מעט היא צריכה כבר לקום ואיזה לילה נורא זה, לחסל את מאגר כוחות הנפש ולגלות שאת צריכה עוד יותר בשביל מחר.
ופתאום הסתכלה סביבה על הבית החשוך עם האור הקטן בסלון והצללים שמשחקים על הקירות והאדים של הקור בחלון; כשהייתה קטנה אהבה לקום מוקדם בלילות שבת ארוכים, להתחפר על הספה מתחת לאור הצהוב הזה ולשקוע בספר עד שאבא היה קם לתפילה.
נעמדה מול מראה ובחנה את עצמה, עם שחור מתחת לעיניים מאיפור מרוח ועייפות. הלכה למטבח והכינה קפה ושברה חתיכת שוקולד. ואבא קם, ממצמץ, ואמר, מה את עושה, נעמי? והיא חייכה וענתה, אני חיה.
והוא שאל, הבעיה הסתדרה? (כי להגיד באג הוא לא יודע),
והיא אמרה, לא. ואני צריכה לקום עוד שלוש שעות.
והוא התיישב לידה ושבר גם קצת שוקולד והם שתקו ביחד, ופתאום נעמי אהבה נורא את הלילה הזה. וחשק עלה בה, לקחת איזה ספר נוער מהמדף ולהתכרבל אתו על הספה עד הבוקר.


בסוף התקלחה והלכה לישון. כמה משונים הם המבוגרים.



-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים, 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'".
[ו. צ'רצ'יל, "הייתה זו שעתם היפה ביותר", 1940]



..............
נספחים:
א.
חוק מור הוא תחזית נבואית של גורדון מור, ממייסדי "אינטל", אותה הגה לראשונה ב-1965. החוק, בקצרה, אומר כי צפיפות הטרנזיסטורים על מעגל משולב תוכפל כל שנה וחצי עד שנתיים. פרטים טכניים פחות משנים, התוצאה מוכרת לכולנו: מחיר כרטיס זיכרון פוחת כל שנתיים, בגדול, בשורש ריבועי. כלומר: מחיר כרטיס זיכרון של 64GB עולה היום כמו שעלה כרטיס 32GB לפני שנתיים, בקירוב. החוק, בצורה בלתי מובנת, ממשיך להיות תקף גם היום, 55 שנה ועשרות מהפכים טכנולוגיים אחרי שנהגה.

ב. אה, ועוד דבר. למי שהתעניין, נעמי התחתנה. היא מתגוררת עם בעלה בעיר חרדית, אולי מעורבת, בשכונה מלאת זוגות צעירים. יש לה כמה וכמה ילדים קטנים, והיא מחכה לאיזו שבת אחת לפנות בוקר, כשתקום לתינוק בוכה ותגלה ילד מתחפר על הספה עם ספר, מעליו אור צהבהב קטן. היא לא תפריע, רק תביט בו ותתגעגע לזמנים שהיו. וגעגוע זה אין פירושו רצון לחזור לעבר; זהו רק סימן שהעבר היה יפה דיו כדי להעלות בנו טעם מתוק מחוויית ההווה של אתמול.



תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
סיפור מדהים. באמת. הביקורת ראויה לכותבתה, אבל אם הייתי יורד לרזולוציות שכאלו, לא היה נשאר את מי לקרוא.
רק חסר לי סוף.
הסאב-טקסט של הסיפור הוא שבחורים לא רוצים בחורות חריפות ידעניות ופלפליות, וכנראה שבחורות מהסוג הזה כן מעוניינות בכאלו, או שגם אם הן מוכנות ל ה ת פ ש ר על בחור שלא יבין כל עקיצה שלהן, המיועד מבין שמדובר בפשרה, ומעדיף להנשא לאחת שעשויה להעריץ אותו.

הקטע הנחמד ההוא במוצאי שבת, הוא בסך הכל נחמד, אבל הוא משאיר אותנו תקועים בציפייה להמשך.
גם הגילוי הנאות על זה שהיא התחתנה בסוף, לא מסביר עם מי, והאם היא מצאה את בעל חלומותיה, שהיא מתווכחת איתו בעניינים פילוסופיים עד עלות השחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יפהפה! ממש!
ומסכימה עם כל הביקורות כאן.
ויש לי גם מעט משלי -
קודם כל, "לנעול עקבים" ולא "ללבוש עקבים". (אני מהמעצבנים האלה...;))
ומבחינה ספרותית - כשקראתי אותו הרגשתי שאני קוראת שני קטעים נפרדים, שלכאורה עד הסוף הם נשארים נפרדים בלי שום קשר ביניהם.
אם ננתח קטעי כתיבה באופן של שאלה ותשובה - כלומר, נבדוק מה השאלה שעורר כאן הכותב, מה מעסיק את הדמות, מה קשה לה, ונראה אם בסוף הקטע היא קיבלה תשובה / הבעיה נפתרה / היא למדה לחיות איתה / תפנית מפתיעה וכו', נראה שכאן בקטע הנוכחי אין תהליך כזה. הוא מתחיל באפיון מדהים של דמות, עם דגש על בעיה קבועה שמלווה אותה, ועובר בפתאומיות לבעיה אחרת, מסוג אחר, נקודתית אבל מעצבנת - ו... נגמר. הקטע השני יכול להיות עצמאי; אין בו שימוש במידע שקיבלנו בקטע הראשון. ייתכן שפחות נכון לבנות את הסיפור ככה.
אבל הם שניהם מעולים בפני עצמם.
בקשר לניסוח - באמת היה סרבול קל, השימוש התכוף בו' החיבור יפה, הוא נותן תחושה של סרט נע של מחשבות ואני מניחה שלזה התכוונת, אבל כדאי לעבור על זה ולעדן את זה קצת. אולי באמת אנטרים יפתרו את העניין.
אהבתי מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יש לי שידוך לנעמי
אוך, כבר שידכתי אותה. פעם הבאה אולי.
תודה!

רק חסר לי סוף.
הסאב-טקסט של הסיפור הוא שבחורים לא רוצים בחורות חריפות ידעניות ופלפליות, וכנראה שבחורות מהסוג הזה כן מעוניינות בכאלו, או שגם אם הן מוכנות ל ה ת פ ש ר על בחור שלא יבין כל עקיצה שלהן, המיועד מבין שמדובר בפשרה, ומעדיף להנשא לאחת שעשויה להעריץ אותו.
קרוב, אבל לא ממש הנקודה.
הטענה היא לא כלפי בחורים שלא רוצים, כשם שהיא לא כלפי בחורות שלא רוצות. כמו כן, הטענה אינה חד צדדית. הסיפור חד צדדי, אבל זה רק בגלל שזה הצד שיוצא לי להיפגש בו יותר. (האמת שמוכן לי איפשהו סיפור של שני הצדדים, קטע הבחור וקטע הבחורה. רק שהוא יצא ארוך מידי בשביל הפלטפורמה כאן).
כמובן שיש גם בחורים פלפלים וידעניים והכל. ייתכן שחלקם, (אם כי לא כולם. אין בזה כללים), ייאלצו לטרוח מעט יותר מהסטנדרט בחיפוש אחר המתאימה. ככה זה.
הטענה היא כלפי כל אלו שחושבים - ובדרך כלל לא משאירים את זה אצלם בבטן - שזה לא לגיטמי.
וההבדל בין הלא לגיטימי של בחור ללא לגיטימי של בחורה הוא תהומי. כי לא לגיטימי לבחור פירושו גישה לא לגיטימית (תפסיק לברור, אישה צריך בשביל לכבס ולגהץ, וויכוחים פילוסופים תשאיר לחברים). לא לגיטימי לבחורה פירושו: היא עצמה אינה לגיטימית. (תפסיקי להיות כל כך חכמה, תפסיקי עם הבדיחות האלו, תפסיקי להתווכח גם אם יש לך מה לומר).
ושניהם לגיטימיים, והכל בסדר גם אם צריך עוד קצת זמן.
ואחר כך? אחר כך זה כמו כל מעלה שיש לבנאדם. בדרך כלל עושה רק טוב.

הקטע הנחמד ההוא במוצאי שבת, הוא בסך הכל נחמד, אבל הוא משאיר אותנו תקועים בציפייה להמשך.
גם הגילוי הנאות על זה שהיא התחתנה בסוף, לא מסביר עם מי, והאם היא מצאה את בעל חלומותיה, שהיא מתווכחת איתו בעניינים פילוסופיים עד עלות השחר.
השאלה היא, כמו תמיד, האם בסיפור אנחנו חייבים לסגור את כל הקצוות?
אישית הרגשתי שלא, אבל אם ככה אני אשקול את זה שוב.
תודה!


ומבחינה ספרותית - כשקראתי אותו הרגשתי שאני קוראת שני קטעים נפרדים, שלכאורה עד הסוף הם נשארים נפרדים בלי שום קשר ביניהם.
אם ננתח קטעי כתיבה באופן של שאלה ותשובה - כלומר, נבדוק מה השאלה שעורר כאן הכותב, מה מעסיק את הדמות, מה קשה לה, ונראה אם בסוף הקטע היא קיבלה תשובה / הבעיה נפתרה / היא למדה לחיות איתה / תפנית מפתיעה וכו', נראה שכאן בקטע הנוכחי אין תהליך כזה. הוא מתחיל באפיון מדהים של דמות, עם דגש על בעיה קבועה שמלווה אותה, ועובר בפתאומיות לבעיה אחרת, מסוג אחר, נקודתית אבל מעצבנת - ו... נגמר. הקטע השני יכול להיות עצמאי; אין בו שימוש במידע שקיבלנו בקטע הראשון. ייתכן שפחות נכון לבנות את הסיפור ככה.
זה סיפור קצר, קצרצר. לכן, אין כאן מספיק מרחב מחייה בשביל לספק קו עלילה מלא. אלו יותר הבזקים.
בשבילי, היה מאד ברור שהקטע השני (מוצאי שבת) הוא מעין השתקפות בקטן של כל התקופה (שידוכים). לשניהם יש מימד קשה מאד, ואת שניהם ניתן להפוך לזיכרון של עוצמה, אם רק יודעים לכבד את החוויה. לכן במובן מסוים הקטע השני הוא תשובה לקטע הראשון. הוא מכבד את נעמי ואת מי שהיא, ואומר לה, פשוט קחי את הזמן ותהני מהרכבת-הרים הזאת.
אם זה לא היה ברור, אני אחשוב איך לתקן.

קודם כל, "לנעול עקבים" ולא "ללבוש עקבים".
חבל שאי אפשר כבר לערוך... אצלי תיקנתי. בכל אופן, אני מניחה שאם רוצים להיות ממש דקדוקיים צריך לומר "לנעול נעלי עקב", לא?
אני אתחמק מהגזירה הזאת בטענה שכל הסיפור מנוסח במשלב יותר דיבורי, פחות דקדוקי.
תודה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
האמת שמוכן לי איפשהו סיפור של שני הצדדים, קטע הבחור וקטע הבחורה. רק שהוא יצא ארוך מידי בשביל הפלטפורמה כאן).
ארוך מדי? יש כאן סיפורים בהמשכים של עשרות פרקים.
וההבדל בין הלא לגיטימי של בחור ללא לגיטימי של בחורה הוא תהומי. כי לא לגיטימי לבחור פירושו גישה לא לגיטימית (תפסיק לברור, אישה צריך בשביל לכבס ולגהץ, וויכוחים פילוסופים תשאיר לחברים). לא לגיטימי לבחורה פירושו: היא עצמה אינה לגיטימית. (תפסיקי להיות כל כך חכמה, תפסיקי עם הבדיחות האלו, תפסיקי להתווכח גם אם יש לך מה לומר).
לדעתי גם האמירה 'תפסיקי לומר בדיחות מתחכמות' או 'תפסיקי להתווכח גם אם יש לך מה לומר' היא טענה על הגישה ולא על עצמה.
השאלה היא, כמו תמיד, האם בסיפור אנחנו חייבים לסגור את כל הקצוות?
לדעתי לא מדובר כאן רק על קצה אחד שלא נסגר, אלא על הקו העיקרי בעלילה שהוזנח.
בשבילי, היה מאד ברור שהקטע השני (מוצאי שבת) הוא מעין השתקפות בקטן של כל התקופה (שידוכים). לשניהם יש מימד קשה מאד, ואת שניהם ניתן לחוות נכון ולהפוך אותם לזיכרון של עוצמה, אם רק יודעים לכבד את החוויה. לכן במובן מסוים הקטע השני הוא תשובה לקטע הראשון. הוא מכבד את נעמי ואת מי שהיא, ואומר לה, פשוט קחי את הזמן ותהני מהרכבת-הרים הזאת.
אם לא היה ברור, אני אחשוב איך לתקן.
אני לא רואה שום השתקפות של התקופה.
בעיית השידוכים היא בעיה אמיתית. היא רוצה להתחתן, והיא לא מוצאת מישהו מתאים. לזה צריך פתרון אמיתי, לא פלסטר.
לעומת זאת סערת הרגשות היא עניין של הסתכלות על החיים ורגשות עצמיים, והסתכלות אופטימית נוסטלגית ורומנטית עשויה לפתור אותה, במקצת או בהרבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ארוך מדי? יש כאן סיפורים בהמשכים של עשרות פרקים.
סיפורים ממש ארוכים שבנויים בעשרות פרקים קצרצרים. מה עושים עם סיפור של 2000 מילה ויכול להתחלק לגג 4 פרקים, נאמר?
מניסיון שלי זה לא נבלע טוב. אבל אולי אני אנסה.

לדעתי גם האמירה 'תפסיקי לומר בדיחות מתחכמות' או 'תפסיקי להתווכח גם אם יש לך מה לומר' היא טענה על הגישה ולא על עצמה.
הם יכולים להישאר בתיקו, מצידי.
אם יורשה לי לשאול, ובאמת בסקרנות כי אין לי מושג, האם בחורים בגיל הזה יכולים לחוש שהחכמה / השנינות / העוצמה שלהם היא לא לגיטימית?

לדעתי לא מדובר כאן רק על קצה אחד שלא נסגר, אלא על הקו העיקרי בעלילה שהוזנח.
אני לא רואה שום השתקפות של התקופה.
בעיית השידוכים היא בעיה אמיתית. היא רוצה להתחתן, והיא לא מוצאת מישהו מתאים. לזה צריך פתרון אמיתי, לא פלסטר.
לעומת זאת סערת הרגשות היא עניין של הסתכלות על החיים ורגשות עצמיים, והסתכלות אופטימית נוסטלגית ורומנטית עשויה לפתור אותה, במקצת או בהרבה.
גם מלחמת עולם (בהקשר של הציטוט) היא בעיה אמיתית שצריכה פתרון אמיתי ולא פלסטר. ועדיין אפשר לרצות שתהיה זו שעתם היפה ביותר.
ואגב, באג בפרודקשן (סביבת אמת) זאת לא סערת רגשות. זה חילופי האשמות ובושה וצעקות ואחריות ומה לא. השם יצילנו מבאגים בפרודקשן.

ולענייננו, מהו הקו העיקרי בעלילה שהוזנח? השידוכים?
ואם אין פתרון חוץ מלחכות עד שיבוא המתאים? איך זה צריך לבוא לידי ביטוי בסיפור?
אני פשוט מנסה להבין כדי לתקן - אם הייתי מוסיפה קטע לסיפור (או מחליפה את הקטע השני כי זה חורג לי מה-700 מילה...), מה היית מצפה שיסופר בו?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
זה נכון לתת בקטע השני תחושה של כבוד לנעמי כפי שהיא ואמירה של תאהבי את עצמך ותיהני מרכבת ההרים הזאת, כמו שאכן נתת, אבל ההרגשה הזאת צריכה לבוא בהקשר לבעיה שהעלית קודם ולא לבעיה חדשה, נקודתית, אחרת. לא ראיתי בסצנה השניה השתקפות של התקופה, הרי הבאג הזה יכול לקרות גם כשהיא תהיה נשואה, נכון? למה הוא יותר כואב במצבה הנוכחי? ההרגשה הטובה שלה בסוף הסיפור פותרת את ההרגשה הרעה של הקטע השני בלבד, ולא נוגעת בכלל לקטע הראשון.
אני לא יודעת כמה מקצועי השיפוט שלי, זה פשוט עניין של טעם ושל דעה, כן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ואמירה של תאהבי את עצמך
לא, לא. בלי תאהבי את עצמך. מספיק להסתכל ישר בעיניים ולדעת שזה מה יש, כולל היתרונות וכולל החסרונות.
הרי הבאג הזה יכול לקרות גם כשהיא תהיה נשואה, נכון? למה הוא יותר כואב במצבה הנוכחי?
הוא אכן אינו יותר כואב במצבה הנוכחי. ממה הבנת את זה?
ההרגשה הטובה שלה בסוף הסיפור פותרת את ההרגשה הרעה של הקטע השני בלבד, ולא נוגעת בכלל לקטע הראשון.
כנראה שכאן הבעיה. לא רציתי לכתוב במפורש ואני עדיין לא רוצה. בעיני זה יהרוס הכל.
אני צריכה לחשוב איך לעשות את זה. אם יש לך הצעה אשמח לשמוע.
בכל אופן, את נספח ב' כנראה צריך, בעדינות, להכניס לסיפור...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
לענ"ד הכתיבה כן זורמת, קולחת ונעימה,
מה שאפשר אולי זה לקצר את הפסקאות או לחלקן אחרת
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
תודה לכולכם, על החיזוק ועל העצות. שניהם נותנים המון.

לקחתי ברצינות כל הערה, ואני עדיין בבדיקה מה כדאי ליישם ואיך.
יצאו לי כמה דברים מכל הנאמר כאן:

א. כדאי להוריד קצת אותיות קישור ולרווח את הטקסט - קיצור פסקאות והוספת ירידות שורה.

ב. גדולים וטובים ממני העירו על הסוגריים, ואני הקטנה עדיין רואה בהן יופי מסוים שעוזר לסגנון הכתיבה הספציפי הזה. ניסיתי לחשוב על זה ולא הצלחתי לשכנע את עצמי, כך שבינתיים אני משאירה אותן על מקומן, אולי עם כוכבית לבחינה נוספת בהמשך.

ג. הבעיה המרכזית - קו העלילה.
תרשו לי לפרט קצת בעניין. אף אחד לא חייב לקרוא, אני כותבת כי זאת הצורה שלי לחשוב :)

כתבתי פעם סיפור שיצא די מוצלח, בעיני, ונתתי לעיונה של מישהי. אני אקרא לה 'המבינה'.
זאת הייתה, פחות או יותר, ההתכתבות בינינו לאחר שקראה:
המבינה: נחמד, אבל משהו לא סגור בעלילה.
אני: מה אכפת לי לא סגור?
המבינה: את צריכה להוסיף קטע שמסביר את התובנה של X, או מה הוא לקח לעצמו, איך הוא יישם את מה שהבין.
אני: מה הבנת מהסיפור?
המבינה: אני לא ממש יודעת. בסוף הסיפור הרגשתי את הרווחה של X, אבל צריך לעשות משהו עם זה.
עכ"ל.

ועכשיו. בדקתי, ברצינות, הסיפור לא נגמר בשום ביטוי רווחה של הגיבור. להפך. הוא היה הרבה יותר שליו בקטעים הראשוניים, והרבה יותר עצבני בסופו. כך, לפחות, מגוף הטקסט.
בפועל, גם אני חשתי רווחה כשכתבתי את הסוף. איכשהו ידעתי שגם X הרגיש אותה. כמו 'המבינה', גם אני לא ידעתי להגיד מדוע חשתי אותה או מדוע הגיבור חש אותה. באמת, זה לא היה מובן מילולית (גם לא ברמז, או במאחורי הקלעים, או באף צורה) מהעלילה עצמה. והיא, כלומר, העלילה, הייתה חתיכת בלגן, תסמכו עלי. לא משהו שאפשר לפרסם באף מקום. ובכל זאת, שתינו הצלחנו להגיע לאותה נקודה מבחינת ההרגשה.

מה אני מנסה לומר? שדי ברור לי, איכשהו, שהדבר לו אני קוראים "סיום העלילה", והדבר שאנחנו מרגישים שהוא סיום העלילה, הם לאו דווקא שני דברים חופפים, והכותב צריך לדעת ללהטט ביניהם. הוא יכול לסיים את העלילה רשמית (והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה), ואז הגיוני שהוא מפספס את תחושת הסיום, משום שזאת תחושה שמגיעה לקורא כשהוא מבין דברים מעצמו, לא כשמסבירים לו. (לכן גם, בדרך כלל, הקורא יאמר שהתחושה אינדיוודואלית. "אני הבנתי את זה מהסיפור אבל אין מצב שזה מה שהכותב התכוון אליו").
לעומת זאת, הכותב יכול להגיע לתחושת הסיום, ואז הרבה פעמים הוא יפספס עם סיום העלילה בפועל. נקודת האמצע המדויקת היא כמעט בלתי אפשרית.

בסיפור הזה, הודות לביקורת המעולה שנתנו כאן, אני רואה שהייתה לי בעיה עם סיום העלילה בפועל.
הנקודה העיקרית בבעיה היא לא תוכן חסר, אלא מבנה חסר. שני שליש של אספקט א' (תיאור הדמות, והחברה שמשלימה את התיאור), מול שליש של אספקט ב' (מוצאי שבת), יוצרים חוסר איזון שמובלט עוד יותר בכך שהחלק הקצר בא בסוף, ובכך נותן לקורא מעין תחושה של לשון בחוץ. משהו כאן קרה מהר מידי. זאת נקודה שבעיני, ניתנת לתיקון.

כמו שציינו כאן, גם משהו בתוכן חסר. אני לא חולקת על זה, אבל אני כן מסופקת האם יש לי דרך לתקן את הנקודה הזאת בלי לפגוע בתחושת הסיום, או כפי שבעלי לב רחב ומפרגן (באמת שהתרגשתי) קראו לזה: הקסם.
ואני כרגיל, עם חוש פרקטי דפוק, בוחרת בקסם על פני מציאות :)

אז זהו. יש לי עוד מה להגיד אבל נראה לי שזה כבר עובר את ה-700 מילה...
אני לא יודעת אם אעלה לכאן את הסיפור המתוקן. אם כן, אעלה אותו יותר בהמשך, ובאשכול אחר. בעיני, יש טעם לפגם בלקרוא ברצף שני סיפורים דומים אבל שונים.

אם מישהו הגיע עד לכאן בכל המלל הארוך הזה - דבר ראשון: הערכתי נתונה לו, ממש. דבר שני: אם יש לו רעיון איך כן אפשר לפתור את הקונפליקט שהצגתי, אני מאד מאד אשמח לשמוע. גם לסיפור הזה וגם באופן כללי, זאת בעיה שאני נתקלת בה הרבה, לעת עתה ללא פתרון.

וואי, איזה אורך. השם ישמור.
*קידה* תודה לכולם!

הערה בעריכה: כל הנאמר כאן נאמר על סיפור קצר בלבד. לסיפור ארוך, בעיני, יש דין שונה בעניינים האלו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
סיכום מעולה.
בעיני את לא חייבת לתקן. הלמידה היא מעצם הניתוח והפולמוס, וכנראה שבפעם הבאה שתתיישבי לכתוב סיפור אלף יום ויום - כבר תנסי לבנות את העלילה באופן נכון יותר ולא רק לזרום עם הניחוח והקסם שיש לך בדמיון...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה