הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שעתה היפה ביותר
כל דבר אפשר להסתיר. אפשר לבלוע את הדעות חזרה עם הרוק ואת הידע להשאיר בבטן, אפשר לסדר את השיער באלגנטיות וללבוש עקבים שנואים ולצרוח (בכנות דווקא) אם רואים ג'וקון קטנטן. אבל את העיניים אי אפשר להסתיר, ובעיניים השחורות של נעמי נצנצה הפיקחות. ולפעמים, ברגעים כאלה של ייאוש, אולי אחרי פגישה מתסכלת במיוחד, הייתה נעמדת מול המראה ושואלת את עצמה אם אי אפשר לכבות את הפנס החזק שם, מאחורה, רק לתקופה אחת קצרה.
אלו היו רגעי חולשה, בוודאי, ורק לכמה דקות. מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב); הומור שחור משחור, היא הייתה אלופה בזה. יודעי דבר (אבא, בדרך כלל) היטיבו לאבחן את ה'לא' המתקרב לפי מספר-בדיחות-בדקה. וכשהייתה אומרת, "אני עוד אכתוב על זה ספר סאטירה", זה היה צליל סיום מנחם לעוד סדרה מעייפת, מן משהו שאומר שיום אחד כל הדבר הזה יהיה סיפור חביב לילדים בצהרי יום קר במיוחד.
בתחילת דרכה ניסתה להילחם בעצמה בכח; הפסיקה לקרוא ספרי עיון (לפעמים הייתה מוצאת את עצמה עם ספר פתוח וסוגרת בבהלה), יצאה לקניות עם חברה אחרת כל ערב. העמידה פני טיפשה בפגישות ושיננה לעצמה פרטי מידע שגויים כדי לבטל כל בדל של ידע עולם. כל זה לא הועיל במיוחד, מה גם שלמרות כל הניסיונות, עדיין, כשהייתה רואה פרסומת ל'און-קי' של סאנדיסק עם מחיר שהוא שורש ריבועי מהמחיר שנתיים אחורה, לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני 50 שנה, יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.
בהמשך הפסיקה להילחם, וגילתה שמספר האנשים שחילקו לה עצות בעניין לא גדל ולא קטן ושבעצם היא יכולה להמציא בעצמה חוק מיסטי-מתמטי למספר העצות השנתי לרווקה כולל מקדם כפל כמה-היא-נראית-רגועה. ורחלי הייתה צוחקת עליה ואומרת, רק אל תפעילי את קסם ההומור שלך בפגישות, את יודעת. ונעמי הייתה עונה, מי שמדברת.
אבל בסוף גם רחלי התחתנה, כשהגיע זמנה, ונעמי הייתה שמחה בשביל רחלי ועצובה בשביל עצמה, אבל גם שמחה כי לרחלי היו נמשים ודעות ואת שניהם אף פעם לא ניסתה להסתיר והומור שחור (של נעמי לבן לעומתו) ועוד בסמינר כשהסרקסטיות שלה הייתה נשברת מאיזו התפעלות נדירה, הייתה קוראת, "יא אללה, באמת!", ובנות עדינות נפש היו מלכסנות אליה מבט. ורחלי התחתנה עם בחור כמו שחיפשה ונעמי נופפה בעובדה הזאת כסגולה לשמירה מנודניקים נותני-עצות. ובחופה כשאיזו אחת אמרה לנעמי במבט חסוד, היא עוד תהיה אישה טובה, בעייזר השם, אז נעמי הסתכלה עליה ולרגע נפתח לה הפה מרוב תדהמה כי יש אנשים שהם כל כך טיפשים עד שהם מפספסים את כל העניין בכלל. ורצתה לומר לה, טוב, היא תהיה אישה פי מאה טובה ממך, מה שבטוח. ולא אמרה כלום כי אחרי הכל גם היא עוד צריכה להתחתן, וכמו שרחלי הייתה אומרת, כדאי ללמוד להיזהר.
וכך מצאה נעמי את עצמה במוצאי שבת אחד, הפה שלה יבש והראש מזמזם והידיים קצת רועדות מלחץ והיא יושבת על המחשב ומטפלת בבאג קריטי מהעבודה וכל העולם רואה כי האתר כבר בחוץ, ומקללת את עצמה למה לקחה על עצמה את הפרויקט הזה למען השם, ושוכחת שאף אחד לא שאל לדעתה. ובשלוש כתבה לבוס, "אני הולכת לישון, נמשיך מחר". וסגרה את המחשב והתלבטה אם להתקלח או לא כי כל כך עוד מעט היא צריכה כבר לקום ואיזה לילה נורא זה, לחסל את מאגר כוחות הנפש ולגלות שאת צריכה עוד יותר בשביל מחר.
ופתאום הסתכלה סביבה על הבית החשוך עם האור הקטן בסלון והצללים שמשחקים על הקירות והאדים של הקור בחלון; כשהייתה קטנה אהבה לקום מוקדם בלילות שבת ארוכים, להתחפר על הספה מתחת לאור הצהוב הזה ולשקוע בספר עד שאבא היה קם לתפילה.
נעמדה מול מראה ובחנה את עצמה, עם שחור מתחת לעיניים מאיפור מרוח ועייפות. הלכה למטבח והכינה קפה ושברה חתיכת שוקולד. ואבא קם, ממצמץ, ואמר, מה את עושה, נעמי? והיא חייכה וענתה, אני חיה.
והוא שאל, הבעיה הסתדרה? (כי להגיד באג הוא לא יודע),
והיא אמרה, לא. ואני צריכה לקום עוד שלוש שעות.
והוא התיישב לידה ושבר גם קצת שוקולד והם שתקו ביחד, ופתאום נעמי אהבה נורא את הלילה הזה. וחשק עלה בה, לקחת איזה ספר נוער מהמדף ולהתכרבל אתו על הספה עד הבוקר.
בסוף התקלחה והלכה לישון. כמה משונים הם המבוגרים.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים, 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'".
[ו. צ'רצ'יל, "הייתה זו שעתם היפה ביותר", 1940]
..............
נספחים:
א. חוק מור הוא תחזית נבואית של גורדון מור, ממייסדי "אינטל", אותה הגה לראשונה ב-1965. החוק, בקצרה, אומר כי צפיפות הטרנזיסטורים על מעגל משולב תוכפל כל שנה וחצי עד שנתיים. פרטים טכניים פחות משנים, התוצאה מוכרת לכולנו: מחיר כרטיס זיכרון פוחת כל שנתיים, בגדול, בשורש ריבועי. כלומר: מחיר כרטיס זיכרון של 64GB עולה היום כמו שעלה כרטיס 32GB לפני שנתיים, בקירוב. החוק, בצורה בלתי מובנת, ממשיך להיות תקף גם היום, 55 שנה ועשרות מהפכים טכנולוגיים אחרי שנהגה.
ב. אה, ועוד דבר. למי שהתעניין, נעמי התחתנה. היא מתגוררת עם בעלה בעיר חרדית, אולי מעורבת, בשכונה מלאת זוגות צעירים. יש לה כמה וכמה ילדים קטנים, והיא מחכה לאיזו שבת אחת לפנות בוקר, כשתקום לתינוק בוכה ותגלה ילד מתחפר על הספה עם ספר, מעליו אור צהבהב קטן. היא לא תפריע, רק תביט בו ותתגעגע לזמנים שהיו. וגעגוע זה אין פירושו רצון לחזור לעבר; זהו רק סימן שהעבר היה יפה דיו כדי להעלות בנו טעם מתוק מחוויית ההווה של אתמול.
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
כל דבר אפשר להסתיר. אפשר לבלוע את הדעות חזרה עם הרוק ואת הידע להשאיר בבטן, אפשר לסדר את השיער באלגנטיות וללבוש עקבים שנואים ולצרוח (בכנות דווקא) אם רואים ג'וקון קטנטן. אבל את העיניים אי אפשר להסתיר, ובעיניים השחורות של נעמי נצנצה הפיקחות. ולפעמים, ברגעים כאלה של ייאוש, אולי אחרי פגישה מתסכלת במיוחד, הייתה נעמדת מול המראה ושואלת את עצמה אם אי אפשר לכבות את הפנס החזק שם, מאחורה, רק לתקופה אחת קצרה.
אלו היו רגעי חולשה, בוודאי, ורק לכמה דקות. מהר מאד הייתה עוזבת את המראה ועוברת להומור (יש בכך היגיון, כמובן. הומור, בשונה ממראה, יכול לשקף עוד עצמים במרחב); הומור שחור משחור, היא הייתה אלופה בזה. יודעי דבר (אבא, בדרך כלל) היטיבו לאבחן את ה'לא' המתקרב לפי מספר-בדיחות-בדקה. וכשהייתה אומרת, "אני עוד אכתוב על זה ספר סאטירה", זה היה צליל סיום מנחם לעוד סדרה מעייפת, מן משהו שאומר שיום אחד כל הדבר הזה יהיה סיפור חביב לילדים בצהרי יום קר במיוחד.
בתחילת דרכה ניסתה להילחם בעצמה בכח; הפסיקה לקרוא ספרי עיון (לפעמים הייתה מוצאת את עצמה עם ספר פתוח וסוגרת בבהלה), יצאה לקניות עם חברה אחרת כל ערב. העמידה פני טיפשה בפגישות ושיננה לעצמה פרטי מידע שגויים כדי לבטל כל בדל של ידע עולם. כל זה לא הועיל במיוחד, מה גם שלמרות כל הניסיונות, עדיין, כשהייתה רואה פרסומת ל'און-קי' של סאנדיסק עם מחיר שהוא שורש ריבועי מהמחיר שנתיים אחורה, לא הייתה מתאפקת מלחייך לעצמה, נפעמת איך מן חוק* כזה חצי מתמטי-חצי מיסטי מלפני 50 שנה, יכול להיכנס לנו בדלת האחורית של החיים דרך עלון פרסומת, וכמה זה יפה.
בהמשך הפסיקה להילחם, וגילתה שמספר האנשים שחילקו לה עצות בעניין לא גדל ולא קטן ושבעצם היא יכולה להמציא בעצמה חוק מיסטי-מתמטי למספר העצות השנתי לרווקה כולל מקדם כפל כמה-היא-נראית-רגועה. ורחלי הייתה צוחקת עליה ואומרת, רק אל תפעילי את קסם ההומור שלך בפגישות, את יודעת. ונעמי הייתה עונה, מי שמדברת.
אבל בסוף גם רחלי התחתנה, כשהגיע זמנה, ונעמי הייתה שמחה בשביל רחלי ועצובה בשביל עצמה, אבל גם שמחה כי לרחלי היו נמשים ודעות ואת שניהם אף פעם לא ניסתה להסתיר והומור שחור (של נעמי לבן לעומתו) ועוד בסמינר כשהסרקסטיות שלה הייתה נשברת מאיזו התפעלות נדירה, הייתה קוראת, "יא אללה, באמת!", ובנות עדינות נפש היו מלכסנות אליה מבט. ורחלי התחתנה עם בחור כמו שחיפשה ונעמי נופפה בעובדה הזאת כסגולה לשמירה מנודניקים נותני-עצות. ובחופה כשאיזו אחת אמרה לנעמי במבט חסוד, היא עוד תהיה אישה טובה, בעייזר השם, אז נעמי הסתכלה עליה ולרגע נפתח לה הפה מרוב תדהמה כי יש אנשים שהם כל כך טיפשים עד שהם מפספסים את כל העניין בכלל. ורצתה לומר לה, טוב, היא תהיה אישה פי מאה טובה ממך, מה שבטוח. ולא אמרה כלום כי אחרי הכל גם היא עוד צריכה להתחתן, וכמו שרחלי הייתה אומרת, כדאי ללמוד להיזהר.
וכך מצאה נעמי את עצמה במוצאי שבת אחד, הפה שלה יבש והראש מזמזם והידיים קצת רועדות מלחץ והיא יושבת על המחשב ומטפלת בבאג קריטי מהעבודה וכל העולם רואה כי האתר כבר בחוץ, ומקללת את עצמה למה לקחה על עצמה את הפרויקט הזה למען השם, ושוכחת שאף אחד לא שאל לדעתה. ובשלוש כתבה לבוס, "אני הולכת לישון, נמשיך מחר". וסגרה את המחשב והתלבטה אם להתקלח או לא כי כל כך עוד מעט היא צריכה כבר לקום ואיזה לילה נורא זה, לחסל את מאגר כוחות הנפש ולגלות שאת צריכה עוד יותר בשביל מחר.
ופתאום הסתכלה סביבה על הבית החשוך עם האור הקטן בסלון והצללים שמשחקים על הקירות והאדים של הקור בחלון; כשהייתה קטנה אהבה לקום מוקדם בלילות שבת ארוכים, להתחפר על הספה מתחת לאור הצהוב הזה ולשקוע בספר עד שאבא היה קם לתפילה.
נעמדה מול מראה ובחנה את עצמה, עם שחור מתחת לעיניים מאיפור מרוח ועייפות. הלכה למטבח והכינה קפה ושברה חתיכת שוקולד. ואבא קם, ממצמץ, ואמר, מה את עושה, נעמי? והיא חייכה וענתה, אני חיה.
והוא שאל, הבעיה הסתדרה? (כי להגיד באג הוא לא יודע),
והיא אמרה, לא. ואני צריכה לקום עוד שלוש שעות.
והוא התיישב לידה ושבר גם קצת שוקולד והם שתקו ביחד, ופתאום נעמי אהבה נורא את הלילה הזה. וחשק עלה בה, לקחת איזה ספר נוער מהמדף ולהתכרבל אתו על הספה עד הבוקר.
בסוף התקלחה והלכה לישון. כמה משונים הם המבוגרים.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים, 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'".
[ו. צ'רצ'יל, "הייתה זו שעתם היפה ביותר", 1940]
..............
נספחים:
א. חוק מור הוא תחזית נבואית של גורדון מור, ממייסדי "אינטל", אותה הגה לראשונה ב-1965. החוק, בקצרה, אומר כי צפיפות הטרנזיסטורים על מעגל משולב תוכפל כל שנה וחצי עד שנתיים. פרטים טכניים פחות משנים, התוצאה מוכרת לכולנו: מחיר כרטיס זיכרון פוחת כל שנתיים, בגדול, בשורש ריבועי. כלומר: מחיר כרטיס זיכרון של 64GB עולה היום כמו שעלה כרטיס 32GB לפני שנתיים, בקירוב. החוק, בצורה בלתי מובנת, ממשיך להיות תקף גם היום, 55 שנה ועשרות מהפכים טכנולוגיים אחרי שנהגה.
ב. אה, ועוד דבר. למי שהתעניין, נעמי התחתנה. היא מתגוררת עם בעלה בעיר חרדית, אולי מעורבת, בשכונה מלאת זוגות צעירים. יש לה כמה וכמה ילדים קטנים, והיא מחכה לאיזו שבת אחת לפנות בוקר, כשתקום לתינוק בוכה ותגלה ילד מתחפר על הספה עם ספר, מעליו אור צהבהב קטן. היא לא תפריע, רק תביט בו ותתגעגע לזמנים שהיו. וגעגוע זה אין פירושו רצון לחזור לעבר; זהו רק סימן שהעבר היה יפה דיו כדי להעלות בנו טעם מתוק מחוויית ההווה של אתמול.
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת קשוחה
נערך לאחרונה ב:
)
Reactions: שמואלזון1 //