דרוש מידע סיפורי גבורה על חג הפסח בשואה או כל זמן קשה אחר

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשמח לסיפורים על קיום ליל הסדר וכו' בתקופות קשות כגון השואה וכו'
על מסירות נפש של היהודים וכו'
תודה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הרב ישראל מאיר שושן מספר בשיחה שמסר סיפור מופלא, שלא יותיר אתכם אדישים:

בבני ברק ישנו בית כנסת של חוג החת"ם סופר. רב בית הכנסת היה הרב אונגר זצ"ל. בבית הכנסת התפללו כ350 אנשים, רבים מהם ניצולי מחנות ההשמדה, אודים צולים מאש, שעל זרועם התנוסס מספר זכר לימים הנוראים ההם.

אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי בשם עקיבא שטיינברג, היה ניצול שואה אף הוא. על אדמת אירופה המדממת והבוערת נותרו רעייתו וששת ילדיהם הי"ד, והוא נותר בגפו, חסר כל, בודד וערירי. חלפו שנים רבות, עקיבא הגיע לגיל שישים. זכר מאורעות השואה לא משו מליבו ומזכורנו. בוקר אחד הוא נכנס בסערה אל בית הכנסת, ורץ כולו רועד מבכי הישר אל מקומו של הרב אונגר. "רבי, חלמתי הלילה חלום נורא!!"

כל המתפללים כרו את אוזניהם בסקרנות, לא רגילים היו לראות את ר' עקיבא נסער כל כך ומוצף רגשות. "ראשית כל, כדי להבין את החלום עליי לספר לכם את קורותי בשואה הארורה. הגעתי למחנה הידוע לשמצה אושוויץ בחודש מר חשוון התש"ה. אישתי וילדיי עלו בסערה השמימה ביום שהגענו. מייד לאחר המיון הראשוני נשלחתי לעבודות פרך איומות בבית חרושות לפחמים. השעות חלפו בעצלתיים, הגוף חישב להישבר מגודל המשא שנשאו עצמותיי הדלילות. בסוף יום העבודה המפרך שכבתי על דרגש העץ הנוקשה, שבור ומיואש, עודני אבל ולא מעכל את מותם של בני משפחתי היקרים לי מכל.

לפתע חשתי יד חמה מונחת על כתפיי ברכות. היה זה אברך עדין נפש בשם ר' אריה. "עקיבא, לא למדנו כלום היום... בוא נשנן משהו!"

הבטתי עליו המום. ברגע הראשון חשבתי שאולי נשתבשה עליו דעתו מרוב צער. עקיבא איבד באותו היום את אישתו ושמונת ילדיו. אולם מייד התעשתי, קמתי בקושי רב מן הרגש והתיישבתי לצידו. ר' אריה היה תלמיד חכם אמיתי, הוא ידע גמרות רבות בעל פה, וכך למדנו- הוא שינן באוזניי בקול ואני הקשבתי. הרגשתי כיצד התורה הקדושה מחיה אותי וממלאת את כל גופי הדואב ונפשי המיוסרת בחום של קדושה...

ערב אחד, בעיצומו של חודש אדר, כאשר שכבתי על הדרגש כבכל סוף יום, שמעתי לפתע את קולו של ר' אריה לוחש: 'עקיבא, בעוד פחות מחודש חג הפסח, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להשיג מעט מצות!'

'רבי אריה, על מה אתה מדבר?' לחשתי בכאב. 'הרי אתה יודע שאין לנו סיכוי! המחנה סגור ומסוגר, הנאצים יימח שמם לא נותנים שום גישה החוצה או פנימה, אין לנו שום סיכוי להשיג אפילו פירור מצה!

'אל תדבר כך, עקיבא', אמר לי ר' אריה בקול חדור אמונה. 'אמנם אנחנו נמצאים באושוויץ, בשערי גיהנום ממש, אבל בשביל הקדוש ברוך הוא זאת לא בעיה להכניס גם לכאן כזית מצה...'

אותו הלילה היה לילה רצוף הפגזות. בעלות הברי החלו להפציץ את כוחות גרמניה, הפגזים נחתו סביב המחנה שלנו ובתוכו ללא הפוגה. למחרת בבוקר, כאשר צעדנו כהרגלנו לאיזור העבודה שלנו, גילינו כי אחד מהפגזים נפל בתוך מחסן חיטה עצום מימדים, החיטה התפזרה על פני שטח נרחב, ואנו לא האמנו למה שעינינו רואות... כל אותו היום חשבנו כיצד להתגנב ולקחת מעט מהחיטה שהתפזרה. בסוף יום העבודה, רצנו מהר ואספנו אל חיקינו צרור שיבולים זהובות...

כל אותו הלילה עמלנו לטחון את גרגירי החיטה בעזרת שתי אבנים גדולות שאספנו, וכמה ימים לפני חג הפסח התחלנו באפיית המצות. בנינו מחתיכות פח תנור קטן, זה לא היה פשוט כלל, לאפות מצה בתוך מחנה שמור כל כך, אולם לבסוף לאחר עבודה מייגעת יצאו מתחת ידינו שתי מצות יפיות, וכשרות!!!

החבאנו את המצות מתחת לבגדי האסיר שלבשנו ונכנסנו אל הצריף שלנו. בפתח עמד לרוע מזלנו שומר גרמני. 'מה יש לך שם, יהודי?' הוא צעק. בתנועה חדה הרחיק את ידי מגופי והמצה היקרה כל כך צנחה על הרצפה ונשברה לפירורים קטנים...

הנאצי נתקף בזעם עצום. הוא התנפל עליי ובידי חיית הטרף שלו היכה את אותי ללא רחמים, עד שצנחתי מתעלף על רצפת האבן הקרה... כאשר התעוררתי מהעילפון, זב דם וכל עצמותיי כואבות, הבחנתי בפירורי המצה היקרה כל כך שהכנתי. בשארית כוחותי זחלתי לעברה, אספתי את מה שנותר ממנה- כזית בדיוק! זחלתי פצוע ומדמם לעבר הדרגש של ר' אריה והראיתי לו את האוצר היקר שהצלחתי להציל- כזית מצה!

'אנא, עקיבא,' התחנן ר' אריה בפניי, ' תן לי לאכול את הכזית מצה!'

'לא יקום ולא יהיה', עניתי בתקיפות, 'אני מוכן לוותר לך על ארוחת הצהריים של מחר ושל מחרתיים, אך על כזית מצה אני לא מוותר!!'

ר' אריה המשיך להתחנן בפניי, 'אנא עקיבא, אתה זכית להכין את המצה וגם קיבלת מכות בעבורה, אבל אני- מה יהיה איתי? אפילו מצה כבר אין לי! אנא, וותר לי, תן לי לאכול את המצה!!'

'אין על מה לדבר', עניתי בתקיפות, 'לא אוותר על המצה שלי!'

'יודע מה?' אמר ר' אריה, 'בוא נעשה עסק: אני אוכל את המצה, ואתה תקבל את השכר!'

הרהרתי לשנייה, אך מייד הסכמתי. גם אוותר לו על המצה וגם אקבל את השכר! עיסקה מצויינת. הסכמתי.

ליל הסדר הגיע. היינו רחוקים מזרח ממערב מלהיות "בני חורין". שכבנו על הדרגש, זכר ליל הסדר עם משפחתנו צף ועלה מבכל אחד מאיתנו, אמרנו את קטעי ההגדה שזכרנו בעל פה בבכיות", ממשיך עקיבא הנסער את סיפורו.

"אני לא החזקתי מעמד, מרוב כאב ותשישות נרדמתי, אך ר' אריה, שזכה לאכול כזית מצה, לא הצליח להירדם מרוב התרגשות.

למחרת בבוקר החל ר' אריה להתפלל שחרית מתוך תחושת התעלות עצומה. בתפילת הלל כבר היה עמוק בתוך הכוונה, וכנראה שכח היכן הוא נמצא. הוא נשא את קולו בשירה נרגשת, והשומר הגרמני שהיה מצוי בסמוך אלינו כל הזמן, זינק אליו מייד, הצמיד את האקדח לרקתו וירה בו למוות. נשמתו הטהורה עלתה בסערה השמימה ביום טוב ראשון של פסח...

''מאותו הרגע אני נשברתי לרסיסים", מתאר עקיבא בכאב. "ר' אריה היה הכל בשבילי- אבא, מורה דרך רוחני, חיזק אותי בשעות משבר קשות, חשתי כי לא אוכל להחזיק מעמד בגיא הצלמוות הזה ללא דמותו המנחמת.

כך חלף חודש נוסף של ייסורים, ובחודש אייר תש"ה פרצו האמריקאים למחנה שלנו. המלחמה הסתיימה. השתחררתי מהמחנה, עורי תלוי על עצמותי כשק- שקלתי 36 ק"ג.

בחסדי שמיים עבר הזמן, אני עליתי לארץ והקמתי את ביתי מחדש- נישאתי לאישה ונולדו לי בנים ובני בנים.

אתמול בלילה, לאחר 33 שנים, הדיע אליי ר' אריה בחלום", הנוכחים עצרו את נשמתם במתח. "הוא היה לבוש קיטל לבן. 'איפה אתה ר' אריה?? זעקתי לעברו בכאב, אך ר' אריה חייך ואמר, 'אני במקום שכולו אור, אין מדרגה למעלה מזו, שכיתי למסור את נפשי על קידוש ה'. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שאוכל לבוא אליך בחלום, והנה עכשיו קיבלתי את האישור. דע לך עקיבא, אני מקבל שכר עצום על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה, אולם רק על מצווה אחת איני מקבל עדיין שכר- על מצוות אכילת מצה במחנה אושוויץ בשנת תש"ה... אני מתחנן אלייך, עקיבא, וותר לי גם על השכר!!

'ר' אריה, היה הסכם בינינו, על שכר המצווה אינני מוכן לוותר!'



ר' אריה נראה עצוב, הסתובב לפתע ונעלם, וכך התעוררתי מהלחום", סיים עקיבא את סיפורו. "כעת רוצה אני לשאול את כבוד הרב," פנה אל הרב אונגר זצ"ל, האם היה עליי לוותר? הרי הסכם זה הסכם! ואני חטפתי מכות בשביל המצה הזו... אך מצד שני אריה כל כך התחנן בפניי..."

הרב אונגר הקשיב לדברים בשתיקה. הוא חשב רבות ולבסוף ענה: "השאלה שלך צריכה להגיע אל גדולי הדור מהדורות הקודמים. לך אל הרבי ממכנובקא, הוא יהודי של מסירות נפש"

עקיבא ניגש אל הרבי ממכנובקא ושטח בפניו את שאלתו. הרבי הקשיב לדבריו בכובד ראש, ואז ענה: "חשוב על כך, עקיבא, 33 שנים חלפו מאז נהרג ר' אריה על קידוש ה', כמה מצוות הספקת לקיים מאז! כמה כזיתות מצה אכלת! כמה ברכות ואמנים וקדושות! ועוד שנים רבות לפניך, עד מאה ועשרים. אבל ר' אריה המסכן... כבר לא נשארה לו הזדמנות!! האם לא תוותר לו???"

עקיבא השתכנע מייד. "אני מוותר לר' אריה על השכר", אמר. "אם כך," הורה לו הרבי, "גש נא אל בית הכנסת, פתח את ארון הקודש, ושם מול ספרי התורה הכרז בפה מלא כי אתה מוותר לר' אריה על השכר!"

עקיבא יצא מביתו של הרבי ועשה כדבריו. בלילה צנח עייף ותשוש על מיטתו, כשכל מאורעות היום לנגד עיניו. כאשר נפלה עליו שינה, ראה פתאום את חברו הטוב ר' אריה כשהוא מוצף באור יקרות. "יישר כח, עקיבא! איני יכול לתאר בפניך לאילו מדרגות העלו אותי בעולם העליון בזכות השכר שויתרת עליו. אני מאוד מודה לך..."

למחרת בבוקר ניגש עקיבא שוב אל הרבי ממכנובקא וסיפר לו את חלומו. לתדהמתו הרבה פרץ הרבי בבכי סוער. "אתה מספר לי על יהודי קדוש, תלמיד חכם, שלא וויתר על קיום מצוות גם בתוך המחנה אושוויץ, נרצח על קידוש ה', בודאי אין לשער את המדרגות הגבוהות שהוא זוכה להגיע בעולם העליון, ולמרות הכל הוא מחכה 33 שנה לרדת לכאן, כדי להתחנן בפניך שתוותר לו על שכר של מצווה אחת!! מה נאמר אנחנו??? כמה הזדמנויות יש לנו 'לחטוף' עוד ועוד מצוות! אם רק נשכיל לזכור את חשיבותם של המצוות ולו הקטנות ביותר, נזכה לאגור זכויות רבות, שרק הן יגיעו איתנו בבוא העת לאחר מאה ועשרים..."
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.

הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.

הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.

מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.

זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.

עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.

לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.

למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?

השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.

הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.

סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.

מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.

לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.

עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.

אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.

הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".

כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.

החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.

לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.

לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.

תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.

ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.

ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.

חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.

אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".

התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.

שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.

חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.

השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.

השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.

לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.

מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ


דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ


ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ


גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


וקולו נישא, מחנן, מבקש:

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ


עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ


עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:

זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ


והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,

נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ


ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ


וממרום יענונו בקול

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה