דרוש מידע סיפורי גבורה על חג הפסח בשואה או כל זמן קשה אחר

[משקפיים ורודים]

אשמח לסיפורים על קיום ליל הסדר וכו' בתקופות קשות כגון השואה וכו'
על מסירות נפש של היהודים וכו'
תודה רבה

 

[שוקי פרוגר]

הרב ישראל מאיר שושן מספר בשיחה שמסר סיפור מופלא, שלא יותיר אתכם אדישים:

בבני ברק ישנו בית כנסת של חוג החת"ם סופר. רב בית הכנסת היה הרב אונגר זצ"ל. בבית הכנסת התפללו כ350 אנשים, רבים מהם ניצולי מחנות ההשמדה, אודים צולים מאש, שעל זרועם התנוסס מספר זכר לימים הנוראים ההם.

אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי בשם עקיבא שטיינברג, היה ניצול שואה אף הוא. על אדמת אירופה המדממת והבוערת נותרו רעייתו וששת ילדיהם הי"ד, והוא נותר בגפו, חסר כל, בודד וערירי. חלפו שנים רבות, עקיבא הגיע לגיל שישים. זכר מאורעות השואה לא משו מליבו ומזכורנו. בוקר אחד הוא נכנס בסערה אל בית הכנסת, ורץ כולו רועד מבכי הישר אל מקומו של הרב אונגר. "רבי, חלמתי הלילה חלום נורא!!"

כל המתפללים כרו את אוזניהם בסקרנות, לא רגילים היו לראות את ר' עקיבא נסער כל כך ומוצף רגשות. "ראשית כל, כדי להבין את החלום עליי לספר לכם את קורותי בשואה הארורה. הגעתי למחנה הידוע לשמצה אושוויץ בחודש מר חשוון התש"ה. אישתי וילדיי עלו בסערה השמימה ביום שהגענו. מייד לאחר המיון הראשוני נשלחתי לעבודות פרך איומות בבית חרושות לפחמים. השעות חלפו בעצלתיים, הגוף חישב להישבר מגודל המשא שנשאו עצמותיי הדלילות. בסוף יום העבודה המפרך שכבתי על דרגש העץ הנוקשה, שבור ומיואש, עודני אבל ולא מעכל את מותם של בני משפחתי היקרים לי מכל.

לפתע חשתי יד חמה מונחת על כתפיי ברכות. היה זה אברך עדין נפש בשם ר' אריה. "עקיבא, לא למדנו כלום היום... בוא נשנן משהו!"

הבטתי עליו המום. ברגע הראשון חשבתי שאולי נשתבשה עליו דעתו מרוב צער. עקיבא איבד באותו היום את אישתו ושמונת ילדיו. אולם מייד התעשתי, קמתי בקושי רב מן הרגש והתיישבתי לצידו. ר' אריה היה תלמיד חכם אמיתי, הוא ידע גמרות רבות בעל פה, וכך למדנו- הוא שינן באוזניי בקול ואני הקשבתי. הרגשתי כיצד התורה הקדושה מחיה אותי וממלאת את כל גופי הדואב ונפשי המיוסרת בחום של קדושה...

ערב אחד, בעיצומו של חודש אדר, כאשר שכבתי על הדרגש כבכל סוף יום, שמעתי לפתע את קולו של ר' אריה לוחש: 'עקיבא, בעוד פחות מחודש חג הפסח, אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להשיג מעט מצות!'

'רבי אריה, על מה אתה מדבר?' לחשתי בכאב. 'הרי אתה יודע שאין לנו סיכוי! המחנה סגור ומסוגר, הנאצים יימח שמם לא נותנים שום גישה החוצה או פנימה, אין לנו שום סיכוי להשיג אפילו פירור מצה!

'אל תדבר כך, עקיבא', אמר לי ר' אריה בקול חדור אמונה. 'אמנם אנחנו נמצאים באושוויץ, בשערי גיהנום ממש, אבל בשביל הקדוש ברוך הוא זאת לא בעיה להכניס גם לכאן כזית מצה...'

אותו הלילה היה לילה רצוף הפגזות. בעלות הברי החלו להפציץ את כוחות גרמניה, הפגזים נחתו סביב המחנה שלנו ובתוכו ללא הפוגה. למחרת בבוקר, כאשר צעדנו כהרגלנו לאיזור העבודה שלנו, גילינו כי אחד מהפגזים נפל בתוך מחסן חיטה עצום מימדים, החיטה התפזרה על פני שטח נרחב, ואנו לא האמנו למה שעינינו רואות... כל אותו היום חשבנו כיצד להתגנב ולקחת מעט מהחיטה שהתפזרה. בסוף יום העבודה, רצנו מהר ואספנו אל חיקינו צרור שיבולים זהובות...

כל אותו הלילה עמלנו לטחון את גרגירי החיטה בעזרת שתי אבנים גדולות שאספנו, וכמה ימים לפני חג הפסח התחלנו באפיית המצות. בנינו מחתיכות פח תנור קטן, זה לא היה פשוט כלל, לאפות מצה בתוך מחנה שמור כל כך, אולם לבסוף לאחר עבודה מייגעת יצאו מתחת ידינו שתי מצות יפיות, וכשרות!!!

החבאנו את המצות מתחת לבגדי האסיר שלבשנו ונכנסנו אל הצריף שלנו. בפתח עמד לרוע מזלנו שומר גרמני. 'מה יש לך שם, יהודי?' הוא צעק. בתנועה חדה הרחיק את ידי מגופי והמצה היקרה כל כך צנחה על הרצפה ונשברה לפירורים קטנים...

הנאצי נתקף בזעם עצום. הוא התנפל עליי ובידי חיית הטרף שלו היכה את אותי ללא רחמים, עד שצנחתי מתעלף על רצפת האבן הקרה... כאשר התעוררתי מהעילפון, זב דם וכל עצמותיי כואבות, הבחנתי בפירורי המצה היקרה כל כך שהכנתי. בשארית כוחותי זחלתי לעברה, אספתי את מה שנותר ממנה- כזית בדיוק! זחלתי פצוע ומדמם לעבר הדרגש של ר' אריה והראיתי לו את האוצר היקר שהצלחתי להציל- כזית מצה!

'אנא, עקיבא,' התחנן ר' אריה בפניי, ' תן לי לאכול את הכזית מצה!'

'לא יקום ולא יהיה', עניתי בתקיפות, 'אני מוכן לוותר לך על ארוחת הצהריים של מחר ושל מחרתיים, אך על כזית מצה אני לא מוותר!!'

ר' אריה המשיך להתחנן בפניי, 'אנא עקיבא, אתה זכית להכין את המצה וגם קיבלת מכות בעבורה, אבל אני- מה יהיה איתי? אפילו מצה כבר אין לי! אנא, וותר לי, תן לי לאכול את המצה!!'

'אין על מה לדבר', עניתי בתקיפות, 'לא אוותר על המצה שלי!'

'יודע מה?' אמר ר' אריה, 'בוא נעשה עסק: אני אוכל את המצה, ואתה תקבל את השכר!'

הרהרתי לשנייה, אך מייד הסכמתי. גם אוותר לו על המצה וגם אקבל את השכר! עיסקה מצויינת. הסכמתי.

ליל הסדר הגיע. היינו רחוקים מזרח ממערב מלהיות "בני חורין". שכבנו על הדרגש, זכר ליל הסדר עם משפחתנו צף ועלה מבכל אחד מאיתנו, אמרנו את קטעי ההגדה שזכרנו בעל פה בבכיות", ממשיך עקיבא הנסער את סיפורו.

"אני לא החזקתי מעמד, מרוב כאב ותשישות נרדמתי, אך ר' אריה, שזכה לאכול כזית מצה, לא הצליח להירדם מרוב התרגשות.

למחרת בבוקר החל ר' אריה להתפלל שחרית מתוך תחושת התעלות עצומה. בתפילת הלל כבר היה עמוק בתוך הכוונה, וכנראה שכח היכן הוא נמצא. הוא נשא את קולו בשירה נרגשת, והשומר הגרמני שהיה מצוי בסמוך אלינו כל הזמן, זינק אליו מייד, הצמיד את האקדח לרקתו וירה בו למוות. נשמתו הטהורה עלתה בסערה השמימה ביום טוב ראשון של פסח...

''מאותו הרגע אני נשברתי לרסיסים", מתאר עקיבא בכאב. "ר' אריה היה הכל בשבילי- אבא, מורה דרך רוחני, חיזק אותי בשעות משבר קשות, חשתי כי לא אוכל להחזיק מעמד בגיא הצלמוות הזה ללא דמותו המנחמת.

כך חלף חודש נוסף של ייסורים, ובחודש אייר תש"ה פרצו האמריקאים למחנה שלנו. המלחמה הסתיימה. השתחררתי מהמחנה, עורי תלוי על עצמותי כשק- שקלתי 36 ק"ג.

בחסדי שמיים עבר הזמן, אני עליתי לארץ והקמתי את ביתי מחדש- נישאתי לאישה ונולדו לי בנים ובני בנים.

אתמול בלילה, לאחר 33 שנים, הדיע אליי ר' אריה בחלום", הנוכחים עצרו את נשמתם במתח. "הוא היה לבוש קיטל לבן. 'איפה אתה ר' אריה?? זעקתי לעברו בכאב, אך ר' אריה חייך ואמר, 'אני במקום שכולו אור, אין מדרגה למעלה מזו, שכיתי למסור את נפשי על קידוש ה'. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שאוכל לבוא אליך בחלום, והנה עכשיו קיבלתי את האישור. דע לך עקיבא, אני מקבל שכר עצום על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה, אולם רק על מצווה אחת איני מקבל עדיין שכר- על מצוות אכילת מצה במחנה אושוויץ בשנת תש"ה... אני מתחנן אלייך, עקיבא, וותר לי גם על השכר!!

'ר' אריה, היה הסכם בינינו, על שכר המצווה אינני מוכן לוותר!'



ר' אריה נראה עצוב, הסתובב לפתע ונעלם, וכך התעוררתי מהלחום", סיים עקיבא את סיפורו. "כעת רוצה אני לשאול את כבוד הרב," פנה אל הרב אונגר זצ"ל, האם היה עליי לוותר? הרי הסכם זה הסכם! ואני חטפתי מכות בשביל המצה הזו... אך מצד שני אריה כל כך התחנן בפניי..."

הרב אונגר הקשיב לדברים בשתיקה. הוא חשב רבות ולבסוף ענה: "השאלה שלך צריכה להגיע אל גדולי הדור מהדורות הקודמים. לך אל הרבי ממכנובקא, הוא יהודי של מסירות נפש"

עקיבא ניגש אל הרבי ממכנובקא ושטח בפניו את שאלתו. הרבי הקשיב לדבריו בכובד ראש, ואז ענה: "חשוב על כך, עקיבא, 33 שנים חלפו מאז נהרג ר' אריה על קידוש ה', כמה מצוות הספקת לקיים מאז! כמה כזיתות מצה אכלת! כמה ברכות ואמנים וקדושות! ועוד שנים רבות לפניך, עד מאה ועשרים. אבל ר' אריה המסכן... כבר לא נשארה לו הזדמנות!! האם לא תוותר לו???"

עקיבא השתכנע מייד. "אני מוותר לר' אריה על השכר", אמר. "אם כך," הורה לו הרבי, "גש נא אל בית הכנסת, פתח את ארון הקודש, ושם מול ספרי התורה הכרז בפה מלא כי אתה מוותר לר' אריה על השכר!"

עקיבא יצא מביתו של הרבי ועשה כדבריו. בלילה צנח עייף ותשוש על מיטתו, כשכל מאורעות היום לנגד עיניו. כאשר נפלה עליו שינה, ראה פתאום את חברו הטוב ר' אריה כשהוא מוצף באור יקרות. "יישר כח, עקיבא! איני יכול לתאר בפניך לאילו מדרגות העלו אותי בעולם העליון בזכות השכר שויתרת עליו. אני מאוד מודה לך..."

למחרת בבוקר ניגש עקיבא שוב אל הרבי ממכנובקא וסיפר לו את חלומו. לתדהמתו הרבה פרץ הרבי בבכי סוער. "אתה מספר לי על יהודי קדוש, תלמיד חכם, שלא וויתר על קיום מצוות גם בתוך המחנה אושוויץ, נרצח על קידוש ה', בודאי אין לשער את המדרגות הגבוהות שהוא זוכה להגיע בעולם העליון, ולמרות הכל הוא מחכה 33 שנה לרדת לכאן, כדי להתחנן בפניך שתוותר לו על שכר של מצווה אחת!! מה נאמר אנחנו??? כמה הזדמנויות יש לנו 'לחטוף' עוד ועוד מצוות! אם רק נשכיל לזכור את חשיבותם של המצוות ולו הקטנות ביותר, נזכה לאגור זכויות רבות, שרק הן יגיעו איתנו בבוא העת לאחר מאה ועשרים..."