הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
[היה לי קשה למצוא סיפר בפרק הזה - כי הוא פשוט מתאר דמות מושלמת, דמות עליונה, כזו שאין לה התלבטויות וקונפליקטים. וכשאין קונפליקטים - אין עלילה. בסוף בחרתי בדמות שרחוקה מהשלמות הזו - אבל היא עושה את דרכה לשם: הרוכל המרכל שצועד ברגליו ומרגיל את לשונו בדברי רכיל. הנה הוא:]
לפעמים הוא חש, בחדות, איך כל זה הפך עליו להרגל.
לא ההליכה מכפר לכפר, ולא מכירת הסחורות – אף שגם הם הפכו בהחלט לחלק ממנו – אלא מה ש"מכר" לצד מוצרי הסדקית שבדוכנו הנייד.
בעיר פלונית האזין רוב קשב לשיחה שהתנהלה לצד דוכנו, ואוזניו החדות קלטו את רסיסי המידע על העשיר שהתרושש, ובעיר אלמונית, בשעה שבא לפניו האיש שתכנן לקנות לבנות חליפת חתן לקראת שידוכו עם בת אותו עשיר – פלט כבדרך אגב את מצבו הנוכחי של המתקרא עשיר.
כמובן, רק לטובה התכוון. כי אותו אב חתן בפוטנציאל רצה לבנו התלמיד-חכם את הטוב ביותר, ולמה שימשיך את השידוך עם בת העשיר לשעבר, שכנראה כבר לא תוכל להביא עמה נדוניה ראויה לשמה.
ובכל-זאת, במקום עלום בנשמה שלו, הוא חש אותה מתנועעת בחוסר-נוחות. במו-פיו הרס שידוך בישראל.
ובעיר פלמונית, ביום למחרת, היה עד לסכסוך שכנים נרחב, ובאותו הערב, מתוך הרגל בלבד, בעיר אלמופונית, סיפר בהרחבה לקוני סחורתו על השכנים המסוכסכים בעיר השכנה, ושנא את עצמו על הברק בעיניים, שהשתקף בעיניהם המשתוקקות של מאזיניו.
לפעמים החליט לעצמו נחושות: לא עוד. באוזניים סתומות ובפה אטום ימשיך למכור את סחורתו. וכשכשל – כמעט נדר שלא ימשיך עוד במלאכת הרוכלות. אלא שהפרנסה הדוחקת והפיות הרעבים ללחם שהותיר מאחוריו בעירו הצפונית גרמו לו לשוב ולארוז את דוכנו המתגלגל, ולצעוד אל העיר הבאה.
העיר הבאה הייתה ירושלים. מעליה התנשא, מטושטש בשל עשן הקטורת, המקדש. אמנם לא עת עלייה לרגל עכשיו, אך הוא ידע שלצדו ימצא קונים רבים, וגלגל את דוכנו במעלה.
איש קל-רגליים ולבן-זקן חלף לנגדו, משיג אותו בעלייה, מזמזם לעצמו שיר בעל לחן לא ברור: "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך." האיש נשוא-הפנים בהחלט נראה מאלה שדרים במשכן הקודש דרך קבע.
ואז, רגע לפני שהתרחק מעבר לטווח שמיעתו, שמע את המשכו של השיר הבלתי-מסוגנן: "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה".
עצר על מקומו באחת. מתנודד ומנדנד את הדוכן עמו. לא הבחין בפריטים מסחורתו הנופלים ומתגלגלים על הארץ. נשמתו היא שעמדה כעת להיקרע ממקומה, להתגלגל הרחק מעצמת הכאב.
איך, איך הוא יכול. איך הוא יכול לבוא אל הר הקודש, אל אוהלו של ה' – והרכילות המורגלת שלו עדיין על לשונו? הולך תמים, לכאורה, מנסה לפעול צדק, בעיקרון, אבל למעשה אין אמת בלבבו, והשוחד שקיבל מקוניו רק עיוור את עיניו.
כרע ארצה, נשען על דוכנו, כבש את פניו בין זרועותיו.
הוא רוצה. רוצה באמת. רוצה בָּאמת. רוצה להשתנות ולהיות דובר אמת – בלבבו. לא רוצה להמיט נקיים. לא רוצה לשאת חרפה על אחיו, בני עמו.
לא רוצה לימוט שוב, ליפול אל בור הלשון הרעה.
רוצה להיות רגיל בטוב.
רוצה לזכות לעלות בהר ה'.
לפעמים הוא חש, בחדות, איך כל זה הפך עליו להרגל.
לא ההליכה מכפר לכפר, ולא מכירת הסחורות – אף שגם הם הפכו בהחלט לחלק ממנו – אלא מה ש"מכר" לצד מוצרי הסדקית שבדוכנו הנייד.
בעיר פלונית האזין רוב קשב לשיחה שהתנהלה לצד דוכנו, ואוזניו החדות קלטו את רסיסי המידע על העשיר שהתרושש, ובעיר אלמונית, בשעה שבא לפניו האיש שתכנן לקנות לבנות חליפת חתן לקראת שידוכו עם בת אותו עשיר – פלט כבדרך אגב את מצבו הנוכחי של המתקרא עשיר.
כמובן, רק לטובה התכוון. כי אותו אב חתן בפוטנציאל רצה לבנו התלמיד-חכם את הטוב ביותר, ולמה שימשיך את השידוך עם בת העשיר לשעבר, שכנראה כבר לא תוכל להביא עמה נדוניה ראויה לשמה.
ובכל-זאת, במקום עלום בנשמה שלו, הוא חש אותה מתנועעת בחוסר-נוחות. במו-פיו הרס שידוך בישראל.
ובעיר פלמונית, ביום למחרת, היה עד לסכסוך שכנים נרחב, ובאותו הערב, מתוך הרגל בלבד, בעיר אלמופונית, סיפר בהרחבה לקוני סחורתו על השכנים המסוכסכים בעיר השכנה, ושנא את עצמו על הברק בעיניים, שהשתקף בעיניהם המשתוקקות של מאזיניו.
לפעמים החליט לעצמו נחושות: לא עוד. באוזניים סתומות ובפה אטום ימשיך למכור את סחורתו. וכשכשל – כמעט נדר שלא ימשיך עוד במלאכת הרוכלות. אלא שהפרנסה הדוחקת והפיות הרעבים ללחם שהותיר מאחוריו בעירו הצפונית גרמו לו לשוב ולארוז את דוכנו המתגלגל, ולצעוד אל העיר הבאה.
העיר הבאה הייתה ירושלים. מעליה התנשא, מטושטש בשל עשן הקטורת, המקדש. אמנם לא עת עלייה לרגל עכשיו, אך הוא ידע שלצדו ימצא קונים רבים, וגלגל את דוכנו במעלה.
איש קל-רגליים ולבן-זקן חלף לנגדו, משיג אותו בעלייה, מזמזם לעצמו שיר בעל לחן לא ברור: "ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך." האיש נשוא-הפנים בהחלט נראה מאלה שדרים במשכן הקודש דרך קבע.
ואז, רגע לפני שהתרחק מעבר לטווח שמיעתו, שמע את המשכו של השיר הבלתי-מסוגנן: "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה".
עצר על מקומו באחת. מתנודד ומנדנד את הדוכן עמו. לא הבחין בפריטים מסחורתו הנופלים ומתגלגלים על הארץ. נשמתו היא שעמדה כעת להיקרע ממקומה, להתגלגל הרחק מעצמת הכאב.
איך, איך הוא יכול. איך הוא יכול לבוא אל הר הקודש, אל אוהלו של ה' – והרכילות המורגלת שלו עדיין על לשונו? הולך תמים, לכאורה, מנסה לפעול צדק, בעיקרון, אבל למעשה אין אמת בלבבו, והשוחד שקיבל מקוניו רק עיוור את עיניו.
כרע ארצה, נשען על דוכנו, כבש את פניו בין זרועותיו.
הוא רוצה. רוצה באמת. רוצה בָּאמת. רוצה להשתנות ולהיות דובר אמת – בלבבו. לא רוצה להמיט נקיים. לא רוצה לשאת חרפה על אחיו, בני עמו.
לא רוצה לימוט שוב, ליפול אל בור הלשון הרעה.
רוצה להיות רגיל בטוב.
רוצה לזכות לעלות בהר ה'.
