סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

תקציר: תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה. אולה מגלה על בגידתו של אליצור. הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע. אולה, אבירם והחיילים נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף

---
מצודת דיארל שעת בוקר מוקדמת*
---
כשהיה אולה בתחילת שירותו הצבאי, ראה חייל הלום קרב בפעם הראשונה.

הוא היה אז מגויס טרי, לבוש במדים שהפיצו עדיין את ריחה של המתפרה, ומלא בתום שהעריך מאד עד הצבא.

יום קיץ היה אז, חם ויבש. קוצים קטנים צמחו שם ברחבת האימונים, חייל אחד צעק בשער על עגלון אדום לחיים ועצבני שניסה בדיוק להיכנס, וקצינים עסוקים שכתפיהם צבועות אדום עברו וחזרו על פניו כאילו מישהו רודף אחריהם.

הוא לא יודע למה הבחין בו, בחייל עם המדים המקומטים שישב על אבן גבשושית קרוב למחסן הציוד. הוא כן זוכר שידע בבירור ברגע שהסתכל עליו שהוא לא בסדר, שמשהו לא טוב קרה לו.

הוא זוכר ששאל אותו אם הוא צריך עזרה, אם אפשר לקרוא למישהו, להביא לו סיוע. זוכר גם איך הרים ההוא את ראשו, נעץ בו עיניים ריקות לרגע אחד ארוך ואז חזר לבהות בעלים הכמושים שריסק ביסודיות תחת נעלו בשעה האחרונה. אחר כך הגיע קצין מבוגר ואמר לו שיעזוב אותו, שאין מה לנסות, הוא ככה מאז אתמול. יצאו עשרה, חזרו חמישה. בכמה רגעים של היתקלות מדממת בגבול.

הוא גם זוכר איך התיישר, הביט בקצין בעיניים שעדיין לא הצמידו חרב לגרונו של אדם במטרה להרוג, ולחש: "אבל אי אפשר להשאיר אותו ככה, צריך לעשות משהו". והוא, הקצין שכנראה הספיק להילחם במלחמת עשר השנים, רק עיווה את פניו במה שאמור היה להיות חיוך עצוב, טפח על כתפו ואמר בשקט: "יש הרבה דברים בעולם שצריך לעשות לגבם משהו ילד, את רובם אנחנו לא יכולים לעשות". והלך משם.

והוא רק נשאר עומד שם, תוהה האם יגיע אי פעם לכזה מצב. האם יבוא רגע בו ירגיש כאילו החיים נושרים ממנו, עוזבים אותו אט אט, ומשאירים אותו כל כך לבדו אל מול המציאות עד שכל ויישאר לו לעשות הוא לברוח ממנה אל הנחמה המתוקה שבניתוק.

אבל אחר כך עבר הזמן, הרבה זמן. אנשים טובים מתו בידיו, אנשים שהיו יכולים להיות ידידיו הטובים מתו מחרבו מהצד השני. החיים באו מידי פעם לבקר אותו, בחיוכם חסר השיניים ובמבטם הצרוב משמש קילפו ממנו עוד כמה הגנות בונים במקומן חומות אבן אטומות, והוא למד שהשאלה האמיתית היא לא האם אלא מתי.

ולמד לחכות לה בשקט. לנפילה.

קצת מוזר לחשוב על נפילה כרגע של שיא, למרות שזאת בדיוק מה שהיא. הרי לכאורה היא אמורה להיות עוצמתית, כאילו מישהו דרדר אותך מראשו של הר גבוה או זרק אותך מצוק אל הגלים הממתינים מטה, ואתה צעקת את נשמתך לאורך המדרון.

אבל זה לא ככה, לא תמיד ככה. יותר כמו הרגשת עייפות פנימית בעיניים פקוחות כל הדרך למטה, כשאתה רק תוהה למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתנפץ אל הסלעים.

הוא יושב שם, בחדר הקטן והפשוט הזה, ראשו בין ידיו וברכיו תומכות בראשו. וכל הכאב שחווה אי פעם בחייו מתנקז כאילו עבר דרך פתחו הצר של קנקן ומאיים לחנוק אותו בדרכו החוצה.

ובמקום שמחשבותיו יתמקדו בחיילים שהותיר מאחור או בפעולות חסרות הפשר שביצע יוסף מאז נפלו כמו פתיים במלכודת המתוכננת מידי שרקם – מתעקש מוחו בעקשנות ראויה לציון, לעמת אותו עם כל תחושה ממנה השתדל להתעלם מהרגע בו הגיעה איגרת הגיוס אל המצודה.

מצד שני, אם חושבים על כך לעומק, זה גם די הגיוני. מה יש באפשרותו לעשות כעת כדי למנוע את חדירתה של קבוצת זרים חמושים אל תוככי כוזר, מלבד להמשיך לבהות באבנים האפורות הכבדות שמולו המשתלבות אלו עם אלו ביסודיות מחליאה?

וכיוון שהתשובה על כך היא כלום אחד גדול ומתמשך, וכיוון שהוא זוכר טוב מידי את הרגע בו חתמה ידו על הקלף שישחרר את אונמר לחיים אחרים אם לא יחזור, ואת מבטה שהשתדל עד מאד להיות אדיש כשסיפר לה על כך – הוא משתוקק עד מאד למצוא כעת דרך כלשהי להשתיק את המחשבות שרצות בראשו או לפחות לקבור אותן אי שם עמוק בתוך ליבו.

אבל אין דרך כזאת למען האמת. לפחות לא אחת שהוא מכיר. אז הוא רק יושב שם, בוהה כשעיניו ריקות אל תוך המרחב החשוך שיוצרות ידיו התומכות, ומשתדל עד מאד להזכיר לעצמו שאת ענייני החיים והמוות מנהל בורא עולם ולא בריותיו החכמות והערמומיות. גם אם בגידה, מסתבר, היא חלק אינטגרלי בחייהן.

הוא מתנשף ומרים את ראשו קדימה, מתעלם ממבטו המבין מידי של אבירם, ולוחץ בחוזקה על רקותיו בניסיון לחסום בעזרת ידיו את הצלילים והזיכרונות שנושאת איתה הדממה המאובקת שבתא הזה.

זה לא עוזר כמובן.

הוא לא רוצה לחשוב על אליצור, לא רוצה בכלל. אבל מוחו, נאמן וחסר רחמים, מתעקש להציג מולו את פניו הקפואות של מי שהיה ידידו הקרוב במשך יותר ממחצית העשור, ובשקט השורר בתא אין אפילו מקום לנסות להסיח את הדעת.

נצנוצים של זיכרונות מציפים את ראייתו, קטעים קצרים ומעורפלים שכאילו קמו לתחייה. ידו של אליצור טופחת על שכמו בחוזקה לאחר שהוענקה לו דרגת אקסידטור, מגען המחוספס של התחבושות שהביא לו לאחר שהולקה והתעקש לחזור מהשבי רכוב על סוס. אליצור רוקד אתו בחתונתו, קורץ לו בחיוך קטן באמצעה של ישיבת פיקוד משמימה.

הוא נושם עמוקות, מנסה לשאוף את האוויר החנוק שבחללו של החדר הקטן הזה והפעולה מכאיבה לו פיזית.

למה אנשים בוגדים?

למה הם לוקחים את ערמת הזיכרונות שיצרו עם האנשים שאהבו, מקמטים אותה לגוש קטן וזורקים אותו מבלי להביט לאחור? למה הם מתנהגים כאילו שכחו פתאום חיים שלמים? למה הם מוכנים ללחוץ את ידם של האנשים הסומכים עליהם בעוד ידם השנייה מסובבת את הסכין אותה תקעו בליבם עמוק עוד קצת?

הלוואי היה יכול לצעוק עכשיו, לחבוט באגרופיו את ליבו על הקירות המקולפים הללו. הלוואי היה יכול לבכות, להרטיב את עיניו בגוש שמועך אותו מבפנים, הלוואי היה מצליח להתגבר על ההרגל לנשוך את השפה עד זוב דם ולשתוק.

אבל עיניו יבשות, שורפות כאילו צרבו אותן חול ואבק כמעט יומיים תמימים. וגם הכתלים, אחרי הכול, אטומים עד מאד לרעש.


"זאת לא אשמתך", אומר פתאום אבירם, כאילו ידע איכשהו לשער מה עובר בראשו.

אולה עוצם את עיניו. "זה לא משנה הרבה", הוא אומר, וקולו צרוד ומחוספס מהשתיקה הארוכה.

"הרבה – לא", מסכים אבירם. "אבל גם מעט זה משהו, ובכל מקרה המידע על הפעולה לא יכול היה להגיע מאליצור, בהתחשב בכך שדודך מידר אותך מהסיבה הזאת בדיוק".

אולה שותק, מתאמץ לבלוע את הכאב הצורב החולף בגרונו למשמע אזכורו של בסטיאן. "הוא בחר", הוא לוחש לבסוף. "ומה משנה העובדה שהמידע אותו שמע לא היה משמעותי, הוא העביר אותו הלאה בידיעה מלאה שהוא בוגד".

אבירם שותק, משעין את ראשו על הקיר המקולף וסוקר אותו מהזווית הזאת לרגע אחד ארוך. "מלחמה היא דבר אכזרי", הוא אומר לבסוף ונאנח.

"כן?", שואל אולה וסרקזם נוטף אירוניה צובע את קולו. "לא ידעתי".

"היא אכזרית", ממשיך אבירם באותו טון דיבור, "כי היא לא רק לוקחת אנשים וטומנת אותם לנצח באדמה, היא גם משאירה חלק מהם להתהלך עליה כשלא נותר להם כוח להמשיך לעמוד".

אולה שותק, קיר האבנים הקר צורב את צלקות המלקות שעל גבו.

וועידת הפקת הלקחים הארוכה שנערכה לאחר הפסקת האש הייתה מלאות בעובדות יבשות, מספרים רשמיים ומסקנות מנוסחות. ועל אף שבשל פציעתו נעדר אולה מרוב רובם של הדיונים - את מספר האבדות הגבוה שספג הגדוד השני במהלכה של המלחמה הוא זוכר היטב.

כמה חיילים איבד האיש היושב מולו בקרבות? עם כמה מהם נאלץ לומר ווידוי כשידו האחת אוחזת את ידם בעוד השנייה נשענת על האדמה הדביקה מדם לתמיכה? כמה לילות שכב במיטתו כשהוא ערני לחלוטין וחיפש מצבורי כוכבים ברקיע השחור, כאלו הדומים לאלו שראה בעיניהם של אנשיו המתים?

הוא מתנשף ומשנה את תנוחתו על מרצפות האבן המחוספסות.

אין איש ממנו לא תגבה המלחמה מחירים. אם תתרחש בין אומות אויבות משחר ההיסטוריה, ועל אחת כמה וכמה בין אלו המתאבלים באותה השפה על המתים. ומי זה שיוכל להביט אחורה אל השנים הללו, ולהצהיר גם אם בריא גופו ושלם – כי הוא עצמו נותר כשהיה, מאז העז בפעם הראשונה להרים את חרבו על אדם שכונה עד אותו מפגש על המנייאר בן ברית.

ומה זה משנה אם צדקו או לא, ומה זה מוסיף אם ביקשו להילחם בשמו של הטוב, ואיך זה מועיל אם בסופו של יום כששוקעת השמש על שדות כוזר, היא פוגשת ברחובותיה כולם אנשים שחרבותיהם טבולות בדמם השפוך של אחים.

"וככה זה נהיה שגרה", אומר פתאום אבירם ומיישר לאט את רגליו על מרצפות האבן המוכתמות, "ואם התמזל מזלך ואתה חוזר הביתה עם דופק ונשימה שגם עליהם אתה אמור להודות - השמש זורחת בדיוק כמו שהיא זרחה לפני שהלכת, אפילו שהמון אנשים כבר לא נהנים מהקרניים שלה. ואתה רק מסתובב שם בין כל האנשים העליזים האלו ותוהה לעצמך איך בכלל אפשר לשמוח בניצחונות כשמפסידים כל כך הרבה בדרך אליהם". הוא משתתק, עוצם את עיניו לרגע ומשפשף אותן באגרוף קמוץ. "הייתם חברים, לא?"

השאלה פוגעת באולה כמו אגרוף מכוון היישר לסרעפת, מכווצת את ריאותיו ומקשה עליו לנשום. "כן", הוא עונה במאמץ, "ככה חשבתי לפחות".

"אז למה נראה לך הוא בגד?"

הוא רוצה לענות שהוא לא יודע, רוצה לומר שזה לא משנה כרגע. אבל זה משנה כל כך שכאב חסר שם שורף וצורב את קרביו מאז עזבו את הביתן האפלולי ההוא בגבול. "אני רוצה להאמין שהייתה לו סיבה טובה", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, "על אף שאני מתקשה מאד לחשוב על אחת כזאת".

"בקרב על אליפאר פגשתי את אחד הפקודים שלי", אומר אבירם אחרי שתיקה ארוכה ועיניו ממשיכות לבהות באבנים המוכתמות שמאחורי גבו של אולה. "הייתי המפקד הישיר שלו בשנים שלפני הכול. אימנתי אותו מהרגע הראשון בו גויס, נאבקתי כדי שיצליח לשרוד את תקופת הצוערות, וליוויתי את השירות הצבאי שלו עד שהגיע לדרגת קצונה. ומה אתה חושב עשינו כשנתקלנו אחד בשני בשדה קרב כשהפעם אנחנו נלחמים אחד מול השני?"

"הלכתם?", שואל אולה וקולו עייף.

לאט מניע אבירם את סנטרו פעם אחת ואז מעביר את ידו אל עיניו. "אז גם אתה פגשת אנשים מפעם בקרב", הוא אומר וחיוך עצוב מכווץ את עיניו. "הסתכלנו אחד על השני לרגע אחד ארוך ואז ברחנו כל אחד לכיוון אחר, שלא יבוא הרגע שיכריח אותנו להרוג אחד את השני כדי לשרוד". ידו ממשיכה לכוון שערו, פורעת אותו בעייפות כלשהי. "לפעמים רציתי לעצור את כולם. להרים את היד ולצעוק שהגיע הזמן לנוח, כאילו כולנו רק נמצאים שם בתרגיל אימונים אחד ארוך".

"תרגיל", לוחש אולה ואצבעותיו שורטות את האבן החמימה שתחת ידו, "מי חשב שנתגעגע לקרבות מדממים עם חבורת קווארים או ברברים".

אבירם שותק, רק זווית שפתיו עולה מעט שוב. "כל מה שרציתי לומר הוא שאין הרבה סיבות שיכולות להוות מניע איכותי מספיק בשביל לבגוד באופן אישי במפקד הישיר שלך", הוא ממשיך וקולו שקט. "אבל אם הייתם נפגשים בשדה קרב אחד מול השני – אני בספק גדול אם מישהו מכם היה מעז לקרב את חרבו אל צווארו של השני".

שוב משעין אולה את ראשו על הקיר. "מה אתה מתכוון לומר במשפט הארוך הזה, אבירם?" הוא שואל ובקולו עייפות שלא תרפא גם שנת שינה.

מפקדו של הגדוד השני מושך בכתפיו. "שאכפת לו ממך, עדיין", הוא אומר וקולו רך. "שכנראה הייתה לו בכל אופן סיבה גדולה מספיק בשביל להגיע למצב בו יאלץ להפנות אליך את גבו ולבגוד בכל מה שהאמין בשנים האחרונות".

ידיו של אולה מתרוממות, מסתירות לרגע אחד ארוך את פניו ביניהן, ואז הן מחליקות מטה באיטיות ונופלות בחזרה לצידי גופו. "מחשבה מעניינת", הוא מסכם לבסוף וקולו יבש. "יש לך רעיון מה מתכנן דיאלידאן לעשות עם החבורה המזויפת ששלח במקומנו?"

חיוך קטן מעקם שוב את תווי פניו הישרים של אבירם. אבל למרות ההתחמקות הברורה הוא מחליט לכבד את רצונו של אולה ורוכן קדימה במטרה להשיב. אבל בדיוק ברגע בו הוא פותח את פיו נפתחת הדלת, זאת שהייתה נעולה לחלוטין בשעות הארוכות האחרונות, ופרץ אור בהיר שוטף את התא, נובע כנראה מחלון כלשהו הקרוע במסדרון ממנו הגיעו.

עוד בתקופת שלטונו של רעואל היו מדיהם הייצוגיים של חיילי ההוסטרס היפים ביותר מבין תלבושותיהם של חיילי שאר היחידות, אבל בתקופת שלטונו של יוסף הפכו חליפותיהם הרשמיות של יחידת הרוכבים המובחרת ליצירות אומנות של ממש. ושני חיילי ההוסטרס שנכנסים פנימה, ידיהם מונחות על חרבותיהם ברישול מכוון, נראים לאולה דומים יותר לרצי המלך מאשר לחיילים הנלחמים בשדה קרב.

"הוד מלכותו המלך יוסף הרביעי מבקש לקרוא אליו את הקצין המתקרא אולה טרסדיאן", אומר הבהיר שביניהם וקולו קוצני ויבש מאד. "עכשיו".

זאת לא קריאה שגרתית לחקירה, אולה זוכר טוב מספיק את השבי האחרון שלו כדי לקבוע את העובדה הזאת בוודאות. וגם עיניו של אבירם מרצדות בתמיהה בין פניהם הקפואות של צמד החיילים.

בנקודת הזמן הנוכחית יכול יוסף לעשות אתו כל מה שירצה. העובדה הזאת ברורה למדי לאולה. ומכיוון שמדובר באחד האנשים המתוחכמים והערמומיים שידעה כוזר מעודה – הוא מניח כי קריאה מנומסת שכזו אמורה לעורר בליבו רק פחד. אבל משום מה הוא מגלה כי ליבו מלא יותר ברגש חסר הצבע הזה המכונה בפי הבריות אדישות.

אולי אלו הגילויים החדשים, אולי זהו דווקא כאב הבגידה שחווה רק לפני כמה שעות וחספס את ליבו. כך או כך הוא לא מתקשה להתרומם על רגליו, לעשות את הדרך הקצרה המפרידה בינו לבין הפתח, ולהושיט את ידיו קדימה כשפניו חתומות.


בחוץ נופל אור יום בוהק על האבנים הגדולות מהן בנוי אגף הכליאה במצודה, וגם משב עדין של רוח מצליח להיכנס פנימה דרך הפתחים הצרים הקבועים במעלה הכתלים. לאיטן מטיילות קרני שמש רכות על האבנים המקומטות, משחקות באור וצל בזמן שחיילים מובילים ביניהן אנשים שידיהם קשורות.

זה מוזר, אבל מה שלא הצליחו לעשות השעות האחרונות על תהפוכותיהן הרבות, מה שלא השפיעו מבט עיניו הקפוא של אליצור ודיבוריו השקטים של אבירם – מצליחה לעשות לבדה קרן שמש זוהרת אחת, הפוגעת בפניו ומטשטשת את הדרך מעיניו לרגע אחד ארוך מאד.

* הפרק הזה מתרחש לפני הגילויים של מנשה ולפני יציאתו של גדוד חיילי ההוסטרס מהמצודה. (הפרק הקודם).
--

צריך עדיין לומר שאשמח לתגובות?
 
נערך לאחרונה ב:
תקציר: תקיפה מתרחשת באזור הקרוב לגבול. שלוואן ואלרון פוגשים את קנז ואמציה בדרך ליריד המתקיים באיינה ונכלאים איתם במרתף פונדק יחד עם שכיר חרב שנשכר על ידי מטריאס ככל הנראה כדי להרוג את אולה. אבירם ואולה יוצאים בלילה לפעולה בכוזר החדשה. אולה מגלה על בגידתו של אליצור. הפעולה משתבשת בעקבות ידיעתו של יוסף על התוכנית כולה ממקור לא ידוע. אולה, אבירם והחיילים נופלים בשבי. קבוצת החיילים חוזרת לכוזר הישנה תחת מסווה הדסקיות האישיות של החיילים ועוברת את הגבול. אונמר מגיעה לאיינה ומספרת למיכאל ואיסתרק על מותו של יקוואל. מנשה קפחבר מגלה סוד כלשהו שידוע רק לאוהד - משרתו של יוסף

---
מצודת דיארל שעת בוקר מוקדמת*
---
כשהיה אולה בתחילת שירותו הצבאי, ראה חייל הלום קרב בפעם הראשונה.

הוא היה אז מגויס טרי, לבוש במדים שהפיצו עדיין את ריחה של המתפרה, ומלא בתום שהעריך מאד עד הצבא.

יום קיץ היה אז, חם ויבש. קוצים קטנים צמחו שם ברחבת האימונים, חייל אחד צעק בשער על עגלון אדום לחיים ועצבני שניסה בדיוק להיכנס, וקצינים עסוקים שכתפיהם צבועות אדום עברו וחזרו על פניו כאילו מישהו רודף אחריהם.

הוא לא יודע למה הבחין בו, בחייל עם המדים המקומטים שישב על אבן גבשושית קרוב למחסן הציוד. הוא כן זוכר שידע בבירור ברגע שהסתכל עליו שהוא לא בסדר, שמשהו לא טוב קרה לו.

הוא זוכר ששאל אותו אם הוא צריך עזרה, אם אפשר לקרוא למישהו, להביא לו סיוע. זוכר גם איך הרים ההוא את ראשו, נעץ בו עיניים ריקות לרגע אחד ארוך ואז חזר לבהות בעלים הכמושים שריסק ביסודיות תחת נעלו בשעה האחרונה. אחר כך הגיע קצין מבוגר ואמר לו שיעזוב אותו, שאין מה לנסות, הוא ככה מאז אתמול. יצאו עשרה, חזרו חמישה. בכמה רגעים של היתקלות מדממת בגבול.

הוא גם זוכר איך התיישר, הביט בקצין בעיניים שעדיין לא הצמידו חרב לגרונו של אדם במטרה להרוג, ולחש: "אבל אי אפשר להשאיר אותו ככה, צריך לעשות משהו". והוא, הקצין שכנראה הספיק להילחם במלחמת עשר השנים, רק עיווה את פניו במה שאמור היה להיות חיוך עצוב, טפח על כתפו ואמר בשקט: "יש הרבה דברים בעולם שצריך לעשות לגבם משהו ילד, את רובם אנחנו לא יכולים לעשות". והלך משם.

והוא רק נשאר עומד שם, תוהה האם יגיע אי פעם לכזה מצב. האם יבוא רגע בו ירגיש כאילו החיים נושרים ממנו, עוזבים אותו אט אט, ומשאירים אותו כל כך לבדו אל מול המציאות עד שכל ויישאר לו לעשות הוא לברוח ממנה אל הנחמה המתוקה שבניתוק.

אבל אחר כך עבר הזמן, הרבה זמן. אנשים טובים מתו בידיו, אנשים שהיו יכולים להיות ידידיו הטובים מתו מחרבו מהצד השני. החיים באו מידי פעם לבקר אותו, בחיוכם חסר השיניים ובמבטם הצרוב משמש קילפו ממנו עוד כמה הגנות בונים במקומן חומות אבן אטומות, והוא למד שהשאלה האמיתית היא לא האם אלא מתי.

ולמד לחכות לה בשקט. לנפילה.

קצת מוזר לחשוב על נפילה כרגע שיא, למרות שזאת בדיוק מה שהיא. הרי לכאורה היא אמורה להיות עוצמתית, כאילו מישהו דרדר אותך מראשו של הר גבוה או זרק אותך מצוק אל הגלים הממתינים מטה ואתה צעקת את נשמתך לאורך המדרון.

אבל זה לא ככה, לא תמיד ככה. יותר כמו הרגשת עייפות פנימית בעיניים פקוחות כל הדרך למטה, כשאתה רק תוהה למה לקח לך כל כך הרבה זמן להתנפץ אל הסלעים.

הוא יושב שם, בחדר הקטן והפשוט הזה, ראשו בין ידיו וברכיו תומכות בראשו. וכל הכאב שחווה אי פעם בחייו מתנקז כאילו עבר דרך פתחו הצר של קנקן ומאיים לחנוק אותו בדרכו החוצה.

ובמקום שמחשבותיו יתמקדו בפעולות חסרות הפשר שביצע יוסף מאז נפלו כמו פתיים במלכודת המתוכננת מידי שרקם – מתעקש מוחו בעקשנות ראויה לציון, לעמת אותו עם כל תחושה ממנה השתדל להתעלם מהרגע בו הגיעה איגרת הגיוס אל המצודה. מצד שני, אם חושבים על כך לעומק, זה גם די הגיוני. מה יש באפשרותו לעשות כעת כדי למנוע את חדירתה של קבוצת זרים חמושים אל תוככי כוזר, מלבד להמשיך לבהות באבנים האפורות הכבדות שמולו המשתלבות אלו עם אלו ביסודיות מחליאה?

וכיוון שהתשובה על כך היא כלום אחד גדול ומתמשך, וכיוון שהוא זוכר טוב מידי את הרגע בו חתמה ידו על הקלף שישחרר את אונמר לחיים אחרים אם לא יחזור, ואת מבטה שהשתדל עד מאד להיות אדיש כשסיפר לה על כך – הוא משתוקק עד מאד למצוא כעת דרך כלשהי להשתיק את המחשבות שרצות בראשו או לפחות לקבור אותן עמוק בתוך ליבו.

אבל אין דרך כזאת למען האמת. לפחות לא אחת שהוא מכיר. אז הוא רק יושב שם, בוהה כשעיניו ריקות אל תוך המרחב החשוך שיוצרות ידיו התומכות, ומשתדל עד מאד להזכיר לעצמו שאת ענייני החיים והמוות מנהל בורא עולם ולא בריותיו החכמות והערמומיות. גם אם בגידה, מסתבר, היא חלק אינטגרלי בחייהן.

הוא מתנשף ומרים את ראשו קדימה, מתעלם ממבטו המבין מידי של אבירם, ולוחץ בחוזקה על רקותיו בניסיון לחסום בעזרתן את הצלילים והזיכרונות שנושאת איתה הדממה המאובקת שבתא הזה.

זה לא עוזר כמובן.

הוא לא רוצה לחשוב על אליצור, לא רוצה בכלל. אבל מוחו, נאמן וחסר רחמים, מתעקש להציג מולו את פניו הקפואות של מי שהיה ידידו הקרוב במשך יותר ממחצית העשור, ובשקט השורר בתא אין אפילו מקום לנסות להסיח את הדעת.

נצנוצים של זיכרונות מציפים את ראייתו, קטעים קצרים ומעורפלים שכאילו קמו לתחייה. ידו של אליצור טופחת על שכמו בחוזקה לאחר שהוענקה לו דרגת אקסידטור, מגען המחוספס של התחבושות שהביא לו לאחר שהולקה והתעקש לחזור מהשבי רכוב על סוס. אליצור רוקד אתו בחתונתו, קורץ לו בחיוך קטן באמצעה של ישיבת פיקוד משמימה.

הוא נושם עמוקות, מנסה לשאוף את האוויר החנוק שבחללו של החדר הקטן הזה והפעולה מכאיבה לו פיזית.

למה אנשים בוגדים?

למה הם לוקחים את ערמת הזיכרונות שיצרו עם האנשים שאהבו, מקמטים אותה לגוש קטן וזורקים אותו מבלי להביט לאחור? למה הם מתנהגים כאילו שכחו פתאום חיים שלמים? למה הם מוכנים ללחוץ את ידם של האנשים הסומכים עליהם בעוד ידם השנייה מסובבת את הסכין אותה תקעו בליבם עמוק עוד קצת?

הלוואי היה יכול לצעוק עכשיו, לחבוט באגרופיו את ליבו על הקירות המקולפים הללו. הלוואי היה יכול לבכות, להרטיב את עיניו בגוש שמועך אותו מבפנים, הלוואי היה מצליח להתגבר על ההרגל לנשוך את השפה עד זוב דם ולשתוק.

אבל עיניו יבשות, שורפות כאילו צרבו אותן חול ואבק כמעט יומיים תמימים, וגם הכתלים, אחרי הכול, אטומים לרעשים.


"זאת לא אשמתך", אומר פתאום אבירם, כאילו ידע איכשהו לשער מה עובר בראשו.

אולה עוצם את עיניו. "זה לא משנה הרבה", הוא אומר, וקולו צרוד ומחוספס מהשתיקה הארוכה.

"הרבה – לא", מסכים אבירם. "אבל גם מעט זה משהו, ובכל מקרה המידע על הפעולה לא יכול היה להגיע מאליצור, בהתחשב בכך שדודך מידר אותך מהסיבה הזאת בדיוק".

אולה שותק, מתאמץ לבלוע את הכאב הצורב החולף בגרונו למשמע אזכורו של בסטיאן. "הוא בחר", הוא לוחש לבסוף. "ומה משנה העובדה שהמידע אותו שמע לא היה משמעותי, הוא העביר אותו הלאה בידיעה מלאה שהוא בוגד".

אבירם שותק, משעין את ראשו על הקיר המקולף וסוקר אותו מהזווית הזאת לרגע אחד ארוך. "מלחמה היא דבר אכזרי", הוא אומר לבסוף ונאנח.

"כן?", שואל אולה וסרקזם נוטף אירוניה צובע את קולו. "לא ידעתי".

"היא אכזרית", ממשיך אבירם באותו טון דיבור, "כי היא לא רק לוקחת אנשים וטומנת אותם לנצח באדמה, היא גם משאירה חלק מהם להתהלך עליה כשלא נותר להם כוח להמשיך לעמוד".

אולה שותק, קיר האבנים הקר צורב את צלקות המלקות שעל גבו.

וועידת הפקת הלקחים הארוכה שנערכה לאחר הפסקת האש הייתה מלאות בעובדות יבשות, מספרים רשמיים ומסקנות מנוסחות. ועל אף שבשל פציעתו נעדר אולה מרוב רובם של הדיונים - את מספר האבדות הגבוה שספג הגדוד השני במהלכה של המלחמה הוא זוכר היטב.

כמה חיילים איבד האיש היושב מולו בקרבות? עם כמה מהם נאלץ לומר ווידוי כשידו האחת אוחזת את ידם בעוד השנייה נשענת על האדמה הדביקה מדם לתמיכה? כמה לילות שכב במיטתו כשהוא ערני לחלוטין וחיפש מצבורי כוכבים ברקיע השחור, כאלו הדומים לאלו שראה בעיניהם של אנשיו המתים?

הוא מתנשף ומשנה את תנוחתו על מרצפות האבן המחוספסות.

אין איש ממנו לא תגבה המלחמה מחירים. אם תתרחש בין אומות אויבות משחר ההיסטוריה, ועל אחת כמה וכמה בין אלו המתאבלים באותה השפה על המתים. ומי זה שיוכל להביט אחורה אל השנים הללו, ולהצהיר גם אם בריא גופו ושלם – כי הוא עצמו נותר כשהיה, מאז העז בפעם הראשונה להרים את חרבו על אדם שכונה עד אותו מפגש על המנייאר בן ברית.

ומה זה משנה אם צדקו או לא, ומה זה מוסיף אם ביקשו להילחם בשמו של הטוב, ואיך זה מועיל אם בסופו של יום כששוקעת השמש על שדות כוזר, היא פוגשת ברחובותיה כולם אנשים שחרבותיהם טבולות בדמם השפוך של אחים.

"וככה זה נהיה שגרה", אומר פתאום אבירם ומיישר לאט את רגליו על מרצפות האבן המוכתמות, "ואם התמזל מזלך ואתה חוזר הביתה עם דופק ונשימה שגם עליהם אתה אמור להודות - השמש זורחת בדיוק כמו שהיא זרחה לפני שהלכת, אפילו שהמון אנשים כבר לא נהנים מהקרניים שלה. ואתה רק מסתובב שם בין כל האנשים העליזים האלו ותוהה לעצמך איך בכלל אפשר לשמוח בניצחונות כשמפסידים כל כך הרבה בדרך אליהם". הוא משתתק, עוצם את עיניו לרגע ומשפשף אותן באגרוף קמוץ. "הייתם חברים, לא?"

השאלה פוגעת באולה כמו אגרוף מכוון היישר לסרעפת, מכווצת את ריאותיו ומקשה עליו לנשום. "כן", הוא עונה במאמץ, "ככה חשבתי לפחות".

"אז למה נראה לך הוא בגד?"

הוא רוצה לענות שהוא לא יודע, רוצה לומר שזה לא משנה כרגע. אבל זה משנה כל כך שכאב חסר שם שורף וצורב את קרביו מאז עזבו את הביתן האפלולי ההוא בגבול. "אני רוצה להאמין שהייתה לו סיבה טובה", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, "על אף שאני מתקשה מאד לחשוב על אחת כזאת".

"בקרב על אליפאר פגשתי את אחד הפקודים שלי", אומר אבירם אחרי שתיקה ארוכה ועיניו ממשיכות לבהות באבנים המוכתמות שמאחורי גבו של אולה. "הייתי המפקד הישיר שלו בשנים שלפני הכול. אימנתי אותו מהרגע הראשון בו גויס, נאבקתי כדי שיצליח לשרוד את תקופת הצוערות, וליוויתי את השירות הצבאי שלו עד שהגיע לדרגת קצונה. ומה אתה חושב עשינו כשנתקלנו אחד בשני בשדה קרב כשהפעם אנחנו נלחמים אחד מול השני?"

"הלכתם?", שואל אולה וקולו עייף.

לאט מניע אבירם את סנטרו פעם אחת ואז מעביר את ידו אל עיניו. "אז גם אתה פגשת אנשים מפעם בקרב", הוא אומר וחיוך עצוב מכווץ את עיניו. "הסתכלנו אחד על השני לרגע אחד ארוך ואז ברחנו כל אחד לכיוון אחר, שלא יבוא הרגע שיכריח אותנו להרוג אחד את השני כדי לשרוד". ידו ממשיכה לכוון שערו, פורעת אותו בעייפות כלשהי. "לפעמים רציתי לעצור את כולם. להרים את היד ולצעוק שהגיע הזמן לנוח, כאילו כולנו רק נמצאים שם רק בתרגיל אימונים אחד ארוך".

"תרגיל", לוחש אולה ואצבעותיו שורטות את האבן החמימה שתחת ידו, "מי חשב שנתגעגע לקרבות מדממים עם חבורת קווארים או ברבריים".

אבירם שותק, רק זווית שפתיו עולה מעט שוב. "כל מה שרציתי לומר הוא שאין הרבה סיבות שיכולות להוות מניע איכותי מספיק בשביל לבגוד באופן אישי במפקד הישיר שלך", הוא ממשיך וקולו שקט. "אבל אם הייתם נפגשים בשדה קרב אחד מול השני – אני בספק גדול אם מישהו מכם היה מעז לקרב את חרבו אל צווארו של השני".

שוב משעין אולה את ראשו על הקיר. "מה אתה מתכוון לומר במשפט הארוך הזה, אבירם?" הוא שואל ובקולו עייפות שלא תרפא גם שנת שינה.

מפקדו של הגדוד השני מושך בכתפיו. "שאכפת לו ממך, עדיין", הוא אומר וקולו רך. "שכנראה הייתה לו בכל אופן סיבה גדולה מספיק בשביל להגיע למצב בו יאלץ להפנות אליך את גבו ולבגוד בכל מה שהאמין בשנים האחרונות".

ידיו של אולה מתרוממות, מסתירות לרגע אחד ארוך את פניו ביניהן, ואז הן מחליקות מטה באיטיות ונופלות בחזרה לצידי גופו. "מחשבה מעניינת", הוא מסכם לבסוף וקולו יבש. "יש לך רעיון מה מתכנן דיאלידאן לעשות עם החבורה המזויפת ששלח במקומנו?"

חיוך קטן מעקם שוב את תווי פניו הישרים של אבירם. אבל למרות ההתחמקות הברורה הוא מחליט לכבד את רצונו של אולה ורוכן קדימה במטרה להשיב. אבל בדיוק ברגע בו הוא פותח את פיו נפתחת הדלת, זאת שהייתה נעולה לחלוטין בשעות הארוכות האחרונות, ופרץ אור בהיר שוטף את התא, נובע כנראה מחלון כלשהו הקרוע במסדרון ממנו הגיעו.

עוד בתקופת שלטונו של רעואל היו מדיהם הרשמיים של חיילי ההוסטרס היפים ביותר מבין תלבושותיהם של חיילי שאר היחידות, אבל בתקופת שלטונו של יוסף הפכו חליפותיהם הרשמיות של יחידת הרוכבים המובחרת ליצירות אומנות של ממש. ושני חיילי ההוסטרס שנכנסים פנימה, ידיהם מונחות על חרבותיהם ברישול מכוון, נראים לאולה דומים יותר לרצי המלך מאשר לחיילים הנלחמים בשדה קרב.

"הוד מלכותו המלך יוסף הרביעי מבקש לקרוא אליו את הקצין המתקרא אולה טרסדיאן", אומר הבהיר שביניהם וקולו קוצני ויבש מאד. "עכשיו".

זאת לא קריאה שגרתית לחקירה, אולה זוכר טוב מספיק את השבי האחרון שלו כדי לקבוע את העובדה הזאת בוודאות. וגם עיניו של אבירם מרצדות בתמיהה בין פניהם הקפואות של צמד החיילים.

בנקודת הזמן הנוכחית יכול יוסף לעשות אתו כל מה שירצה. העובדה הזאת ברורה למדי לאולה. ומכיוון שמדובר באחד האנשים המתוחכמים והערמומיים שידעה כוזר מעודה – הוא מניח כי קריאה מנומסת שכזו אמורה לעורר בליבו רק פחד. אבל משום מה הוא כי ליבו מלא יותר ברגש חסר הצבע הזה המכונה בפי הבריות אדישות.

אולי אלו הגילויים החדשים, אולי זהו דווקא כאב הבגידה שחווה רק לפני כמה שעות וחספס את ליבו. כך או כך הוא לא מתקשה להתרומם על רגליו, לעשות את הדרך הקצרה המפרידה בינו לבין הפתח, ולהושיט את ידיו קדימה כשפניו חתומות.


בחוץ נופל אור יום בוהק על האבנים הגדולות מהן בנוי אגף הכליאה במצודה, וגם משב עדין של רוח מצליח להיכנס פנימה דרך הפתחים הצרים הקבועים במעלה הכתלים. לאיטן מטיילות קרני שמש רכות על האבנים המקומטות, משחקות באור וצל בזמן שחיילים מובילים ביניהן אנשים שידיהם קשורות.

זה מוזר, אבל מה שלא הצליחו לעשות השעות האחרונות על תהפוכותיהן הרבות, מה שלא השפיעו מבט עיניו הקפוא של אליצור ודיבוריו השקטים של אבירם – מצליחה לעשות לבדה קרן שמש זוהרת אחת, הפוגעת בפניו ומטשטשת את הדרך מעיניו לרגע אחד ארוך מאד.

* הפרק הזה מתרחש לפני הגילויים של מנשה ולפני יציאתו של גדוד חיילי ההוסטרס מהמצודה. (הפרק הקודם).
--

צריך עדיין לומר שאשמח לתגובות?
וואו
איזה כיף לקבל התראה בשרשור הזה....
פרק יפה מאוד
אולה קצת השתנה...
 
פרק מדהים
כתוב יפה

אני מנסה לצטט משפטים שתפסו אותי, אבל יש מדיי הרבה.
התיאור על הסבל והכאב מיוחד.


ואם לנסות לשער את ההמשך, אז אליצור בגד כדי לקבל גישה לסודות?
ואולי זה מה שלחש אוהד על אזנו של מנשה?
 
וואו
איזה כיף לקבל התראה בשרשור הזה....
פרק יפה מאוד
פרק מדהים
כתוב יפה

אני מנסה לצטט משפטים שתפסו אותי, אבל יש מדיי הרבה.
התיאור על הסבל והכאב מיוחד.
תודה רבה : )
אולה קצת השתנה...
במה לדעתך זה מתבטא?
 
הוא לא היה עד כדי כך רגשן פעם
אבל אני דווקא אוהבת אותו ככה....
זה מחמיא לו
הוא התחתן
השאיר מאחוריו אישה
השאיר לה גם גט, שהיא יכולה לקחת ללא קשר לכלום.


ולא מוזכר כלום על ילדים עתידיים, אבל אולי יש לו סיבות נוספות לדאגה
 
הוא התחתן
השאיר מאחוריו אישה
השאיר לה גם גט, שהיא יכולה לקחת ללא קשר לכלום.


ולא מוזכר כלום על ילדים עתידיים, אבל אולי יש לו סיבות נוספות לדאגה
נכון
לכן השינוי הזה מובן
סה"כ ציינתי שהוא השתנה
 
ביחס ל'מהללאל'?
לא כל כך
תמיד הוא היה קצת רגשן.... ולא ממש רצה להיות חייל....
נכון, במהללאל גם היה נקודה כזאת
אבל לא עד כדי כך
כשהוא רב עם בסטיאן הוא היה מאוד קר
ויותר כעס מאשר עצוב, בוכה וכו'
אולה ידוע בתור בן אדם קר
זה גם כתוב איפשהו
 
אבל לא עד כדי כך
כשהוא רב עם בסטיאן הוא היה מאוד קר
ויותר כעס מאשר עצוב, בוכה וכו'
אולה ידוע בתור בן אדם קר
זה גם כתוב איפשהו
מעניין מה שאת אומרת. הפרק הזה הוא סוג של נקודת התפרקות בשבילו. אני גם חושבת שהוא לא רגשן כל כך, ולכן אם תשימי לב הוא לא מבטא את הרגשות שלו לאבירם, הוא בעיקר חושב אותם או מקשיב לו.
אגב הפרק הזה היה צריך להופיע כרונולוגית קצת לפני. (טעות שלי מבחינת הסדר...) יש מצב שזה גם תרם להרגשה כי התגובה שלו לא הייתה צמודה לפרק שבו הם נתפסו.
ולא מוזכר כלום על ילדים עתידיים, אבל אולי יש לו סיבות נוספות לדאגה
דווקא רמזתי באיזה פרק עם אונמר, אבל אולה בכל מקרה לא יודע.
 
מעניין מה שאת אומרת. הפרק הזה הוא סוג של נקודת התפרקות בשבילו. אני גם חושבת שהוא לא רגשן כל כך, ולכן אם תשימי לב הוא לא מבטא את הרגשות שלו לאבירם, הוא בעיקר חושב אותם או מקשיב לו.
אגב הפרק הזה היה צריך להופיע כרונולוגית קצת לפני. (טעות שלי מבחינת הסדר...) יש מצב שזה גם תרם להרגשה כי התגובה שלו לא הייתה צמודה לפרק שבו הם נתפסו.
בהחלט
אבל כמו שציינה @מירי11111 , זה טבעי
הייתי מתפלאת אם זה לא היה קורה
 
מוזכר שהוא חם מזג (מהללאל, כשבסטיאן פגש את טוביה).
לדעתי הוא איפשהו באמצע בין מהללאל (רגשן קצת) לבין איסתרק (בעיני קצת יותר "קר").
ואם כבר נתפסים על זה יש קטע בפרק הזה שהרגיש לי רגשני מידי בשבילו. התלבטתי מאד אם להוריד והשארתי, מסתבר שהיה כנראה צריך להוריד...
 
בעיני דווקא לא יצא רגשן, אלא שכלתן.
הרבה מחשבות פילוסופיות שחושבים בזמן כאב.
הוא מנתח, מתבונן, מתייסר, ולא מוותר על שום דבר שיוסיף לו עוד כאבים...


תגידי, @משולש ברמודה , מילא אולה, אבל את, מאיפה לך כזה עושר נפשי ותחושה בועטת??
וואוו!!
 
@משולש ברמודה וואו!!! פרק יפהפה!

אולה לא מתנהג כרגשן. הוא מתנהג כמו אדם שנבגד, והוא מנסה לתור אחר מקור הכאב, ולנסות להבין. זה שכל, ששולט על הרגש.
 
הוא התחתן
השאיר מאחוריו אישה
השאיר לה גם גט, שהיא יכולה לקחת ללא קשר לכלום.
לכאורה זה גט על תנאי, כמו בימי דויד.
ולא מוזכר כלום על ילדים עתידיים, אבל אולי יש לו סיבות נוספות לדאגה
אונמר שואלת את רנה אם אפשר לקרא לילד על שם אביו שנפטר צעיר. היא בהריון.

אבל העיקר, @משולש ברמודה , נוו כבר!
כשהתחלתי לקרא בדקתי תאריך, ואמרתי לעצמי "טוב, 2022, בטח כבר יש סוף, אפשר לקרא." ואז, למרבה הפלצות, אני מגלה ש- לא!
ארררררררר!!
כתיבה סוחפת ועונג צרוף.
(וכבקשתך, גם ביקורת תגיע, בעז"ה.)
 
לכאורה זה גט על תנאי, כמו בימי דויד.
בדיוק

היא יכולה להחליט שלוקחת או להחליט שלא לוקחת


אם הבנתי נכון מהספר אדמה פראית, (שם זה גט ממש לא על תנאי, אבל גם הוא הופך לרלוונטי רק לאחר שהיא מקבלת אותו)

זה בתוקף כל עוד לא נפגשו
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה