ביקורת ספרות סיפור אחר הוא באמת סיפור אחר? (כן, כן) שימו לב - זו ביקורת שמתחזה לאובייקטיבית אבל היא לא כזו בכלל

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפני כמה זמן ממש נכנסתי לחנות ספרים, וממש שאלתי את המוכר איפה הסיפור האחר של @הווה פשוט . המוכר לא ידע.
בסוף התקשר למי שמתקשרים מוכרי הספרים (אולי לגי פי טי? מי יודע מי ענה לו שם בטלפון? אולי גדי מהשב"כ? אולי רונה מהפרקליטות?), והסתבר שהספר היה מונח מאחוריו, הפוך. השדרה צמודה לקיר. אחד על השני. אולי 10 כאלו. באמת סיפור אחר...

ככה לא מוכרים ספרים, מר הווה פשוט! מאמין שהחנות סידרה את הבאג מאז. אגב, אם המחבר יקר לכם, פשוט תכנסו לחנות ספרים ותבדקו שהספר שלו נמצא במיקום טוב ומזמין. אם לא, בקשו מהמוכר שיתקן את העוול. ככה גם תעשו חסד נסתר בחודש אלול, אחחח.

בקיצור, הספר התגלה כהצלחה גדולה - ולא, לא רק בגלל ש @הווה פשוט ריחם על @נתן הפשוט וכתב לו לאחר הרכישה הקדשה במייל - מטופשת ומלאת סופרלטיבים מופרכים, חחח בדיוק כמו שביקש הפשוט... הסמקתי ממש...
הספר, באמת, חגיגי במיוחד.

מדובר בספר הומוריסטי ומוצר הביכורים של סופר שכתב בעיקר כאן (דז'ה וו!!!!). והספר מהמם ושנון וחריף ומלא עומק. בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.

הספר כתוב סיפורים סיפורים, עם כמות הזויה של משחקי מילים וסצנות מלאות הבעה ועומק אנושי טוב. וחרוזים. והברקות. ויציאות. וסגירות מעגלים (מוגזמות לטעמי, כן אכתוב זאת שוב גם בהמשך סליחה).
אבל רגע עם הפרגונים, נהיה רגע ישראלים, חמצוצים, מרירים וזה, ונגיד קודם מה לא טוב בספר, אוקיי?

1.
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.

2.
יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף

3.
הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,

4.
וזהו, אין עוד חסרונות. אה, אנשים מהדור הקודם יגידו שאין כאן פסקאות שבנויות נכון, אלא שורות שורות מנותקות אחת מהשניה, לא יודע, זה קריא וכייפי כמו שזה.

עכשיו למילים הטובות - זהירות יש המון!
הדמויות מופלאות. הן אמינות. הן טובות. עשויות טוב. זו הבשורה הגדולה.

בספרי ביכורים רבים, הדמויות עשויות מגומי. לא מרגישות אמיתיות. כאן הפוך. הכי הפוך שיש.

המקוריות. אין פה שום דבר דומה למשהו שאנחנו מכירים. הספר הזה הוא לא חיקוי של משהו קיים. (לתחושתי - גם לא של סוגה גויית כלשהי)
וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!

סיפור הפתיחה הארוך מאוד על הרב גלנץ תפס אותי בהפתעה. לא ציפיתי לאורך כזה, ולא לדמות כזו. ולא לעומק הזה!
הרב גלנץ הנכבד והיוקרתי בנוי נפלא, למרות שמימיי לא פגשתי רב ממסדי עם משכורת ותנאים ברמה של הרב גלנץ, הווה פשוט מיטיב להעביר את הרושם המדוייק. ובלי לתאר את המעמד שלו ישירות! רק באזכורים אגביים ונסיבתיים. שזה וואו.

הוא מגיע למקומות שלא היה בהם שנים, ונזכר בארועים שחווה כבחור. דמויות מהממות, צבעוניות, זירות טובות, הרבה סיגריות ובירות. הזכיר לי כל מיני קטעים של ידיד נפשי וליבי @יואל ארלנגר - קקטוס. אבל בניגוד לקקטוסנו עם הכתיבה המרהיבה שאיש לא הצליח ולא יצליח לחקות, הדמויות של הווה פשוט אמינות יותר. לא "פליימוביליות" אלא "אנושיות ויומיומיות". קשה להסביר, תקראו תבינו.

חיבוטי הנפש שלהם מעולים, ושוב בפעם המאה - אמינים.
אכתוב פה משפט שבוודאי יגרד להרבה, מתנצל מראש: כשאני קורא את איסתרק-מהללאל-יוזבד וכו', חיבוטי הנפש של הדמויות מרגיזים אותי. הם מרגישים לי מאוד נוקשים ודוקרניים, מייסרים ותובעניים. בסגנון דיקור סיני אטום מבע. כאן יש משהו נעים, רך ומכיל בהרבה.

ונחזור לסיפור האחר...
מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
וגם - רגש יהודי חם, אמיתי. הערצה ואהבה אמיתית לתורה, רוחניות, מצוות. משהו שמורגש היטב בכל דף בספר.

חבר סיפר לי שישב 4 וחצי שעות ברצף ולמד, משהו שהוא לא עשה לצערנו שנים רבות, אבל הצליח לעשות זאת בעקבות אחת הדמויות בספר שלפנינו. אמיתי, מבטיח.

ואין לי עוד מה להוסיף. רצתי לקנות את החלק הבא עם העטיפה הכתומה היפהפיה.
שבוע טוב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת מעולה ומדויקת שמוסיפה נופך רב לספר.
שמרתי אצלי!
בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
לא יפה לזלזל בעצמך... ;)
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.
זה דווקא היופי מבחינתי. הפיזור נותן חוויה של גיוון ספרותי יפה מרנין שמתאים מאוד לסגנון. (אבל אני באמת חושב שהיה צריך לשנות את המיקום של חלק מהסיפורים...).
הספר הזה מבחינתי בא לייצג חוויה, והערבוב הטהור בין הסיפורים הוא מה שעוזר לו ומקדם אותו בכך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
סופר הוא אמן המילים, היכולת להתנסח כהלכה ולהתבטא היטב היא לחם חוקו...
... עד שמחמיאים לו.
או אז הוא נאלם, מסמיק, לא מוצא מילים, ובדרך כלל פולט שטויות שהוא מתחרט עליהן.

העניין הוא בחיכוך הפנימי בין כוחות ורגשות שונים. מצד אחד יש רצון עז להכיר טובה, וכדי לעשות זאת בכנות צריך למצוא דרכים יצירתיות העוקפות את המלל הסופרלטיבי המקובל בימינו, ולהביע תודה עמוקה ולא מלאכותית.
ומאידךמתעוררת תחושה של צניעות, וחשש מגאווה, בפרט כשהמחמאות היו באמת מוגזמות למדי. והפחד הוא שההודאה תהווה הסכמה לשבחים (המילה הודאה היא כידוע דו משמעית).

אפשר אולי לאזן זאת באמצעות הכרת טובה לאדם המשבח, לאו דווקא על אמיתות הדברים, אלא על עצם הרצון של המחמיא לראות טוב. הרי עצם זה שאדם מחפש את החיובי בזולתו ומביע זאת זה מעשה מדהים.
בנוסף ראוי ללחוש לעצמך בענווה "נכון שיש בי צדדים חיוביים, אבל כל דבר טוב שבי מתנה הוא מלמעלה". כך השבחים פשוט חולפים דרכך וממשיכים למעלה, והופכים למעין תפלת הודיה ושבח לבו"ע.

ובקיצור, אחרי כל הפילוסופיות שבאו כדי לרכך את המבוכה הגדולה שלי, הנה זה בא:
תודה רבה לך @Natan Galant היקר, חיממת את לבי.
והלוואי ותצליח לחוש את הרגש שמאחורי המילים הפשוטות האלה.

ובשלב זה היה מן הראוי שאכתוב את התפעלותי מעצם הביקורת המרשימה. המקצועיות, הבהירות, והאופן בו הצלחת לנתח את הדברים בצורה כל כך יסודית ועדיין להציגם בקריאה קולחת ונעימה ומלאת הומור משובח, בקיצור כמו שנתן גלנט. אבל כבר נגמרה לי האנרגייה מהתודה המתוסבכת שהפקתי, אז פורש למנוחה בנתיים וחזון למועד.

ושוב תודה ושנה טובה ❤️❤️❤️
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
או אז הוא נאלם, מסמיק, לא מוצא מילים, ובדרך כלל פולט שטויות שהוא מתחרט עליהן.
ואו, אם כך אתה נשמע כשאתה נאלם ולא מוצא מילים, אז קשה לדמיין איך זה כשאתה רגוע ורהוט...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@Natan Galant קראתי את הספר (מזמן אמנם, אבל מהדהד עדיין), והבקורת שלך אכן מדוייקת ויפה. זה נראה שאתה כותב ישר מהבטן בלי עריכה ובלי כפפות ובכל זאת זה נעים לקריאה, או בגלל...
ומה כוונתך בכותרת כשאתה אומר שהביקורת לא אובייקטיבית?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@Natan Galant קראתי את הספר (מזמן אמנם, אבל מהדהד עדיין), והבקורת שלך אכן מדוייקת ויפה. זה נראה שאתה כותב ישר מהבטן בלי עריכה ובלי כפפות ובכל זאת זה נעים לקריאה, או בגלל...
ומה כוונתך בכותרת כשאתה אומר שהביקורת לא אובייקטיבית?
יש ציפיה מביקורת, שהכותב שלה לא יהיה שופט בג"ץ ממוצע, ויתגבר על הדחפים הפנימיים שלו, וינסה לנתח את הספר הכי 'נקי' שהוא יכול.
אני, מה לעשות, כותב נטו את החוויה שלי, בלי לטעון שהספר יהיה טוב לכולם או משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
קודם כל למי שלא מבין במה מדובר, הכוונה היא לספר הזה זה כבר סיפור אחר שיצא לפני שנה.
למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.
רשמית הוא מעולם לא סווג כספר הומור.
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.
אתה @Natan Galant האחרון שהייתי מצפה ממנו לייקיות הזאת! על כל קטעי הספר להיות מרובעים ומדוייקים, ובשעת הדחק יש לכתוב הודעה אדומה מתחת לכותרת "זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
בספר הספרים -להבדיל - ההפרש למשל בין פרשת נשא לפרשת וילך, יותר גדול משלי.
אגב בספר החדש אפקט גן עדן הפערים בולטים עוד יותר, יש שם אפילו סיפורון של 350 מילים! שאלוקים יסלח לי...😊
2.
יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף
זו אכן נקודה כואבת. לפעמים אני עובר שורה רק כדי להדגיש משהו, ואז הנקודה שהוראתה סיום, הורסת את האפקט.
למשל:
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה.
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
ויש לי הרבה כאלה בספר.

אבל אני מודה שכשיצא הספר לאור, הרגשתי בעצמי שזה לא לעניין, ושורות ללא נקודות נראות כמו רשלנות ונותנות תחושה של חוסר מקצועיות משווע.
על כן בספר החדש לא חזרתי על הטעות הזאת.
ונחשו מה.
זה לא כל כך נורא.

3.
הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,
כבר עוד אנשים התלונו על זה. בדרך כלל אנשים עם טעם ספרותי משובח. אבל הרבה מהעמך דווקא אוהבים את הפלפול שמתיישב בסוף, זה מזכיר להם שיעור כללי בישיבה.
ואגב כשפרסמתי כאן את הסיפור על גלנץ, העירו לי על הפאנץ, וכדי להכעיס הוספתי עוד פרק סיום עם פאנץ על הפאנץ, ולא נתקררה דעתי עד שכתבתי פרק נוסף עם פאנץ על הפאנץ של הפאנץ.
הפרקים הללו לא נכללו בספר. ועם המחיקה של האשכול ההוא מהפורום כשיצא הספר לאור - הם ירדו לאבדון.
חבל קצת הם היו משעשעים.
וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!
דווקא חבר אחד התלונן על זה שכל הדמויות נחמדות. והוא אמר שזה אומר משהו עלי... (הסמקה)
ואם הזכרת, נתן, את האמינות של הדמויות - זה נכון אולי לכל אחת בפני עצמה, אבל הפרזה של אנשים טובי-לב המסתובבים בעולם, היא למרבה הצער רחוקה מלהיות ריאלית.
מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
אח שלי (שכתב הרבה ספרים מוצלחים בעצמו), אמר לי על זה, שלפעמים השנינויות צפופות מדי, ופוגעות ברצף הקריאה.

ולסיום, נתן היקר, שוב תודה עמוקה על הבקורת המדהימה והמחמיאה ❤️
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קודם כל למי שלא מבין במה מדובר, הכוונה היא לספר הזה זה כבר סיפור אחר שיצא לפני שנה.

רשמית הוא מעולם לא סווג כספר הומור.

אתה @Natan Galant האחרון שהייתי מצפה ממנו לייקיות הזאת! על כל קטעי הספר להיות מרובעים ומדוייקים, ובשעת הדחק יש לכתוב הודעה אדומה מתחת לכותרת "זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
בספר הספרים -להבדיל - ההפרש למשל בין פרשת נשא לפרשת וילך, יותר גדול משלי.
אגב בספר החדש אפקט גן עדן הפערים בולטים עוד יותר, יש שם אפילו סיפורון של 350 מילים! שאלוקים יסלח לי...😊

זו אכן נקודה כואבת. לפעמים אני עובר שורה רק כדי להדגיש משהו, ואז הנקודה שהוראתה סיום, הורסת את האפקט.
למשל:
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה.
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
ויש לי הרבה כאלה בספר.

אבל אני מודה שכשיצא הספר לאור, הרגשתי בעצמי שזה לא לעניין, ושורות ללא נקודות נראות כמו רשלנות ונותנות תחושה של חוסר מקצועיות משווע.
על כן בספר החדש לא חזרתי על הטעות הזאת.
ונחשו מה.
זה לא כל כך נורא.


כבר עוד אנשים התלונו על זה. בדרך כלל אנשים עם טעם ספרותי משובח. אבל הרבה מהעמך דווקא אוהבים את הפלפול שמתיישב בסוף, זה מזכיר להם שיעור כללי בישיבה.
ואגב כשפרסמתי כאן את הסיפור על גלנץ, העירו לי על הפאנץ, וכדי להכעיס הוספתי עוד פרק סיום עם פאנץ על הפאנץ, ולא נתקררה דעתי עד שכתבתי פרק נוסף עם פאנץ על הפאנץ של הפאנץ.
הפרקים הללו לא נכללו בספר. ועם המחיקה של האשכול ההוא מהפורום כשיצא הספר לאור - הם ירדו לאבדון.
חבל קצת הם היו משעשעים.

דווקא חבר אחד התלונן על זה שכל הדמויות נחמדות. והוא אמר שזה אומר משהו עלי... (הסמקה)
ואם הזכרת, נתן, את האמינות של הדמויות - זה נכון אולי לכל אחת בפני עצמה, אבל הפרזה של אנשים טובי-לב המסתובבים בעולם, היא למרבה הצער רחוקה מלהיות ריאלית.

אח שלי (שכתב הרבה ספרים מוצלחים בעצמו), אמר לי על זה, שלפעמים השנינויות צפופות מדי, ופוגעות ברצף הקריאה.

ולסיום, נתן היקר, שוב תודה עמוקה על הבקורת המדהימה והמחמיאה ❤️
רגע רגע,
מה אח שלך צץ פה. מי זה האח?
מה כתב?

וממש התחברתי לרעיון של:
"זהירות לפניך סיפור קצר יותר מהאחרים, אנא נקוט את כל אמצעי הבטיחות הנדרשים, אנו מתנצלים על חוסר הנוחות הזמני"
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אם יש מישהו שאני רוצה שיכתוב עלי ביקורת, הרי זה - - -
נתן גלנט!
הנקודה שלאחר ההרי זה - המכבה את המתח והורסת את הרושם.
לכן לא שמים נקודה, שמים - - -
רק בלי רווחים בין ה---, פשוט בפרוג הרווח מצטמצם ונראה כמו קו, אבל בפונט של ספר יותר טוב. נראה יותר טוב כך?

ביקורת מעולה, תודה!
הייתי מוסיפה שבסיפורים שמחולקים לפרקים תהיה איזו הבהרה קטנה. אני פתחתי באמצע, בלי להתעמק בחילוק של הספר לפני, קראתי קטע אחד ולא הבנתי מאיפה הוא התחיל ואיך הוא נגמר.
אולי זה סתם כי הייתי עייפה. רק אחר כך הבנתי את הטעות שלי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
נשאיר את זה לפרטי, כדי לא לפגוע באובססיה שלי לאנונימיות
אני פה בשביל לטפל. תוכל לפרט יותר על האובססיביות?
😅😅😅😅

יום אחד אספתי יהודי יקר, שהיה פעם המלמד של אחד מבניי שיחי'. הוא היה כולו מוייך, וסיפר ששמע קודם 'ווארט' נחמד. כלומר - בדיחה. שיהיה. וככה זה הולך:

אחד פונה לחברו, ואומר לו בשיא הרצינות: תשמע, אם אתה נתקל מידי פעם בקשיים בשלום-בית שלך, אתה יכול לפנות אליי ולספר ולהתייעץ.
שואל אותו חברו בפליאה: מה, אתה יועץ לשלום בית?
עונה האיש: לא. אבל אני נורא סקרן מה קורה אצלכם בבית...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
את הספר החדר השני של יוספה

קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
ובכן, כך:
יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
1748178137596.png
עכשיו ככה.
החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
דמויות!
וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
הדמויות שלנו כאן - ההפך.
הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

וכן הלאה וכן הלאה.

העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

ועוד משהו לסיום -
הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
להלן תגובתה הרשמית הינה:
תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.

היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.
רק לאחרונה נחשפתי לעולם ההשקפתי המהמם של הרב אביגדור מילר זצ"ל. ונפעמתי ממש. יהודי שחי באמריקה, מסתכל לאמריקאים השמנים בעיניים, ואומר להם:
חירות אמיתית היא להיות יהודי! סטיבן זה לא שם של רב יהודי! היהדות לא דמוקרטית! ועוד אמיתות חד משמעיות.

נכנסתי לחנות ספרים, חיפשתי ככה משהו לקרוא עליו.
אז יש את הספר המצויין, סוג של ביוגרפיה שעושה רושם מעולה.
אבל יש את הספר מעגל 99. 1749727481121.png

קניתי אותו - ונתאכזבתי. ולמה?

כי הוא לא של הרב מילר. הוא של כותב פרטי (ומוכשר) בשם י. הרשקוביץ.

יש לנו כאן 920 עמודים מרתקים ומקוריים וכתובים בכשרון, שמתארים בעט חודרת את ההבלים שאנחנו חיים בתוכם. פוליטיקה, תקשורת וכו'. עם ירידה בפרטי פרטים בפוליטיקה פנים חרדית ועוד.

ובכן; כספר בפני עצמו, מהמעט שקראתי, זו יצירה נפלאה וחשובה ושווה קריאה חוזרת ונשנית.
אבל... אבל... איך נגיד את זה הכי פחות בוטה?

זהו לא ספר שכתב הרב אביגדור מילר, והוא גם לא ליקוט מספריו!

זהו אוסף רעיונות (מרתקים, שוב) של המחבר ושנכתבו על דעתו, ולדבריו הוא עצמו תלמידו והולך בדרכו של רבי אביגדור מילר... נו נו. מה עוד שאין הסכמה בספר של אף גדול מוכר.

למה מהתלים בנו כך?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה