הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בת:
אני לעולם אזכור את היום הזה.
זהו.
יש ימים שדינם להחקק בלב, לההפך לחלק ממנו.
הייתי רק בת עשר אז.
ילדה קטנה.
"ילדה קטנה" סברה אמא במטבח הרחק מאוזני שהזדקרו תחת שמיכה ניסו להאזין לשיחות לא לי.
"נו ו..." אבא נאנח "במוקדם או במאוחר היא תדע, זאת מלחמה, אין איך לייפות את המציאות הזאת"
אמא נאנחה, היום אני יכולה לנחש כי ידה תופפה על השולחן מכה בו בעדינות.
"יום הגיוס הגדול רק מתקרב, הילדה חייבת לדעת" אבא פסק, אמא לא ערערה.
כך נודעתי לראשונה על מלחמה, על אויב. ועוד לא ידעתי כמה אכזרית היא מלחמה, תמימה הייתי.
***
אחר כך נכנס אבא לחדרי, הכניס את ידו מבעד לשמיכתי, חדר מבצר שבניתי, פרע את שערי בחיבה, מחליק בידו את גלי שערי, "בת" קריאתו הייתה שקטה, פילחה את חושך הלילה, גרמה לי להתהפך להיישיר את עיני, לתלות אותן בעיניו של אבא.
"מה" שאלתי בקול לא מנומנם, קול שהסגיר האזנה שביצעתי.
"בת ,אני רוצה לדבר איתך, זו שיחה רצינית"
התיישבתי דרוכה במיטה ואבא תיאר את מדינה שלנו, את יופיה, את כבישיה בנינים שהיו בה ואזרחים שהציפו אותה, בקול עשיר תיאר אבא את המולדת שלנו. חבל ארץ נדיר, פנינה קסומה. ושוב כמו בכל פעם שתיאר לי אבא מולדת נצצו עיני בגאוות אין קץ, ובת מדינה הייתי.
אבל הפעם הועם קולו של אבא, בלחש הוא סיפר לי על צבאות אויב שחדרו למדינה כאלו שמאיימים להשמיד את ארץ, אבא תיאר את אלו שרוצים להשתלט על ארץ ושוב לא היה צחוק בקולו ולא חום, רק כאב אינסופי.
"בת" אבא התכופף אלי, ייצב את מבטו, "בת יקרה אנו נאלץ לצאת למלחמה, להדוף אויב, להגן על גאווה, על מולדת"
עיני נצצו ולא גאווה הייתה בהם, רק זעם, זעם אינסופי על אויב שאיים לחדור, למחוק לי מולדת, מקור אושר, צחוק וילדות.
הנהנתי כלפי אבא, גאה הייתי בכך שאבי ילחם, אם מדינה תצא למלחמה האמנתי, תסתיים זו בניצחונה.
"היודעת את בת מה קשה היא מלחמה?" הקשה אבא
"לא אכפת לי, העיקר שננצח" מחיתי בזעם על כבוד ממלכה. ילדה קטנה חדורת אהבת מולדת
"היודעת את בת, למלחמה יש מחירים ולא תמיד הם קלים, מלחמה היא כואבת ופוצעת, היא ארוכה ומתשת." כאן הנמיך אבא את קולו, צמצם את עיניו, כאילו עומד את מידת כח סבלי, אחר הפטיר, "ולא כולם חוזרים ממנה, לאהבת מולדת ומלך יש מחירים"
שתקתי, חבקתי לאבא, חופנת את ראשי בחיקו, מחבקת את אבא, את האמיץ שבלוחמים, מגן על מולדת.
***
כמה יקרה היא תמימות ילדותית, כמה מהר אבדה ממני, מותירה אותי חסרת כל.
מלחמה הגיחה בסערה לחיי, לוקחת ממני אבא, מביאה בכנפיה עשרות שירי מולדת, יושבת הייתי על יד הפסנתר, מוזגת כאב במילים רצופות אהבה למלך, למדינה, מנגנת.
ערב עבר ועוד אחד. וכח היה לו לזמן, ריפה את ידי הפך את מנגינותיי לעצובות יותר, נוגעות, עדיין היו השירים רצופי אהבת מולדת בוערת, ירושה מאבא, אבל עם התקדמות קו החזית, עם הפגזות שספגנו, הלכו שירי נהפכו נוגים, וגם עצב נמסך בה במנגינה, גם געגוע.
***
ומולדת ספגה נזקים, נכנעת במלחמה, מכניעה גם את רוחי, ארמונות נחרבו, המלך ברח, את עיני מילא רק עצב תהומי, יושבת הייתי ליד פסנתר, וידי רעדה, יד בוגדנית, יד של מולדת, לא מסוגלת ליצוק מילים ותקווה נותרתי רק עם מנגינה.
ומלחמה השתוללה זורעת הרס, הופכת את כל המוכר והאהוב, אויב מילא כל פינה, אוסר אזכרה של מולדת, הדאגה לאבא הציפה את חלל הבית, את חלל ליבי ונכנעת הייתי במלחמה הזאת.
שפתיי הודקו לפס, עיני הפכו אדומות.
אמא הורידה כל סממן מולדת, רק מתחת פסנתר שמרתי דגל, מעבירה את ידי מעל פסנתר בדממה, חורצת מנגינות של מולדת בליבי.
***
הימים עברו, עצובים מאי פעם, אמא נלקחה על ידי אויב, נותרתי לבד. ילדה של מולדת, מלחמה המשיכה להשתולל, לקטול מסביבי, רק בי כמו לא נגעה, המשכתי לנהל שגרה.
לא יודעת להצביע על שלב בו אבדו דמעות מעיני, מוחלפות ביובש, עומדת הייתי בחדר הורים, מביטה במיטות ריקות ולא מוצאת עוד כח לבכות, כמה ארוכה יכולה מלחמה להיות?, ומי הבטיח לי ניצחון?, וכל אותו הזמן ניקרו מילים של אבא לילדה בת עשר בליבי " היודעת את בת למלחמה יש מחירים" זכרתי שהסכמתי אז לשלם, כשהבטתי בדגל שהטמנתי, גם הבנתי למה.
ועדיין צרב לו כאב.
ושוב רפרפו אצבעותיי על פסנתר, מנגנות שיר מולדת עתיק, יוצקות לו מילים חדשות, מילות מלחמה.
ולא הייתה בו נחמה בשיר, רק עצב, רק אבדן של תמימות. של ילדות. של זוהר.
***
ולילה היה זה ושוב התכרבלתי למיטה, נערה שנמאס לה לבכות, כמה אפשר לצפות לניצחון?,
כשהתעוררתי אבא עמד שם, כמו בחיזיון תעתועים, פקחתי עיניים לגודל מקסימלי, צובטת את עצמי, מחבקת אותו, הוא לחש לי, לטף אותי כמו פעם.
שאלתי אותו מה קורה, התעניינתי בו, בשדה קרב.
הוא סיפר על קרב לא קל, קרב עקוב מדם, הוא סיפר על אבידות גדולות, ועל המלך שנמצא במקום אחר עד שתנוקה ארץ מאויב.
הוא סיפר על קרב שקרוב להכרעה, אמר שבא להיפרד, שהוא מוצב במקום לא קל, שלא בטוח כי יחזור,
ופתאום פרצו להן דמעות ושוב לא היו עיני יבשות וקולי זעק כששאלתי "אז למה?, אבא למה?" ושוב כמו באי אז טמנתי פניי בחיקו של אבא, "למה אבא, למה להלחם אם יכול להיות שלא תהיה שם כשיבוא הניצחון?, למה?"
ואבא הביט לעיני, ושוב כמו אי אז, תיאר לי מולדת של פעם, ימים של לפניי מלחמה, ועיניו הוצפו אהבה למלכה של ארץ, כשהוא הוסיף ותיאר את פלאי מולדת, את ימי השלווה, את מלך החסד.
"אני פטריוט". חרץ אבא, "אני אוהב את הארץ הזאת, את העומד בראשה, רק למען הארץ הזאת אסכים למות, כי אם לא למה לי חיים?"
ודמעות היו בעיניו של אבא וכך נמסנו לחיבוק של אב ילדה ואהבת מולדת גדולה
***
ושוב הגיע לילה,
ושוב ישבתי בסלון,
ושוב ניתשה בחוץ מלחמה.
וידעתי כי אבא שם
ושוב הציף אותי כאב וגעגוע.
אבל הפעם ישבתי אצל פסנתר וניגנתי שיר תקווה למולדת שנסכים למות בעדה, כי בלעדיה למה לנו חיים?
ואהבה הציפה את מנגינתי, יוצקת אור בשדה קרב, במלחמת חיי.
***
איני יודעת מתי יבוא ניצחון, איני יודעת מה מחיר יגבה.
אני יודעת רק דבר אחד.
את אהבתי למולדת.
אני לעולם אזכור את היום הזה.
זהו.
יש ימים שדינם להחקק בלב, לההפך לחלק ממנו.
הייתי רק בת עשר אז.
ילדה קטנה.
"ילדה קטנה" סברה אמא במטבח הרחק מאוזני שהזדקרו תחת שמיכה ניסו להאזין לשיחות לא לי.
"נו ו..." אבא נאנח "במוקדם או במאוחר היא תדע, זאת מלחמה, אין איך לייפות את המציאות הזאת"
אמא נאנחה, היום אני יכולה לנחש כי ידה תופפה על השולחן מכה בו בעדינות.
"יום הגיוס הגדול רק מתקרב, הילדה חייבת לדעת" אבא פסק, אמא לא ערערה.
כך נודעתי לראשונה על מלחמה, על אויב. ועוד לא ידעתי כמה אכזרית היא מלחמה, תמימה הייתי.
***
אחר כך נכנס אבא לחדרי, הכניס את ידו מבעד לשמיכתי, חדר מבצר שבניתי, פרע את שערי בחיבה, מחליק בידו את גלי שערי, "בת" קריאתו הייתה שקטה, פילחה את חושך הלילה, גרמה לי להתהפך להיישיר את עיני, לתלות אותן בעיניו של אבא.
"מה" שאלתי בקול לא מנומנם, קול שהסגיר האזנה שביצעתי.
"בת ,אני רוצה לדבר איתך, זו שיחה רצינית"
התיישבתי דרוכה במיטה ואבא תיאר את מדינה שלנו, את יופיה, את כבישיה בנינים שהיו בה ואזרחים שהציפו אותה, בקול עשיר תיאר אבא את המולדת שלנו. חבל ארץ נדיר, פנינה קסומה. ושוב כמו בכל פעם שתיאר לי אבא מולדת נצצו עיני בגאוות אין קץ, ובת מדינה הייתי.
אבל הפעם הועם קולו של אבא, בלחש הוא סיפר לי על צבאות אויב שחדרו למדינה כאלו שמאיימים להשמיד את ארץ, אבא תיאר את אלו שרוצים להשתלט על ארץ ושוב לא היה צחוק בקולו ולא חום, רק כאב אינסופי.
"בת" אבא התכופף אלי, ייצב את מבטו, "בת יקרה אנו נאלץ לצאת למלחמה, להדוף אויב, להגן על גאווה, על מולדת"
עיני נצצו ולא גאווה הייתה בהם, רק זעם, זעם אינסופי על אויב שאיים לחדור, למחוק לי מולדת, מקור אושר, צחוק וילדות.
הנהנתי כלפי אבא, גאה הייתי בכך שאבי ילחם, אם מדינה תצא למלחמה האמנתי, תסתיים זו בניצחונה.
"היודעת את בת מה קשה היא מלחמה?" הקשה אבא
"לא אכפת לי, העיקר שננצח" מחיתי בזעם על כבוד ממלכה. ילדה קטנה חדורת אהבת מולדת
"היודעת את בת, למלחמה יש מחירים ולא תמיד הם קלים, מלחמה היא כואבת ופוצעת, היא ארוכה ומתשת." כאן הנמיך אבא את קולו, צמצם את עיניו, כאילו עומד את מידת כח סבלי, אחר הפטיר, "ולא כולם חוזרים ממנה, לאהבת מולדת ומלך יש מחירים"
שתקתי, חבקתי לאבא, חופנת את ראשי בחיקו, מחבקת את אבא, את האמיץ שבלוחמים, מגן על מולדת.
***
כמה יקרה היא תמימות ילדותית, כמה מהר אבדה ממני, מותירה אותי חסרת כל.
מלחמה הגיחה בסערה לחיי, לוקחת ממני אבא, מביאה בכנפיה עשרות שירי מולדת, יושבת הייתי על יד הפסנתר, מוזגת כאב במילים רצופות אהבה למלך, למדינה, מנגנת.
ערב עבר ועוד אחד. וכח היה לו לזמן, ריפה את ידי הפך את מנגינותיי לעצובות יותר, נוגעות, עדיין היו השירים רצופי אהבת מולדת בוערת, ירושה מאבא, אבל עם התקדמות קו החזית, עם הפגזות שספגנו, הלכו שירי נהפכו נוגים, וגם עצב נמסך בה במנגינה, גם געגוע.
***
ומולדת ספגה נזקים, נכנעת במלחמה, מכניעה גם את רוחי, ארמונות נחרבו, המלך ברח, את עיני מילא רק עצב תהומי, יושבת הייתי ליד פסנתר, וידי רעדה, יד בוגדנית, יד של מולדת, לא מסוגלת ליצוק מילים ותקווה נותרתי רק עם מנגינה.
ומלחמה השתוללה זורעת הרס, הופכת את כל המוכר והאהוב, אויב מילא כל פינה, אוסר אזכרה של מולדת, הדאגה לאבא הציפה את חלל הבית, את חלל ליבי ונכנעת הייתי במלחמה הזאת.
שפתיי הודקו לפס, עיני הפכו אדומות.
אמא הורידה כל סממן מולדת, רק מתחת פסנתר שמרתי דגל, מעבירה את ידי מעל פסנתר בדממה, חורצת מנגינות של מולדת בליבי.
***
הימים עברו, עצובים מאי פעם, אמא נלקחה על ידי אויב, נותרתי לבד. ילדה של מולדת, מלחמה המשיכה להשתולל, לקטול מסביבי, רק בי כמו לא נגעה, המשכתי לנהל שגרה.
לא יודעת להצביע על שלב בו אבדו דמעות מעיני, מוחלפות ביובש, עומדת הייתי בחדר הורים, מביטה במיטות ריקות ולא מוצאת עוד כח לבכות, כמה ארוכה יכולה מלחמה להיות?, ומי הבטיח לי ניצחון?, וכל אותו הזמן ניקרו מילים של אבא לילדה בת עשר בליבי " היודעת את בת למלחמה יש מחירים" זכרתי שהסכמתי אז לשלם, כשהבטתי בדגל שהטמנתי, גם הבנתי למה.
ועדיין צרב לו כאב.
ושוב רפרפו אצבעותיי על פסנתר, מנגנות שיר מולדת עתיק, יוצקות לו מילים חדשות, מילות מלחמה.
ולא הייתה בו נחמה בשיר, רק עצב, רק אבדן של תמימות. של ילדות. של זוהר.
***
ולילה היה זה ושוב התכרבלתי למיטה, נערה שנמאס לה לבכות, כמה אפשר לצפות לניצחון?,
כשהתעוררתי אבא עמד שם, כמו בחיזיון תעתועים, פקחתי עיניים לגודל מקסימלי, צובטת את עצמי, מחבקת אותו, הוא לחש לי, לטף אותי כמו פעם.
שאלתי אותו מה קורה, התעניינתי בו, בשדה קרב.
הוא סיפר על קרב לא קל, קרב עקוב מדם, הוא סיפר על אבידות גדולות, ועל המלך שנמצא במקום אחר עד שתנוקה ארץ מאויב.
הוא סיפר על קרב שקרוב להכרעה, אמר שבא להיפרד, שהוא מוצב במקום לא קל, שלא בטוח כי יחזור,
ופתאום פרצו להן דמעות ושוב לא היו עיני יבשות וקולי זעק כששאלתי "אז למה?, אבא למה?" ושוב כמו באי אז טמנתי פניי בחיקו של אבא, "למה אבא, למה להלחם אם יכול להיות שלא תהיה שם כשיבוא הניצחון?, למה?"
ואבא הביט לעיני, ושוב כמו אי אז, תיאר לי מולדת של פעם, ימים של לפניי מלחמה, ועיניו הוצפו אהבה למלכה של ארץ, כשהוא הוסיף ותיאר את פלאי מולדת, את ימי השלווה, את מלך החסד.
"אני פטריוט". חרץ אבא, "אני אוהב את הארץ הזאת, את העומד בראשה, רק למען הארץ הזאת אסכים למות, כי אם לא למה לי חיים?"
ודמעות היו בעיניו של אבא וכך נמסנו לחיבוק של אב ילדה ואהבת מולדת גדולה
***
ושוב הגיע לילה,
ושוב ישבתי בסלון,
ושוב ניתשה בחוץ מלחמה.
וידעתי כי אבא שם
ושוב הציף אותי כאב וגעגוע.
אבל הפעם ישבתי אצל פסנתר וניגנתי שיר תקווה למולדת שנסכים למות בעדה, כי בלעדיה למה לנו חיים?
ואהבה הציפה את מנגינתי, יוצקת אור בשדה קרב, במלחמת חיי.
***
איני יודעת מתי יבוא ניצחון, איני יודעת מה מחיר יגבה.
אני יודעת רק דבר אחד.
את אהבתי למולדת.
Reactions: חיים 21, אביגלוש, בחלל הריק ועוד 22 משתמשים25 //