הנה הפרק השלישי. הבהרה- תיקון טעות- סיפורנו נפתח בשנת 1750. ולא 1880 כמו שנכתב בתחילה.
פרק ג.
אבא... הגעגוע חנק את גרונו
הרבה זמן לא חש בגעגועיו העזים לאביו הטוב
למה זה מציף אותו עכשיו? אולי ראש הקהל צודק? הוא חלש ורגיש עכשיו. הוא צריך לישון, להתחזק ולהמשיך הלאה.
השינה כלל לא הייתה מרגיעה, להפך, טרופה ומטולטלת. מלאה בהבזקים מילדותו המוקדמת.
"אבא מה קרה? " יהודהל'ה בן ה10 הביט בהוריו בעיניים קרועות. אביו חיוור ונסער, אמא אוחזת בתינוקת רועדת.
"יהודהל'ה" אבא ליטף את הילד המבועת, אבא הטוב, לא משנה מה עבר עליו תמיד היה רגיש להרגשותיו. "בוא תזדרז. אנחנו יוצאים, תלביש את המעיל ותחזיק את זה" אבא תקע בידיו שק בינוני.
אמא חבקה את התינוקת בידה האחת ובידה השנייה החזיקה תיק נסיעות גדול. אבא הרים את מנדל'ה בן ה4 ובידו השניה גרר מזוודה ענקית.
הם העלו הכל למרכבה ואבא פתח בדהירה ברחובות פוזנאן. עיר מגוריהם אז.
"איפא שמרל" תהה מנדל'ה בקול על היעדרותו של העוזר והנהג האישי של אבא "ש ש ש מנדל'ה , עכשיו אנחנו נוסעים רק עם אבא. תחזיקו חזק ילדים" אמא ניסתה לחייך "אנחנו ממהרים מאד.
לא עזרה להם המהירות. היכנשהו באמצע הדרך חץ פגע בסוס ואבא נזרק ממושב הרכב. יהודהל'ה בהה במתרחש בעיניים ענקיות. מנדל'ה צרח ואמא המבוהלת ניסתה לגשת לאבא. מנקודה זו יהודה כבר לא זוכר דבר.
אמא השלימה לו מסיפוריה הבודדים בעניין-
האנשים הגיעו לקחו את גופו הדומם של אבא ושילחו אותה לדרכה. תוך אזהרה ברורה שלא להתקרב שוב לפוזנאן ואף לא לפראג, עיר הולדתו של אבא. "בכלל" הנס, עובד הבנק שהיה בשותפות עם סבא ואח"כ עם אבא, היה תקיף. "אני ממליץ לכם לשנות שם משפחה. ולטשטש את הזהות שלכם לחלוטין, אני לא יודע אם הפורעים הללו הגיעו אל סיפוקם בהריגת ראש המשפחה" אמא סיפרה שהוא נתן לה סכום כסף וכרטיסי נסיעה להמבורג.
"אבל מי היו הפורעים? מה הייתה מטרתם?" יהודה היה שואל ומקשה. ואמא פכרה ידיה ולא הסבירה יותר.
יהודה נע על מיטתו בחוסר מנוחה, למה הוא נזכר עכשיו בכל זה.
הם הגיעו להמבורג. כמו פליטים בודדים. מחיי עשירות לעניות מנוולת.
הקהילה בהמבורג קבלה אותם במעשיות אופיינית, ועזרה לאמא למצא דירה קטנטנה לשכירות, הדירונת הייתה חלק מבית גדול. פראו ברטה, האלמנה המבוגרת, בעלת הבית הייתה אישה מסודרת וקפדנית. ברשותה היה המון זמן פנוי ורשימה ברורה של כללי התנהגות בבית. מנדל'ה השובב, כמובן, לא עמד בדרישותיה. והיא הייתה גוערת בו ללא הרף. ולאמא הייתה מעירה על כשלון חינוך בנה.
"יהודה ילד נהדר" נהגה לומר. "וגם התינוקת- מלאכית שכמותה," צבטה בלחיה של רוזי, "אבל מנדל? כמו שד קטן, נורא ואיום, אווה, נורא ואיום. בזמני ילד כזה היה נשלח למוסד. לחינוך מחדש" הזעיפה גבותיה מול מנדלה העליז שכלל לא חת ממנה. ורק בגלל אזהרותיה הנמרצות של אמו התגבר על עצמו לא לחרוץ את לשונו. יהודה פחד לחשוב מה הייתה התגובה לכך.
אמא ניסתה לדבר על ליבה שמדובר בילדון. "הוא עוד לא בן 5, פראו, וחסרה לו דמות אב, אני מאמינה שככל שהוא יגדל הוא יתמתן ויירגע"
ברטה המבוגרת הנהנה בספקנות "יגדל? נו נו..." היא נתנה מבט חד ביהודהל'ה, שניצב שם מתוח ושותק. "לא יפה להקשיב למבוגרים" נזפה בו, "לך, תשחק עם אחיך בחצר, עלי לשוחח עם אימך בפרטיות"
אווה בלעה אנחה "לך יהודהל'ה, ילד טוב. תן יד לרוזי ותסתובב איתה בזהירות בחצר. היא רק למדה ללכת" חייכה קלושות לגברת שהתרווחה על הכיסא באכסדרה. ברטה סימנה לאווה על הכיסא השני. אווה התיישבה, כולאת אנחה נוספת ועוקבת אחרי ילדיה הנעלמים בעיקול החצר, מקווה שמנדל'ה לא יחולל נזקים יתר על המידה.
"את עדיין צעירה אווה" פתחה ברטה בקולה הפטרוני "וכמו שאמרת, חסרה לילדים דמות אב" ברטה נעצה מבט באווה החיוורת. "את יודעת אווה, אני שדכנית. מכירה הרבה אנשים וזמן רב אני מוגיעה את מוחי וחושבת על משהו שיכול להתאים לך" בהנף יד השתיקה את האישה הצעירה שפתחה את פיה כדי להגיב. "תקשיבי לי עד הסוף יונגע פראו, יש לי כמה רעיונות טובים ממש." "פראו ברטה" אווה קטעה את דבריה בחוסר נימוס משווע "הרבנים כאן בהמבורג עדיין לא הצליחו להתיר את עגינותי. הם פנו לרבני ברלין. גם משם מנסים. עדיין לא ברור כלום"
אווה קמה ממקומה "אגש לילדים" "תודה שחשבת עליי פראו ברטה" הוסיפה במאמץ. ועזבה באחת את ברטה ההלומה במקומה נאנחת ונאנקת "אחחח מה עובר על אנשים..."
המבורג 1743
אנחנו עוברים דירה ילדים. אווה ניסתה לחייך
לאן? יהודה, רציני ואחראי.
מנדל'ה משתולל ומקפץ
רוזי תינוקת מלאכית נמה בשלווה.
"אני אשמש כאומנת לאחת המשפחות היהודיות כאן בהמבורג, ונגור בביתם." אמרה האם בעליזות מזויפת.
מנדלה חדל מקפיצותיו "לא רוצה בלי אבא!! לא רוצה!" זעקותיו ובכיותיו הפתיעו את אווה. עד עכשיו היה נראה שדבר לא נגע לילדון, היא שוחחה בעניין רק עם יהודהל'ה בכורה הרציני.
כעת חבקה אווה את הילד המילל. גם אני רוצה את אבא לחשה בכאב עצום. בשפתיים חשוקות ובכוחות שלא ידעה שקיימים בה ארזה את חפציהם המועטים.
בואו ילדים, תכף תגיע מרכבת המשפחה שתוביל אותנו אל הבית הגדול שלהם" זכרון ביתם הנאה בפוזנן עומד כל העת בזיכרונה, ליבה מתכווץ בכאב ובגעגוע. צוות עובדי הבית הוותיקים, עוד מימי נעוריה, מה הם חושבים עליהם? הם ודאי לא מדמיינים מה עלה בגורלם, שכך באכזריות הופרדו מחיים, בעלה הבנקאי העשיר, ושולחו לגרמניה תוך אזהרה חמורה שלא לחזור לפוזנן ולא ליצור קשר.
"אמא" יהודהל'ה, בכורה הרציני העיר אותה מהרהוריה "את תהיי אומנת לילדים זרים ותשהי בביתם ביחד איתנו?" פליאה נראתה על פניו. "מרים, האומנת שלנו," קולו נקטע "היא הייתה רק נערה, נכון? " אווה חייכה בעייפות "נכון יהודהל'ה, אך המחסור באומנות גרם למשפחת גולדשטיין לקחת אותי יחד עם שלושת המתנות שלי" ליטפה את ראשו בידה האחת. בידה השנייה אחזה היטב במנדל'ה השובב. יהודה חיבק את רוזי. "הנה פראו ברטה, אמא."
"עדיין אינני מבינה" ברטה לחשה מתעלמת מנוכחותם של הילדים. "סיפרת שבעלך בא מפראג, מה עם בני המשפחה שם?" אווה נשמה עמוק, מייחלת כבר לבא המרכבה. "הסברתי לך פראו, הוזהרנו שלא לדרוך שם, לא בפראג ולא בפוזנן, מילא פוזנן, אחרי הפוגרום, אין לנו מה לחפש שם, אך בפראג התגוררו חמי ואחיו של בעלי... הרב ניסה לשלוח לשם מברק, אך גם שם, הייתה עלילת דם קשה, ההשלכות לא פשוטות בינתיים הרב לא הצליח לתפוס קשר עם אף אחד ממשפחתנו, ומכיון שהוזהרנו להישאר אלמוניים הברורים נעשים בחשאיות ובאטיות"
"אינני מבינה למה אינכם יכולים להגיע לפראג או לפוזנאן אווה, ואני אומרת את זה לטובתך" כאב אמיתי נראה בפניה של הגברת העשירה "את צעירה, החיים עוד לפנייך, תפגשי את קרובי משפחתך, תקבלי סיוע ותמיכה מבני משפחה אוהבים, בגלל אזהרה של איזה גוי את תפסידי הכל?"
אווה, אוחזת בחזקה במנדל'ה המקפץ . "הסברתי לך כבר פראו. אינני יכולה לקחת סיכון. ראיתי את האכזריות שלהם מול העיניים. יש לי שלושה ילדים. הרב המליץ לי לשמור על חשאיות ולברר בעדינו. ואני עושה כמצוותו."
"הורביץ?" נשמעה הקריאה ממרומי המרכבה הגדולה שנכנסה לתחומי הבית. "כן אנחנו" אווה הנהנה.
בזריזורת הועלתה מזוודתם הקטנה. ?זה הכל?" תמה זלמן הרכב. "כן, תודה" אווה חשקה את שפתיה. "זה לא סתם" מלמלה לעצמה "ד' לא זורק אותנו בעולמו ללא מטרה. אין רע. בודאי ישנה מטרה לכל הסבל הזה" היא נופפה לברטה הדואגת "תודה לך פראו," ברטה הנהנה קצובות ונופפה באצבעותיה.
אווה חבקה את הילדים וכך, מצונפים וחוששים עצרה המרכבה ההדורה סמוך לטירת גולדשטיין.
"חדריכם בקומה השלישית, סמוך למערכת החדרים של ילדי גולדשטיין" את פניהם קבלה סוכנת בית גבוהת קומה ונמרצת " שמי מטילדה, הנה זלמן יעלה את חפציכם" מבטה תהה על מיעוט החפצים אך לא אמרה דבר.
"תתארגנו, בעוד כשעה תרדו את הטרקלין הגדול לפגוש את בעלי הבית"
אווה הופתעה מהחדרים שקיבלו את פניהם. חדרי שינה נעימים ומרחיבים נגלו לעיניה. היה זה מן חדר מבוא קטן ומשם התפצלו 2 חדרים נוספים. החדר השמאלי היה מאוכלס בשלוש מיטות, ארון גדול, שולחן רחב, כסאות, ואף צעצועים התואמים את גיל הילדים. באח המוגנת בגדר בטיחות בערה אש נעימה. החדר הימני אף הוא נעים ונח מיועד היה עבורה. ממנו יצאה דלת נוספת למערכת חדרי נסיכי גולדשטיין.
אווה נשמה עמוק. צנחה על המיטה הראשונה. מביטה בילדיה שהתפזרו בהתלהבות בפינות החדר. שוב חשה את בטנה מתכווצת. הילדים שלה. גדלו כנסיכים בעצמם עד לפני מספר חודשים.
"אמא" יהודה הסקרן פתח לרווחה את דלתות הארון הגדול "יש כאן הרבה בגדים" בעיניים מכווצות סקרה אווה את הבגדים שתאמו להפליא את מידות ילדיה.
יהיה להם טוב כאן, הרהרה. הנה, הם בגלות בבריחה קשה וכואבת אך ד' לא נוטש אותם, הוא דואג לה לתנאים טובים. כבר הספיקה להתקל בפנים האכזריות של הנדודים ברחוב. נשמה עמוק מצווה על עצמה להתעשת ולהתארגן לקראת המפגש עם בעלי הבית.
הנושאים החמים
