לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...
לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.
פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.
1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר
2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...
אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."
אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...
אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...
הנושאים החמים
Reactions: ღ Sara ღ, מנחם דפנה, בובה בובה ועוד 37 משתמשים40 //