סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #62
אני אגיד את מה שאני חושב.
הכתיבה של סצנות המתח היא מדהימהההה.
נסחפתי לגמרי היה פשוט כיף:)
אם אתה ממש מחפש במה להשתפר אז לענ"ד זה בקטעים האחרים למשל כשהכין בטעות קפה ולא תה וזה נשפך וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
צליל של הודעה נכנסת מכיוון המחשב הקפיצה אותו וכוס התה נהפכה ונשפכה. ניר לא שם לב לכך כאשר רץ במהירות למחשב והביט במסך שכבר היה פתוח על ההודעות הנכנסות. עיניו שוטטו במהירות. ליבו פעם בציפייה.

'מבצעים שאסור לכם לפספס! עכשיו ברשת -' ניר הסיט את עיניו מהמסך, אגרופיו נקפצו. הפרסומות האלו... הרהר בזעם. לאחר הציפייה האכזבה הייתה קשה שבעתיים וניר מצא את עצמו צועד שוב למטבח.

ידו הימנית הפעילה שוב את הקומקום וידו השמאלית גיששה אחר סחבה כדי לנקות את התה שנשפך. ידיו פעלו מהרגל ללא שום מחשבה, ברגעים אלו מוחו שהה במקומות אחרים לחלוטין.

כוס חדשה נשלפה, אחד וחצי קפה, שניים סוכר, מים חמים ולפתע עצר בבלבול רגע! הוא בכלל רצה תה! אך למרות זאת ניר המשיך להכין את הקפה והתיישב על הספה.
קשה לי להגדיר מה בדיוק מפריע לי.
שוב בגדול זה בסדר. רק מכיוון שאתה מאוד מבקש...
זה לכאורה לא הפעם הראשונה שהתאכזב (כמו שכתוב בתחילת הפרק). לא מובן למה כאן האכזבה קשה שבעתיים. היה לו כאן ציפייה מיוחדת? אולי תתאר איך שמשום מה הוא חש שהיום הוא בעז"ה יקבל סוף סוף תשובה מעידו
כל הקטע עם שפיכת התה וזה שבטעות הכין קפה כתוב ברור מדי לטעמי זה שקוף שאתה רוצה להמחיש לנו שהוא מאד אובססיבי לנושא. אני אוהב יותר מרומז.
הכל עניין של טעם.
בסה"כ הכתיבה מדהימה העלילה שמתחילה להירקם גם כן מדהימה. המשך כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
זה לכאורה לא הפעם הראשונה שהתאכזב (כמו שכתוב בתחילת הפרק). לא מובן למה כאן האכזבה קשה שבעתיים. היה לו כאן ציפייה מיוחדת? אולי תתאר איך שמשום מה הוא חש שהיום הוא בעז"ה יקבל סוף סוף תשובה מעידו
הכוונה לציפייה שלו מזה ששמע את צליל ההודעה הנכנסת.
כל הקטע עם שפיכת התה וזה שבטעות הכין קפה כתוב ברור מדי לטעמי זה שקוף שאתה רוצה להמחיש לנו שהוא מאד אובססיבי לנושא. אני אוהב יותר מרומז.
נקודה למחשבה. אני אחשוב ע זה יותר בפרקים הבאים.
בסה"כ הכתיבה מדהימה העלילה שמתחילה להירקם גם כן מדהימה. המשך כך.
תודה רבה.
ותודה רבה לביקורת שנתת כמובן 😉😉😉😉😉😉😉
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
פרק 10

חפ"ק מלחמה, צוק איתן

האדם שהיה בדל כלל זקוף ובוטח כל חזותו משדרת סמכות, ישב כעת מכווץ על הכיסא ראשו נתמך על ידי ידיו שהונחו על השולחן. הוא ישב כך מכונס בעצמו ארשת הביטחון התמידית נעדרת מפניו. היה קשה לזהות בו את המפקד הקשוח וקר הרוח.

"גיורא", אדם נמוך קומה פנה אליו ברכות, כמעט בלחישה. "הכל בסדר?"

החפ"ק המשיך לרחוש, כולם היו עסוקים מדי ומעט אנשים בלבד שמו לב לדרמה שהתרחשה בפינת החדר.

"הורתי להפעיל נוהל חניבעל..." מלמל פיו של גיורא, נימת חוסר אמון בקולו כאילו לא מאמין שעשה את זה.

"זה היה הדבר הנכון לעשות!" אמר נמוך הקומה בבטחה. ידו הונחה ברכות על כתפו של גיורא. תומכת בו. "ובינתיים נראה שיצא מזה תוצאות דיי טובות".

אך גיורא לא שמע אותו, פיו המשיך למלמל ללא הרף "הפעלתי נוהל חניבעל, הפעלתי-נוהל-חניבעל-על-הבן-שלי!" קולו גבר לרגע, רועד בחלחלה.

האיש הנמוך קרב אליו עוד קצת. "הכל יהיה בסדר גיורא, עדיין לא ידוע מה מצב הכוח ולפי ההערכות יש להם סיכויים טובים."

"הוא כבר היה פצוע" גיורא הרים אליו בבת אחת את מבטו קולו מתייצב "פצוע קל, ואני בפה מלא, הורתי לסכן את חייב! אתה מבין את זה בכלל?| ידו של גיורא נשלחה קדימה וטלטלה את ידו של האיש הנמוך.

נמוך הקומה משך כיסא והתיישב לצידו. "אתה יודע שזה מה שהיה נכון לעשות" לחש לגיורא, מנסה לחזק את רוחו, "נפילתו בשבי הייתה מסכנת מאוד את ביטחון המדינה ואפי, הבן שלך, היה מוכן להקריב הכל למען ביטחוננו" הוא הגביר את קולו במעט ללחישה כמעט ארסית, רגיל בהחדרת מוטיבציה. "והיום הוכוחת שגם אתה מוכן! תעריך את עצמך גיורא, לא כולם היו מצליחים לעשות את זה".

אבל גיורא לא התעודד, פרצופו המשיך לעטות את ההבעה העגמומית שכל כך לא התאימה לו, והוא טמן שוב את ראשו בין ידיו.

נמוך הקומה נאנח וקם ממקומו, יש לו עוד הרבה עבודה לעשות, הוא הביט סביבו ושם לב שההמולה בחפ"ק גברה לשיא חדש, הכוח המחלץ חבר לכוח הקומנדו...

רעש, צרצורים, וקריאות בקשר, היו רק חלק קטן מבליל הרעשים שרחשו בחפ"ק. רוב המסכים הציגו תמונות של ערפל ועשן סמיך כפי שנראה מהמטוסים וכפי שנראה מצוות החילוף ששהה על הקרקע. בקשות אישור נשמעו ללא הרף בקשר ומייד לאחר מכן פיצוצים אדירים שהעכירו את התמונות שעל המסכים עוד יותר.

"שני הרוגים, שלשה פצועים קשה", הדיווח בקושי נשמע מבעד לשאר הרעשים אך הוא גרם לדממה לשרור בבת אחת בכל חלקי החפ"ק. המכשירים המשיכו לצפצף והקשר לצרצר אבל כל האנשים ששהו בחפ"ק נדמו לרגע בדממת אבל בלתי רשמית.

הדממה נשמרה שנייה בדיוק, אם לא פחות מכך, ואז ההמולה חזרה ביתר שאת. עם כל הצער על נפילת החיילים כולם ידעו, חייב לדאוג במהירות שיא לחילוץ של שאר הכוח.

הוראות נזרקו לכל עבר, חלקם נצעקים לתוך מכשירי קשר מקרקשים, והחפ"ק התחלק מחדש לקבוצות קבוצות, האחראים על המטוסים, האחראים על הכטבמי"ם וכמובן האחראים על כוח החילוץ.

נמוך הקומה זרק מבט לכיוון הכיסא שעליו גיורא ישב ונחרד לגלות שהוא ריק כנראה הוא כנראה הבין מהשקט הפתאומי שקרה משהו! אסור לו להתקרב לצוותים שפועלים כרגע! מבטו נדד בבהילות ברחבי החדר הגדול שהיה עמוס אנשים מסכים ומכשירים מוזרים ולחרדתו הרבה ראה אותו מתקרב בנחישות לנקודת הדיווחים שהגיעו מהכוח המחלץ.

רגליו זינקו במהירות לכיוונו בתקווה נואשת לעכב אותו, אך מאוחר מדי. כשהגיע מספיק קרוב הוא כבר שמע את הדי שאלתו הרועדת, "מה עם הבן שלי?", וכשלא נענה הוא שאל שוב, בצרחה נואשת. "מה עם הבן שלי!!!!", הדממה שהשתררה כבר גילתה לו הכל, אבל בלי ההכנה שהיה צריך לעשות לפני הבשורה. מבטו של גיורא נע הלוך ושוב בחוסר אונים על הפרצופים שהקיפו אותו, מנסה לקבל מסר מעודד.

הרעש שנשמע לאחר מכן חדר הגיע בקלות לאוזניו של נמוך הקומה למרות כל הרעשים מסביב, קול חבטה עמום.

גיורא קרס. מתעלף.


חזרה להווה, שיחה מסווגת

סער: קרו אצלינו מספר תקלות דומות מאז שסיימנו את השלב הראשון, העניין בבדיקה.

קודקוד: כלומר שהתקלה כנראה לא הייתה מכוונת?

סער: כנראה, יש כרגע מספר כיוונים שנבדקים.

קודקוד: מעולה, קראתי בעיון את הלוגים ששלחת לי שבוע שעבר ונראה שהתקדמתם הרבה.

סער: בהחלט, שולח לך גם את הלוגים של השבוע.

קודקוד: תמשיך לעדכן על כל פרט הכי קטן שאתם מגלים על התקלות, ותשלח לי קובץ עם הפירוט של כל התקלות שקרו אצלכם.

סער: שולח...
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
ואוווו של פרק פשוט וואוו כל ההתרחשות אני קוראת מהר בשביל לראות מה יקרה ואני מייחלת שיקרה לו משהו שימות נמאס לי מספרים מידי דמיונים עם יותר מדי הפי הנד וממש אהבתי ממש
עלה והצלח
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
לאור מספר בקשות, כל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיב או לתת ביקורת בקהילת כתיבה, אשמח שישלח לי למייל refael.tavory @ gmail.com (להסיר רווחים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
פרק 11

השמיים שנשקפו מבעד לחלון היו אפרוריים למראה, ניר שלח אליהם שוב ושוב את מבטו החושש, מקווה שלא ירד גשם בדיוק היום.

היום קבע להפגש עם אלון בפארק הירקון, פגישה שמן הסתם תהיה עמוסה בזיכרונות נוסטלגיים ובחילופי חוויות. והיות שמדובר באלון, מן הסתם שכל משפט שישלח יטמון בחובו בדיחה משועשעת. ממש לא התחשק לו שגשם יציק להם במהלך המפגש.

ניר הסיט את מבטו מהחלון, ועיניו נעו מעצמם לכיוון שעון הקיר המרובע שנתלה על הקיר הנגדי. מיתרים רבים נעו בתוכו לקראת המפגש הצפוי, מפיקים צלילים הפוכים זה מזה. מצד אחד כל פעם שחשב על אלון צפו בראשו הרגעים הנוראים בלולאה לא נגמרת, הרגע של ההפצצה ובמיוחד ברגע שאחרי, הרגע שנודעו לו תוצאות ההפצצה.

אבל מצד שני הם היו חברים טובים מאוד, והטעות של אלון הייתה הגיונית לחלוטין בהתחש/ב בלחץ שבו היו נמצאים. זאת לא אשמתו של אלון שהוא - ניר, לקח את זה קשה.

רגליו צעדו הלוך ושוב בחוסר רגיעה לאורך הסלון. המיתרים המשיכו לנוע ולהפיק צלילים וניר כמעט השתגע. הוא חיכה למפגש בקוצר רוח, אך גם ברתיעה מסוימת. מוחו כבר התערפל מלנסות לבחור צד, לא מבין מה קורה איתו, ורגשותיו התערבלו כאילו אדם רע לב במיוחד הכניס אותם לשייקר ענק שפעל במלא העוצמה.

מבטו שוב נע לכיוון השעון המרובע, וידיו הקמוצות התרפו מעט, סוף סוף הגיע הזמן. ידיו הידקו במהירות את מעיל הרוח מעל הסוודר העבה שלבש תוך כדי שיצא החוצה, נועל את הדלת מאחוריו. כשיצא, שם לב לשמחתו שהרוח לא קרה במיוחד כך שיוכלו להסתובב בחוץ.

הקסדה התהדקה במהירות לראשו ורגלו בעטה ברגלית האופנוע תוך כדי שהתניע אותו בתנועות נחפזות.

ניר ידע שהדהרה המהירה על האופנוע עתידה להימשך זמן רב יחסית. הידיעה הזאת, בצירוף מראה האספלט שברח במהירות מתחת לעיניו, גרמו למוחו לשקוע במחשבות ולידיו לעבור לטייס אוטומטי.

במהלך הנסיעה הספיק לחשוב הרבה על אלון, על החוויות המשותפות שלהם. זיכרונות שגרמו שוב ושוב לשפתיו להתכווץ בחיוכים נוסטלגיים.

מחשבותיו גלשו אחורה בזמן, לזמנים שבהם הוא עידו ואלון היו שלישיה בלתי נפרדת. אלון, הגבוה והדמגוג שתמיד התבדח על כל דבר, אפילו הרציני ביותר. ועידו שלימד אותו ציניות מושחזת מהי. יחד הם היו יושבים לילות שלמים מפטפטים וצוחקים עד אור הבוקר.

הוא השתדל ככל יכולתו להדחיק את הזיכרון האחרון מאלון שניסה לצוף בין שאר המחשבות, זיכרון שגרם לו לבחילה עזה כל פעם שעלה בתודעתו. למרות שידע בבירור שאלון לא אשם ושזו טעות הגיונית ומתקבלת, השכל, לא תמיד שולט על הלב...

האופנוע עצר באיטיות בחנין הפארק, בזהירות שהצמיגים שהחליף רק השבוע, לא ישחקו. הקסדה נטמנה מתחת למושב האופנוע, וידו עברה על שיערו, מסרקת אותו בתנועה לחוצה למחצה.

המראות שקידמו אותו בכניסתו לפארק הזכירו לו את ילדותו הרחוקה, המדשאות רחבות הידיים שהיו עכשיו ריקות למדי, היו אז מליאות בילדים מתרגשים, מתרוצצים, והמוני משפחות שפתחו שולחנות ארוכים.

רגליו רמסו את הדשא הלח כשהוא צעד באיטיות, נושם עמוקות אויר שהרגיש כמעט כמו אויר חופש וטבע. מרחוק כבר ראה את האגם שנבע מנהר הירקון, סירות קטנות חונות בשוליו.

ניר התקרב לאגם, שם קבע עם אלון, והעיף במט בשעונו. 12:15, מעולה הוא הקדים ברבע שעה.

האגם הלך וגדל מול עיניו, מספר ברבורים התגלו בו שטים הלוך ושובבמים הרגועים. חלקם התקוטטו סביב פיסת לחם שקטנה במהירות, מקוריהם מנקרים אותה לסירוגין.

הוא הקפיד שההליכה שלו תישאר איטית, מנסה להשליט רוגע במחשבותיו. רגליו נשאו אותו לעבר ספסל מזדמן, משם המשיך להשקיף על האגם העכור, ועל הילד שהתרוצץ סביבו הלוך ושוב עם פיסות לחף קטנות, גורם לברבורים להמשיך להתקוטט.

דמות מוכרת קרבה לאגם וגרמה לליבו להחסיר פעימה, שיערו הבהיר היה מסורק כרגיל לאחור והליכתו הייתה נינוחה, אך ניכר בה התרגשות כלשהי.

ג'יפ אפור מאוגף מכל הכיוונים נאלץ לעצור. דמויות שיורדות ממנו ונקשרות במהירות. ערפל סמיך של עשן שממלא הכל לאחר הפצצה כבידה. ניר ניער את ראשו, מסלק ממנו את התמונות שהופיעו כשראה את אלון. הוא קם בדילוג, משתדל שכל תנועותיו יהיו עליזות כדי להשפיע על מצב רוחו העכור מעט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
בס"ד

פרק 12
"אלון" קרא ניר בקול רם, אך אלון שהיה רחוק מדי לא שמע.

חיוך מהורהר עלה על פניו, הוא שרק שריקה קצרה ואחריה עוד אחת ארוכה מעט יותר. מעניין אם הוא יזהה.

אלון נעצר לשמע השריקה והסתובב לכיוונו, חיוך משועשע פרוס על פניו החלקות.

"ניר! מה נשמע?" אלון התקרב לכיוונו בפסיעות רחבות, "לא שכחת את השריקה, מה?" ואז שלח טפיחה עוצמתית על גבו של ניר, צוחק למבע פניו הכאוב משועשע.

"אז מה? שמעתי עברת לאזרחי, טייס נוסעים נכון?" אלון התלווה מאחורי ניר שהוביל אותו לכיוון הספסל שעליו ישב לפני זה.

"האמת שקצת היה קשה לי למצוא עבודה בתור טייס" ניר התיישב על הספסל ואלון התיישב לצידו, "אתה יודע מחפשים יותר שיער בהיר, יותר עניים כחולות" ידו עברה על שיערו השחור, "לדוגמא עידו לא המשיך כטייס כי הוא נמוך מדי". ניר קרץ לאלון ושניהם צחקו, העקיצה הקבועה שלו ושל ועידו הייתה שאלון נראה יותר מדי טייס בשביל להיות טייס באמת.

"ומה איתך?" התעניין ניר, "מה אתה עושה בחיים?" תחושה עמומה הציקה לו והוא השתוקק כבר לשאול אותו מה קרה בטוראיף, איפה שקרתה התקלה, אבל ריסן את עצמו והתאזר בסבלנות.

"אני?" שאל אלון, "המשכתי בצבא כמובן". חיוך עלה על פניו כשראה את מבטו המופתע של ניר, "כולנו חתמנו קבע ואתם אלה שפרשתם באמצע, אני המשכתי הלאה בתכנון המקורי" הצטדק אלון, החיוך עדיין מרוח על פניו.

ניר ועידו פרשו בשלב שהרגישו שכבר מיצו את חיל האויר, ניר היה בטוח משום מה שגם אלון פרש איתם, וכיון שלא נשארו בקשר הדוק לא ידע שנשאר, והידיעה הזאת תפסה אותו בהפתעה.

"באיזה טייסת אתה? עדיין עם ארז?" אחרי שגיורא פרש עידו ןאלון שובצו בטייסת של ארז, והוא שובץ בטייסת אחרת.

הפעם החיוך של אלון הפך לצחוק ממש, כאילו יודע שהתשובה תיהיה מפתיעה יותר מקודמתה, "אני כבר לא בטייסת ניר" אמר בשובבות כלשהי, "אני ראש טייסת".

גבותיו של ניר קפצו בהפתעה והערכה, "איך זה קרה?"

אלון הרים רגל אחת והניח אותה על הרגל השנייה, "מאז שעזבתם השתנו המון דברים. גדעון, ראש הטטיסת שלך" ראשו של אלון החווה לכיוון ניר, "פרש לאזרחי אחרי כמה פשלות רציניות שקרו בטייסת, וארז נבחר להחליף אותו. ואז פתחו וועדה שתבחר את ראש הטייסת במקום ארז, ובחרו בי". נימת קולו הייתה יבשה, כאילו סיפר עתה סיפור משעמם במיוחד.

ניר ידע שזה לא פשוט כמו שאלון הציג את זה, ראש טייסת זהו תפקיד עם המון אחריות, כנראה שמאוד סמכו עליו. למרות הפשלה ההיא, בצוק איתן מחשבה צפויה ומרירה עלתה בראשו, גורמת לקרח דק לכסות מעט את ליבו.

"יפה מאוד" אמר ניר, משתדל לשוות לקולו הערכה כנה, אך בכל זאת נימה קטנה של קרירות נשבה מהמילים שיצאו מפיו, דבר שגרם לגבותיו של אלון להתכווץ מעט בתמיהה.

"אולי נקנה משהו קטן לפני שניגש לעניין. עניין שלשמו נאלצתי לקחת חופשה בפעם הראשונה מאז מונתי לראש צוות, ולבא לפגוש חבר חביב וותיק" אמר אלון וקרץ לניר.

הקרח הדק נמס שוב, ניר נגרר שוב בעקבות אלון לאוירה קלילה ועליזה, "עכשיו אנחנו תיקו" אמר, והרים את ידיו בכניעה, מתכוון לעקיצות שעפו בניהם.

כל זיכרון הכי קטן מהמבצע בצוק איתן, שניסה לעלות במוחו, סילק אותו ניר במהירות, לו נותן לזיכרונותיו להעכיר שוב את מצב רוחוהטוב כל כך.

הם התרוממו ופסעו לכיוון הקיוסק שעמד לצד האגם עוד מזמן ילדותו של ניר. ניר שם לב שהשמש שהסתתרה הבוקר מאחורי עננים אפרוריים התגלתה עכשיו במלא תפארתה, והקרירות התחלפה במזג אויר חמים ונעים.

"אייס קפה?" שאל כשהתקרבו לקיוסק.

אלון צחק שוב, "כמו בימים הטובים", אישר.

"שני אייס קפה" פנה ניר למוכר, "עם הרבה ריבת חלב" אמר בשובבות,. מרפק חד ננעץ במותנו, "אין לך תקנה" לחש אלון באוזנו.

הנושא הזה היה ויכוח ישן שכמו כל דבר ביניהם הפך לבדיחה. אלון תמיד טען שעדיף קצת ריבת חלב, כדי של הטעם של הקפה יהיה מודגש בנגיעות ריבת חלב, אבל לשיטתו של ניר מה הטעם לטעום את טעם הקפה אם אפשר לטעום את טעם הריבת חלב.

רוח קרירה נשבה על פניו, וניר הרגיש פרץ ישן של שובבות שעובר בעורקיו, הדקות הבודדות ששהה עם אלון הספיקו לו כדי לחזור קצת להיות הצעיר השובב של פעם ולא הטייס הרציני והנחוש של היום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
פרק 13​

ניר ואלון התיישבו ליד שולחן שעמד מחוץ לקיוסק. אלון שאף שאיפה קצרה מהקשית השחורה שהונחה בכוסו והעווה את פני בגועל, מחווה את דעתו על כמויות ריבת החלב שהיו במשקה. אך מיד לאחר מכן המשיך לשתות בהנאה.

קשיתו של ניר שוטטה על דופנות הכוס, מנסה ללכוד כמה שיותר ריבת חלב בשאיפה אחת. הקשית התכוצה בבת אחת ונאטמה, גורמת לניר להשתנק ולהשתעל.

פיו של אלון עזב את הקשית בהבעת צחוק, וניגב את פיו בידו, מוחה שאריות חומות שעיטרו את שפתיו. "נו" פנה לניר בנימה סקרנית מעט, "מה רצית לדבר איתי כל כך בדחיפות?"

ניר עזב גם הוא את הקשית הסוררת משיר מבט לאלון, אך מיד הסיט אותו בחוסר נוחות. "בטח שמעת על התקלה המוזרה שפקדה מטוס נוסעים של אל-על לפני כשבוע וחצי" פתח, ידיו כיוונו שוב את הקשית בניסיון לשאוף ממנה שאיפה קצרה אך זו נאטמה שוב בחוסר רצון.

צחוק קצר, דומה לגיחוך עלה מכיוונו של אלון, "נראה לך שבתור מפקד טייסת יש לי זמן להתעדכן בחדשות? כשיש לי מעט זמן פנוי, אני מנצל אותו ל..." נימת קולו נהייתה לוחשנית והוא קירב את ראשו לניר, ממתיק סוד באוזניו, "...שינה!" פלט בשעשוע, אך ניר דימה לשמוע נימה קלה של מרירות.

"טוב" נאנח ניר, מנסה להסוות רעד קל שפקד את קולו כשעלתה בו המחשבה שיאלץ להסביר את מה שקרה בתקלה, תקלה שעלתה בחייו של אחד הנוסעים. מודע לרגשות העזים שימלאו אותו ברגע שיעשה זאת.

"זאת היתה טיסה רגילה, מישראל לדובאי. ובאמצע הטיסה כל החשמל במטוס פשוט כבה, כל דבר שפעל על חשמל הפסיק לעבוד". ניר עשה אתנחתא קצרה, ממלא את ריאותיו באויר נקי וקריר. הוא ניסה שום לקחת לגימה מהאייס קפה, רוצה להסיח קצת את דעתו, ומעט מקשה מתוק חלחל לפיו לפני שהקשית נאטמה שוב, הקור והמתיקות שהתפשטו בפיו עזרו לו במעט.

"כמובן שניסינו להפעיל את הגיבוי" המשיך, "אבל גם זה לא עבד".הרעד הקל שהצליח לייצב לפני כן, חזר עכשיו לקולו, כשנזכר בחרדה שאולי מערך הדלק והמנועים נפגעה. ולכן טורבינת הגיבוי, שפועלת על דלק לא עבדה. חש שוב את ההקלה שפשטה בו כשהמנועים הגיבו כמו שצריך.

ניר הגניב מבט לכיוון אלון, וניסה לזהות מתווי פניו אם שם לב לרעד שפקד את דבריו. אך תווי פניו היו ללא שינוי, ולא היה ניתן לזהות בהם דבר. "בחקירה התברר, " בחילה קלה עלתה בו כשנזכר בחקירה, ועצרה את דבריו. נשימה עמוקה נשאפה בין שפתיו בניסיון להרגיע אותה. "התברר שחלקים נרחבים מהקופסא השחורה נמחקו. בין השאר, כל הקטע שלפני התקלה נמחק כלא היה, גם הקלטה וגם ניטור מכשירים".

כל זמן שדיבר אלון הביט בו והאזין ברצינות, לא כל כך אופיינית. ברגע שסיים פיו של אלון מלמל בקול, "איך נחלצתם בסוף?"

"זה הדבר המוזר ביותר" אמר ניר, נזכר בתמיהות שעוררו אצלו הדברים. "אחרי כמייל של טיסה מאז התקלה כל החשמל חזר בבת אחת, בלי שום הסבר!"

כשסיים לדבר חש שפעל נכונה שלא סיפר על הנוסע המת, ועל פעולותיו לפני הטיסה בניהול צריכת החשמל, ממילא זה לא קשור לתקלה! קרא קול זועם בראשו, והנוסע מת מהתקף לב שאומנם נגרם בגלל התקלה אבל זה לא נוגע לאלון.

עיניו של אלון התרחבו בהפתעה קלה לשמע הדרך שבה חזר החשמל, אך מיד לאחר מכן חזרו והצטמצמו בשאלה, "ואיך כל זה קשור אלי?" הוא הזדקף והסביר את שאלתו, מרכך את הרושם הרע שהשאירה השאלה באויר, "כלומר זה סיפור ממש מסעיר ומדהים, אבל למה היית צריך אותי כל כך דחוף בשביל זה?"

ניר רכן קדימה, משעין את ידיו על השולחן. "האמת? אין לי מושג. דיברתי עם עידו על התקלה והוא אמר לי שגם לכם קרה משהו מוזר באזור. נו!" הגיב למראה פניו התמיהות, "כשהיתם ביחד בסיירת".

אצבעות ידיו של אלון שולבו זה בזה, מונחות על השולחן. "איפה קרתה התקלה", שאל, הסתייגות קטנה שוכנת בעיניו. "אני רק מקווה שזה לא מידע מסווג מדי".

ניר לא הגיב למילותיו האחרונות, כאילו לא שמע. "זה קרה מעט דרומית מהעיר טוריאף, בערב הסעודית". עיניו נתלו באלון בציפייה.

אלון כיווץ את מצחו לרע במאמץ, ואז עיניו התבהרו בזיכרון.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #74
בשורה האחרונה

חוץ מזה, הכל תותים (או אולי ריבת חלב;)).
הרבה הצלחה הלאה :geek:
תודה רבה.

יש כמה אנשים שנתנו ביקורת
שהדמויות קצת רדודות- בראש שלי לא מסתדר ששב"כניק מתווכח וחושב כמו ילד, כנל ואפילו יותר- טייס,
אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה, דוגמאות, ואם יש לכם עצות איך לתקן.

חנוכה שמח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #75

מתנצל נראה כאילו זה מתחיל באמצע כמו שכבר הסברתי לעיל...
אצלי אני כותב את הפרקים ארוכים יותר ולנוחיותכם שקוראים דרך המסך אני מחלק כל פרק שאני כותב ל 2 בד"כ אני משתדל שזה כן יצא סוג של התחלה חדשה אבל הפעם לא יצא לי...


פרק 14
"פעם אחת, יצאנו לסייר באזור הזה בשביל-" הוא עצר לרגע, בולם. "יצאנו לסיור באזור, והכל היה נראה פשוט ורגיל, אף אחד לא ידע מה טומן בחובו העתיד..." אלון הנמיך את קולו בפאתוס, כאילו מספר סיפור לילד לפני שינה.

ניר השתנק שוב, וצחק. "תגיד, אתה לא מסוגל להישאר רציני יותר מדקה שלימה?" אלון הזה חייב להרוס כל דבר רציני בליצנות קטנה. הרהר בשעשוע.

אלון צחקק גם הוא לרגע אבל אז המשיך, חוזר לקולו הרגיל. "היינו אני, עידו, ועוד טייס מהטייסת שלנו. עידו הוביל, ואני זוכר שלפתע המטוס של עידו סטה בחדות", שיעול קצר נפלט מגרונו, והוא לגם לגימה קצרה מכוסו שהייתה עדין מליאה למחצה, מה שאי אפשר להגיד על כוסו של ניר. "הוא מיד צעק לנו בקשר לסטות, היה בוהק אור חזק ומסנוור מלמטה. סטינו כולם במהירות אבל בכל אופן ראיתי מימין הבזר חזק של אור מסנוור.

בתיאום מושלם עם דבריו הבזק אור אדיר מילא את השמיים, רעם מתגלגל נשמע מיד אחריו קוטע את דבריו של אלון. ניר הרגיש לפתע טיפה לחה נוחתת על ידו.

"נראה לי שמתחיל לרדת גשם. כדאי שנכנס פנימה". אמר לאלון במעט בהילות.

הם נכנסו במהירות לקיוסק שניות בודדות לפני שהטיפות הפכו לגשם זועף, ניר שלח מבט לשמיים ושם לב שהיה מרוכז במה שדיברו השמיים שינו את צבעם מכחול בהיר, לאפור עכבר. עננים כבדם וגדולים כיסו את השמיים והטיחו טיפות גדולות בקרקע.

הם הצטנפו בקיוסק, ידיהם מונחות בבטחה בכיסים הרחבים. "מה זה היה?" שאל ניר, עדיין עמוק בסיפורו של אלון. צמא למידע.

לקח לאלון רגע של בלבול קטן לפני שהבין למה ניר התכוון. "מתברר שעידו חלף בקו ישר מעל האור ולא היה מוכן לסינוור שהגיע מכיוון האדמה וחסם לגמרי את שדה הראייה שלו, הוא נאלץ במשך כמה דקות לטוס בטיסת מכשירים".

מוזר מאוד, המחשבה הצפויה חלפה סוף סוף במוחו. מה יכול לגרום לאור כל כך חזק מכיוון האדמה עד כדי כך שיסנוור טייס לגמרי? ולמה שהדבר הזה יגרום לחשמל של מטוס נוסעים להיות מושבת לגמרי? האם זה פסיכופת גאון עם שנאה עזה למטוסים? התמיהות המשיכו להיערם במוחו של ניר.

"עידו פנה אז עם המידע לארז, מפקד הטייסת. הוא היה מאוד טרוד ממה שקרה, אתה יודע, עידו והחושים המחודדים שלו". ידו של אלון יצאה מכיס מכנסיו ומחתה מספר טיפות שהגיעו לשערו בריצה שלהם לקיוסק, "ארז אמר לו שיעביר את המידע הלאה, אבל כמו שאתה מכיר את עידו," עיניו נצצו בשעשוע קל, "הוא לא ויתר לו, בימים שבאו לאחר מכן עשה השתדלות רבה להציק לארז בנושא הזה ככל האפשר. כל יום היה מגיע ושואל אותו האם כבר ידוע ממה האור נבע".

אלון שלח לרגע מבט החוצה, והמשיך. משום מה כשראה אותות בזווית הזאת נזכר ניר ברגשות הטינה שמילאו אותו עד היום בבוקר. הוא סרק את ליבו בחיפוש אחר הרגשות האלה, ולשמחתו שם לב שנעלמו כמעט לגמרי. אומנם התמונות שעלו בו כשחיטט בפצע הפתוח כבר יותר מעשר שנים, עדיין העלו בו בחילה והבנה שעדיף לו לפעול לבד, אבל לגבי אלון, כלום! כאילו סוף סוף הפנים שטעותו הייתה הגיוניים ומתקבלת על הדעת, זה הרגיש נהדר. הקלה שהרבה זמן חיכה לה שטפה אותו מכף רגל ועד ראש גורמת לפצע להגליד מעט.

צורך עז וילדותי לחבק את אלון עלה בו, אך עצר את עצמו. מתנער מהרהוריו.

"...באותו ערב הוא היה עצבני במיוחד".

ניר הביט באלון בבלבול, "סליחה, אבל כנראה לא הייתי איתך".

"ממתי?" שאל אלון, וכמובן צחק.

ניר צחק גם הוא, משוחרר יותר, "בדיוק אמרת שכרגיל עידו חפר לארז".

"אה" נשיפת רווחה מדומה נפלטה מבין שפתיו של אלון, "רק משפטים בודדים אחורה,. חשבתי כבר שאצטרך לשתות את כל האייס קפה הזה מחדש". פרצופו התעווה כאילו אוטומטית שהזכיר את ענין האייס קפה.

"אז ככה, בסוף ארז נכנע לעידו, הוא אמר לו שמסרו לו מדרגים גבוהים יותר שידוע להם על ניסוי חד פעמי שביצעו שם גורמים מסוימים, ומטפלים בזה. אני זוכר שבאותו ערב עידו היה עצבני וכעוס, הוא כעס על זה שלא עדכנו אותנו ושזה סיכן אותו בטיסת מכשירים בשטח עוין למחצה".

סוף המשפט בקושי חדר את עור התוף של אוזנו, המילים 'ניסוי חד פעמי' הדהדו בראשו שוב ושוב.

עכשיו ברור שמערכת הביטחון מסתירה משהו! אם זה היה כל כך "חד פעמי" אז איך זה שכמה שנים אחר כך עדיין קוראות תקלות מוזרות למטוסים באזור?!!!

...

בעבר הקרוב, שבדיה


ההפגנה הפעם התפרצה במרכזו של כביש ראשי, סמוך למנהרה ארוכה. עשרות רבות של מפגינים עטופים בדגל פלסטין חסמו את הכביש הרחב, ומסוקי תקשורת כבר חגו מעליהם.

צפירות הרכבים התערבלו בצרחות המפגינים ובטרטורי המסוקים, וגם מי שלא שמע את הצעקות הצליח להבין את מטרת ההפגנה בקלות, בזכות עשרות השלטים הענקיים שהונפו בגאון.

ההפגנה הלכה וגדלה עם כל דקה שעברה ואט אט צעקות 'פרי פלסטין' הנדושות כל כך, נשמעו גם בעד הצפירות מחרישות האוזניים.

שטח רחב התפנה לפתע במרכז הכביש, יוצר שטח ריק שהתרחב במהירות, קבוצה של כחמישה עשר מפגינים עטופים דגלים התייצבו בשטח בשורה ארוכה, שאגות עידוד נשמעו מכל עבר.

תיק גדול עבר בניהם והם שלפו משם כל אחד בתורו תרסיס צבע זורח.

בבת אחת התנפלו כולם והיחלו לרסס כתובות בכל מקום פנוי, חלקם על קירות ביטון חשוף שעמדו לצד הכביש, חלקם על גדר ברזל נמוכה שניצבה בצד השני, ושני מפגינים אמיצים ריססו גם כתובות נאצה במרכז הכביש.

הנהגים המשועממים שנתקעו לא נשארו ברכבם, היו כאלה שיצאו ורבו עם המפגינים פרצופם האדום צורח לכל עבר, היו גם כאלה שיצאו ונשענו על רכביהם מעשנים בשרשרת ומשוחחים בלהט עם נהגים אחרים, מעטים בלבד הצטרפו להפגנה.

אך נהג אחד, בודד, יצא מרכב מאזדה סטנדרטי, חיוך רחב נסוך על פניו.

שיערו הבהיר התנופף ברוח כשהתקרב לכיוון ההפגנה לאשם לב לסובב אותו. הוא שלף מכיסו טלפון והפנה אותו לכל עבר, כמסריט את ההפגנה, אך אצבעו נגעה במסך רק כשהמצלמה הופנתה לכיוון מפגין מאוד מסוים, מבזיקה תמונות שלו בלבד ולפעמים אף סרטונים.

אותו מפגין, שתחת הדגל שעטף אותו לבש חליפה אפורה ומחויטת, היה מהמפגינים הנועזים. יחד עם עוד שלשה מפגינים אחרים ריסס כתובות לאורך גדר הברזל הארוכה, וכמה פעמים הם יצאו משטח הפגנה כדי לרסס על קירות המנהרה שהייתה מליאה ברכבים צופרים ונהגים עצבניים.

עם כל תמונה שצילם חיוכו התרחב יותר. הוא נזהר מאוד שלא יסיימו לב לכך שהתמקדותו היא במפגין מסוים מאוד, והפנה את הטלפון ללא הרף, לכל כיוון. כשסיים חזר לרכבו הכחול בסיפוק ושלח את כל התמונות לכתובת אנונימית. מצרף אותם לעוד עשרות תמונות מהפגנות נוספות.

ועכשיו, כשסיים את תפקידו. התרווח על המושב, מתפנה להנות מההפגנה הרועשת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
קבלו! במחיאות כפיים סוערות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את שם המשתמש החדש שלי! שם המשתמש עם שם העט שלי שסו"ס עברו עליו שלשה חדשים כדי שיוכל להצטרף לקהילה.
@רפאל תבורי !!!!!!!!!!!
בעז"ה הוא יפרסם את הפרקים מכאן והילך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
פרק 15
כשאביחי פתח את המחשב, התראה מהבהבת חיכתה על המסך. 'גש למשרד שלי' היה כתוב בה.

הוא סגר את ההודעה ולא מיהר כל כך לקום למשרד של מפקדו, יודע שכל עוד ההודעה לא מכילה לפחות שלש פעמים את המילה 'דחוף' אין סיבה למהר.

עיניו טיילו על המסך מביטות בחלון שפתח הרגע, בוחנות את המשימות שצפויות לו היום. שמחה קלה וצפייה נרגשת עברה בגוו כשראה שגם היום יש מספר משימות שבהם ישתמשו במערכות החדשות שרק השבוע עלו לאוויר.

כשסיים וראה שאין משימה כלשהי דחופה במיוחד קם ממקומו באנחה שקטה, נועל את המחשב מאחוריו. והחל ללכת לכיוון משרדו של אוריאל.

"אביחי" קול עצר אותו באמצע, "מה נשמע?"

אביחי הבזיק אליו חיוך. "מעולה דביר, יש לנו כמה משימות מעניינות היום אבל המפקד קרא לי לרגע". כהרגלו צמצם את כל מחשבותיו במשפט ארוך נטול כמעט פסיקים, ושלח את צרור המילים במהירות.

הדבר לא ריגש כל כך את דביר שהיה רגיל לכך, והוא נופף לו קלות בידו, "מחכים לך" אמר וקרץ לאביחי, מניח את הקפה שהיה בידו על העמדה שלו, שהייתה צמודה לזו של אביחי.

רגליו של אביחי מיהרו, עברה כבר כמעט רבע שעה מאז ראה את ההודעה ואוריאל בטח מחכה.

"כנס", התגובה נשמעה בקול מהורהר לאחר מספר דפיקות. אביחי נכנס וסגר אחריו את הדלת.

הוא התקרב לשולחן המשרדי והמהום קל בלבד נשמע מכיוון מפקדו, אביחי הביט בו בארשת פנים מבודחת. על פי עוצמת ההרהור שנשמעה בקולו הייתי צריך לנחש שצפויות לפחות מספר דקות של המתנה משעממת. אוריאל שישב מולו, שקוע ראשו ורובו באחד המסכים שניצבו על השולחן, לא חנן אותו במבט קל.

אביחי צנח על כיסא סמוך, רגלו הורמה והונחה מעל הרגל השנייה בנינוחות, ומוחו כבר פעל, לא רגיל לעצור, מתחיל לתכנן את מילוי המשימות שממתינות לו היום.

אוריאל הרים סוף סוף את ראשו. "אה, אביחי, בא שב".

"אני כבר יושב", ענה אביחי ברצינות תהומית, אף לא טיפה של הומור מושחל במשפט, והוריד את רגלו מהרגל השנייה.

אוריאל הנהן, "כן, קראתי לך בנושא השרת המוזר שגילית לפני מספר ימים".

אביחי נדרך, התיקייה 'שרת מוזר' שאוחסנה במוחו והבהבה כנושא שלא נפתר נפתחה בבת אחת.

"דיברתי עם מספר מפקדים מהדרג הגבוה והם ביררו את הנושא. רק רציתי לומר לך שהם ביקשו לא לחפור עוד בנושא ושהמערכת כבר ידועה להם".

ההודעה הלא צפויה נחתה על ראשו של אביחי כרעם ביום בהיר. אוריאל אמר אותה בפשטות כל כך בלי להקדים שום דבר! "אבל היא לא מופיעה במחשבים שלנו והיא גם מהירה בצורה הזויה, איך זה הגיוני בכלל?" הזדעק, לשונו הזריזה פורקת במהירות את מחשבותיו, מסבכות אותם זו בזו.

למה הם רוצים שלא נחקור את המערכת? כנראה זה פרויטק חסוי של מערכת הביטחון, שלף מוחו תשובה אוטומטית, אך אביחי שלל אותו. אם זה פרויקט חסוי אנחנו הראשונים שאמורים לדעת מזה! זה התפקיד שלנו! האירוניה שהייתה אמורה להשתרבב במחשבה הזאת נעדרה לגמרי, לא קיימת בלקסיקון שלו. ואם כן למה דווקא במחשבים של מערכת הביטחון היא לא מופיעה?

אביחי לא היה רגיל להשאיר אצלו שאלות בלי מענה, ובתקייה 'שרת מוזר' היו יותר מדי כאלה. ובניהם שאלות מסקרנות במיוחד לדוגמה, איך הצליחו לייצר מערכת מהירה כל כך ? ואם זה בנוי בצורה שונה מהרגיל האם התאימו שפת קוד קיימת למערכת או שהמציאו שפה חדשה? השאלות המשיכו לצוף במוחו, יוצרות סימן שאלה אדיר. הוא הבטיח לעצמו שבין משימה למשימה ינסה לבדוק עוד קצת את עניין השרת.


נ.ב. אשמח לשמוע אם אתם מעוניינים בתקציר בתחילת כל פרק.
נ.ב.2 מצרף קובץ עם מה שכבר כתבתי לאחר שיפוץ ועריכה אשמח לתגובות.
 

קבצים מצורפים

  • ספר.docx
    KB 106.4 · צפיות: 35

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
אשמח מאד לביקורת (בונה)
ואם אפשר גם מילה טובה...;)
פרולוג
6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

פרק א

דממה. חשיכה.

אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה