דרוש מידע סיפור על אהבת תורה

שמנתובצל · 22/4/18

בס"ד
מישהו יכול להעלות לכאן בבקשה סיפור מרגש ואמיתי על אהבת התורה?

999 ריצ'ל · 22/4/18

"יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ…" (דברים כ"ח, ח')

באחת ממדינות ארה"ב חי לו גביר, נדבן ידוע, שלא היה משיב את פני איש ריקם. ברם, כנהוג אצל גבירים שכאלו, אין נותנים לכולם אלא סכום שאינו גבוה במיוחד. עשרות נצרכים מתדפקים מידי יום על דלת המשרד, והנדיב מעניק לכולם שטרות כמנין ח"י דולר… גם אחד מראשי הישיבות שקיבל את כתובתו של אותו נדיב, המתין מעבר לדלת לשכתו. תקוה קלושה נצנצה בו, שמא יעניק לו הגביר מתת מרובה יותר. וראה זה פלא! כשנכנס ראש הישיבה, אחז הגביר בידו את 18 הדולרים על מנת לתתם לו, אולם אך פתח ראש הישיבה בדבריו, והחל לומר כי הוא עומד בראשות ישיבה גדולה בארץ הקודש – נפערו עיניו של הגביר בחיבה ובערנות. הוא הניח מידיו את הדולרים, והחל מתעניין בגודלה של הישיבה, במניין הבחורים החובשים את ספסליה ובמסכתות הנלמדות בין כתליה. לכשבא על סיפוקו, רשם המחאה על סכום גבוה, הניחה בחום בידו של ראש הישיבה ונפרד ממנו לשלום.

ראש הישיבה עשה את דרכו החוצה, כשליבו נותן שבח והודיה לה', ולתקופת השנה, כאשר ערך שוב את מסע המגבית בארה"ב, סר בשנית אל מעונו של הגביר. גם עתה קיווה שהגביר יבדילנו לטובה משאר הנצרכים והגבאים, ויתרום סכום מכובד. ואכן, גם באותה פעם חזר המחזה על עצמו. הגביר אמנם לא זכר את ראש הישיבה מן השנה שעברה, אולם הוא התעניין שוב בפרטי הישיבה ורשם בשנית סך גבוה במיוחד. כך חזר הדבר ונשנה גם בשנה השלישית, וראש הישיבה חש שאינו יכול להתאפק יותר. "יאמר לי כבודו", שח בנועם, "הלא הוא מעניק לכל מטרה וענין סכום של ח"י דולרים, מדוע אפוא זכיתי אני להיבדל לטובה ולקבל סכום עצום מידי שנה לישיבה שאני עומד בראשה?"

וכה השיבו הגביר, בהפליגו עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדותו: "נער הייתי, ואת אבי לא הכרתי מעודי, כי בעודי ילד קטן – הסתלק לבית עולמו. נותרנו שנינו, אמי ואני, בודדים וגלמודים בעיירה נידחת בפלך וילנא. כך חלפו ימים ושנים, ובהגיעי לגיל שלוש עשרה – שלחתני אמי אל הישיבה בוילנא. היא התגברה על הרגשות הרחימאיים שבקרבה, ובגרון חנוק מבכי נפרדה ממני. הגעתי לוילנא והתיישבתי בבית המדרש, בודד וגלמוד, מבוייש, ותחת שחיי אחוזה גמרא גדולה ובלויה, גמרתו של אבי ז"ל. ישבתי ולמדתי שעה, שעתיים ושלוש, והרעב החל להציק לי. את מעט הצידה ששלחה אמי עמי – כיליתי בעודי בדרך, ובטני הציקה לי. השמש כבר שקעה, לא נותרה בידי ברירה. פניתי לאחד היושבים בשאלה, כשפני סמוקות מבושה: 'היכן אוכלים הבחורים?', והלה השיבני בקורטוב תמיהה: 'וכי אינך יודע? אוכלים 'טעג'!'. עד מהרה התברר לי, כי הישיבה אינה מעמידה חדר אוכל לרשות הבחורים, בעלי הבתים שבוילנא מנדבים מפת לחמם על מנת להאכיל את בחורי הישיבה – והבחורים אוכלים 'טעג', כלומר 'ימים'. כל יום – בבית אחר!

ניגשתי אל האחראי על שיבוץ הבחורים בבתיהם של אנשי וילנא, והצגתי את עצמי, ממתין בסבלנות לשמוע היכן אסעד הערב. "האחראי העיף מבט בפנקסו והמהם: 'רק כתובת אחת נותרה פנויה הערב, מדובר באשה אלמנה עניה מרודה, המתגוררת בסמוך לבית המדרש, ולה ששה יתומים. שמחה היא להאכיל ולהשקות בחור ישיבה, אך את זאת אבקש ממך' וכאן הונמך קולו, 'אל נא תהין לבקש תוספת אוכל וכדומה! עליך לדעת כי כל פירור אוכל שייכנס לפיך – ייחסך מפיו של אחד היתומים האומללים. בתיאבון!' פטרני לשלום.

"באותה שעה רציתי לקום ולברוח חזרה הביתה! גם כך לא הייתי תלמיד מבריק במיוחד, ודברי הגמרא מעולם לא חדרו למוחי בבת אחת. גם כך הייתי מלא וגדוש בגעגועים הביתה, אל אמא הבודדה, וכאשר הבנתי שאפילו ארוחה מסודרת לא אוכל למצוא בין כותלי הישיבה – כשל כוח סבלי. הרגשתי כי כל הקשיים שבעולם נערמים אל מולי בבת אחת, וכי איני יכול עוד. הרהרתי בעצב במצבי העגום, ולבסוף החלטתי, כי אמנם אסעד הערב בביתה של האלמנה, אולם רק הערב! מחר כבר לא אהיה כאן! מחר כבר אעלה אל הרכבת ואשוב הביתה אל אמא האהובה… הדרך לביתה של האלמנה האומללה ארכה לי כמחצית השעה – למרות שרק כמה עשרות צעדים הפרידו בין בית המדרש לבית האלמנה. הלכתי ושבתי חזרה על עקבותיי, הלכתי וחזרתי, ולא מסוגל הייתי להיכנס אל הבית פנימה ולהתיישב אל השולחן. הלא אני עצמי – יתום הייתי מעודי, ואת הרעב ממנו סובל יתום הכרתי מקרוב ממש… כיצד יכול הייתי לפסוע בשלווה ולסעוד מפיתם של יתומים?! אלא מאי? בסופו של דבר הכריעני הרעב, והקשתי חלושות על הדלת הרעועה.

"הדלת נפתחה לרווחה, ובעדה הציצו שישה ראשים, שישה יתומים, עיניהם בוערות ופניהם מאירות… 'מי בא אלינו?' נשמע קולה של האלמנה בחדווה, והיתומים השיבו בעליצות כמקהלת לוויים: "דער תלמיד חוכם, דער תלמיד חוכם!" 'נו נו תיכנס כבר, תלמיד חוכם!' דחקו בי הזאטוטים, וידיהם הקטנות משכו אותי פנימה. אח, אילולי היו אוחזים בי – כי אז הייתי נמלט על נפשי כלעומת שבאתי, נוכח המחזה המחריד שנגלה לעיני. על השולחן הרעוע עמדו שבע צלחות, על שש מהן מונחות מנות אוכל, והשביעית – ריקה… וטרם היה בידי סיפק להתבונן כה וכה, נשמע קולה של האלמנה: 'קינדערלאך, של מי הצלחת הריקה?', והללו משיבים במקהלה: 'של התלמיד חוכם!'. וטרם הבנתי מה אמור 'תלמיד חוכם' בן שלוש עשרה לעשות עם צלחת ריקה – כבר הושיבוני הללו אל השולחן. והאם שאלה: 'נו, קינדערלאך, מה עלינו לעשות?'

ואז, כמו לפי אות מוסכם מראש – הרפו ממני ששת היתומים, וכל אחד אחז בצלחתו והעביר חלק ממנתו אל צלחתי". הגביר בכה כתינוק. "המבין אתה מה פירוש הדבר? שישה יתומים רעבים מעבירים בחדווה בלתי נתפסת אוכל – מצלחתם לצלחתו של 'תלמיד חוכם'. אך בכך לא תם המחזה. הקטנטנים הללו סובבו את כסאי ולא הניחו לי, עד שלא ראוני אוכל לשובע נפשי". '"תלמיד חוכם, מהמלפפון שלי עוד לא אכלת!' תבע אחד, 'ומה עם הקציצה שלי, תלמיד חוכם?' החזיק אחריו השני, וכן על זו הדרך. ולא נתקררה דעתם עד ששבעתי מכל המטעמים שהערימו על צלחתי. עד שלא ראה כל אחד מהם בעיניו, כי אכלתי ממנת חלקו – לא נרגעו היתומים העניים ולא התיישבו לאכול אף הם. ולאחר ששבעתי וברכתי, ואף הודיתי בכל לבי לאלמנה טובת הלב ולילדיה הנעימים, פנתה האם לילדיה ואמרה: 'נו, קינדערלאך, התלמיד חוכם רוצה ללכת, מה תבקשו ממנו?'" הגביר הניח ידו על ליבו ועיניו טרם יבשו. "אני מבטיחך" שח באוזני היושב מולו, "באותם רגעים מוכן הייתי למלא כל בקשה שבעולם! כריתי אוזני לשמוע מה יבקשו היתומים העניים טהורי הלב וטובי העין, והילדים הטהורים ביקשו כך: 'תלמיד חוכם, תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה!"'.

קולו של הגביר התלעלע וכתפיו רטטו בבכי בלתי נשלט. "שנזכה לגדול בתורה" חזר בקול מלא ערגה על אותה בקשת נצח מופלאה שנישאה באוזניו לפני עשורים רבים – ומאז היא מצטלצלת במוחו ובליבו… לבסוף נרגע, מחה דמעותיו, העלה בת שחוק על שפתיו וסיים בלחש: "הלא תבין, כי אותה מחצית שעה שעשיתי במחיצתם של אותם יתומים אוהבי תורה, החדירה בעצמותי ובנשמתי להבת אש של אהבת תורה שאינה יודעת שובע, מאז ועד היום. כמובן שאת הישיבה לא עזבתי, לא ביום המחרת ולא בימים שלאחר מכן. נשארתי דבוק אל הסטנדר והגמרא, כשבליבי בוערת אהבת התורה ובאוזני מצטלצלת בקשתם של היתומים: 'שנזכה לגדול בתורה!' אח, היו אלו ימים…".

"אילו הייתי נשאר בישיבה – לבטח הייתי צומח להיות תלמיד חכם חשוב" ספק הגביר כפיו בצער, "אלא שבדיוק באותה שנה פרצה המלחמה, ונאלצתי לנוס על נפשי. כך התגלגלתי לארה"ב בלית ברירה, וכדי לחיות ולהתקיים, שלחת ידי בעסקים. ברם!" נפנף הגביר באצבעו, "את אהבת התורה שהחדירו בי אותם יתומים – לא ייקח ממני איש לעולם! לעולם"… (דרך עץ החיים)

(מתוך העלון של הרב חנניה צ'ולק)

שמנתובצל · 22/4/18

בס"ד
תודה רבה!
אשמח לעוד

אסתי !! · 22/4/18

מה רע וחסר בדורות הראשונים....????

הלל הזקן

ששונית · 22/4/18

רבינו דוד – הרדב"ז התגורר בשנותיו האחרונות בעיר צפת, באחד הימים היה לו יום הזכרון לאביו, ובבואו לבית הכנסת לתפילת מנחה, ראה כי עדיין הקדים את שעת התפילה וכי יש להמתין זמן מה עד להתחלת התפילה, עמד איפה ונשען על הסטנדר והרהר לעצמו, ותוך כדי הרהור החל לפתע לבכות חרישית.

היה שם אחד המתפללים מתושבי צפת שהבחין בכך, הוא ניגש לרדב"ז ושאלו כדרך אנשי צפת הממולחים שהתגוררו בה:

מבין אני את הבכי שבכיתם, כי היום הוא יום הזכרון לפטירת אביכם, וזכרונו עולה במוחכם, אבל הלא הוא נפטר כשכבר היה בן שמונים שנה ומעלה, וכבר עברו למעלה מחמישים שנה מיום פטירתו, וא"כ מה איפה נזכרתם דוקא עתה בעת הזכרתו לבכות?

השיב לו הרדב"ז ואמר: צודק הנך, אך אספר לך במה נזכרתי בכדי שתבין מדוע זלגו הדמעות מעיני, כאשר הייתי ילד שלח אותי אבי ללמוד אצל המלמדים המעולים ביותר, כי תמיד הוא אמר, 'יעקב דוד נתברך בראש טוב ובהרבה כשרון, הוא יצמח ויהיה לגאון גדול, ולכן מוכרחים אנו לקחת לו את המלמד הטוב ביותר יהא מחירו אשר יהא', ואכן היה בעיר מלמד אחד מומחה גדול אך שכרו היה גדול, רובל שלם לחודש..

אבי היה במקצועו בונה תנורים ומזה הוא התפרנס, ופרנסתו היתה בדוחק רב, ולא היה בידו לשלם.. וכך לאחר שלושה חודשים משלא הגיעו המצלצלין, נשלחתי עם פתק לביתי ובו מסר ברור כי אם לא יגיע התשלום הלימוד יפסק.. ובשובי החל הבכי להישמע בין כותליו.

באותו יום בע"ה, קיבל אבי בקשה מגביר גדול שבנה בית חתנות לבתו, לבנות עבורו תנור לבנים גדול, אך לא ניתן היה להשיג לבנים בשל הפסקת ייצור, והגביר בשומעו זאת הבטיח כי מי שיביא לו אף לבנים יקבל שכר כפול ס"ה שישה רובלים..

בלית ברירה החל אבי לפרק את תנור הלבנים שבביתנו, והלך לבנות בהם תנור בבית הגביר, ומששב עם הכסף, הביאו אלי כדי שהביאו למלמד, גם בעבור החודשים הבאים.. בביתנו כולנו קפאנו מקור כל אותו החורף, נתקשינו להירדם בשל הקור המקפיא אך מסירות הנפש של אבי להנחיל תורתי לא ידעה מעצור.

עכשיו, בטרם צאתי מביתי לתפילה, חשתי קור בגופי, וחשבתי שאולי כדאי להימנע מלצאת החוצה ואתפלל בביתי, ואז חשבתי 'הורי ואחי יכלו לסבול קור אימים חורף שלם בשביל תלמוד תורה שלי, ועכשיו אני אוותר בביתי בגלל מעט קור, ועל דא קא בכינא…

(מסביב לשולחן)

יש סיפור אינני מצליחה להזכר במי מדובר, הורים עניים שמאוד התרגשו שבנם מתחיל ללמוד גמרא, והיות שהפרוטה לא היתה מצויה בביתם, הלך האב ומכר את שעונו, הלכה האם ומכרה את צעיפה.
משהגיעו למוכר הספרים וראו ששניהם חשבו על אותו הרעיון, התפשרו ששניהם ירכשו יחדיו את הגמרא ושניהם נשאוה יחדיו כל הדרך הביתה...

nhfk · 22/4/18

היה במרווה לצמא, נראה לי השבוע, סיפור שאותי ספציפית מאוד ריגש.
אני אכתוב לך אותו בקצרה ואם תרצי אני אסרוק לך אותו למחשב מחר בעז"ה.
(מקווה שדייקתי בפרטים)
סיפור על תרומה גדולה מאאאוד שהגיעה לישיבת פוניביז' מתורם לא מוכר בכלל, וראש הישיבה בהכרת טובה בדק מול הבנק פרטים של התורם ונסע להגיד לו תודה.
הוא מגיע לאיזה פחון עלוב ואת פניו מקבל יהודי פשוט (יש כזה דבר בכלל?) שמתרגש לראותו וקורא לכל ילדיו לחזות בבא.
הוא אמר לו שהוא שיער שיבוא, ומבין גם למה, והוא רוצה להסביר לו מאיפה זה בא.
הוא סיפר שבתור ילד אימא שלו הענייה גדלה אותם באהבת תורה מדהימה.
היא הייתה לוקחת אותם כל יום לישיבת פוניביז' ועומדת איתם בשתיקה, צופה בלומדים.
והיא הזמינה מלמד, ותכננה לשלם לו מהחלב שהפרה שלהם תביא.
ועובר חודש והפרה לא מביאה חלב.
והיא מתחננת למלמד ש.. הנה... עוד רגע...
והפרה לא מביאה חלב.
ועוד חודש.
עד שהמלמד פונה אליה באי נעימות שהוא מצטער אבל גם לו יש משפחה לפרנס.
והוא עוזב.
האמא לא הכילה את זה ובסערת נפש היא קראה - "קח, קח את הסוס והעגלה שלנו..."
כל רכושה.
העיקר שלא ילך.
"אתה מבין," הסביר היהודי כשעיניו בורקות "אני רציתי לחנך את ילדי גם לאותה אהבת תורה, וכששמעתי שנפתחה שוב ישיבת פוניביז', מכרתי את ביתי ותרמתי את הכסף כולו..."

שמנתובצל · 22/4/18

נכתב ע"י 999 ריצ'ל:
"יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ…" (דברים כ"ח, ח')

באחת ממדינות ארה"ב חי לו גביר, נדבן ידוע, שלא היה משיב את פני איש ריקם. ברם, כנהוג אצל גבירים שכאלו, אין נותנים לכולם אלא סכום שאינו גבוה במיוחד. עשרות נצרכים מתדפקים מידי יום על דלת המשרד, והנדיב מעניק לכולם שטרות כמנין ח"י דולר… גם אחד מראשי הישיבות שקיבל את כתובתו של אותו נדיב, המתין מעבר לדלת לשכתו. תקוה קלושה נצנצה בו, שמא יעניק לו הגביר מתת מרובה יותר. וראה זה פלא! כשנכנס ראש הישיבה, אחז הגביר בידו את 18 הדולרים על מנת לתתם לו, אולם אך פתח ראש הישיבה בדבריו, והחל לומר כי הוא עומד בראשות ישיבה גדולה בארץ הקודש – נפערו עיניו של הגביר בחיבה ובערנות. הוא הניח מידיו את הדולרים, והחל מתעניין בגודלה של הישיבה, במניין הבחורים החובשים את ספסליה ובמסכתות הנלמדות בין כתליה. לכשבא על סיפוקו, רשם המחאה על סכום גבוה, הניחה בחום בידו של ראש הישיבה ונפרד ממנו לשלום.

ראש הישיבה עשה את דרכו החוצה, כשליבו נותן שבח והודיה לה', ולתקופת השנה, כאשר ערך שוב את מסע המגבית בארה"ב, סר בשנית אל מעונו של הגביר. גם עתה קיווה שהגביר יבדילנו לטובה משאר הנצרכים והגבאים, ויתרום סכום מכובד. ואכן, גם באותה פעם חזר המחזה על עצמו. הגביר אמנם לא זכר את ראש הישיבה מן השנה שעברה, אולם הוא התעניין שוב בפרטי הישיבה ורשם בשנית סך גבוה במיוחד. כך חזר הדבר ונשנה גם בשנה השלישית, וראש הישיבה חש שאינו יכול להתאפק יותר. "יאמר לי כבודו", שח בנועם, "הלא הוא מעניק לכל מטרה וענין סכום של ח"י דולרים, מדוע אפוא זכיתי אני להיבדל לטובה ולקבל סכום עצום מידי שנה לישיבה שאני עומד בראשה?"

וכה השיבו הגביר, בהפליגו עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדותו: "נער הייתי, ואת אבי לא הכרתי מעודי, כי בעודי ילד קטן – הסתלק לבית עולמו. נותרנו שנינו, אמי ואני, בודדים וגלמודים בעיירה נידחת בפלך וילנא. כך חלפו ימים ושנים, ובהגיעי לגיל שלוש עשרה – שלחתני אמי אל הישיבה בוילנא. היא התגברה על הרגשות הרחימאיים שבקרבה, ובגרון חנוק מבכי נפרדה ממני. הגעתי לוילנא והתיישבתי בבית המדרש, בודד וגלמוד, מבוייש, ותחת שחיי אחוזה גמרא גדולה ובלויה, גמרתו של אבי ז"ל. ישבתי ולמדתי שעה, שעתיים ושלוש, והרעב החל להציק לי. את מעט הצידה ששלחה אמי עמי – כיליתי בעודי בדרך, ובטני הציקה לי. השמש כבר שקעה, לא נותרה בידי ברירה. פניתי לאחד היושבים בשאלה, כשפני סמוקות מבושה: 'היכן אוכלים הבחורים?', והלה השיבני בקורטוב תמיהה: 'וכי אינך יודע? אוכלים 'טעג'!'. עד מהרה התברר לי, כי הישיבה אינה מעמידה חדר אוכל לרשות הבחורים, בעלי הבתים שבוילנא מנדבים מפת לחמם על מנת להאכיל את בחורי הישיבה – והבחורים אוכלים 'טעג', כלומר 'ימים'. כל יום – בבית אחר!

ניגשתי אל האחראי על שיבוץ הבחורים בבתיהם של אנשי וילנא, והצגתי את עצמי, ממתין בסבלנות לשמוע היכן אסעד הערב. "האחראי העיף מבט בפנקסו והמהם: 'רק כתובת אחת נותרה פנויה הערב, מדובר באשה אלמנה עניה מרודה, המתגוררת בסמוך לבית המדרש, ולה ששה יתומים. שמחה היא להאכיל ולהשקות בחור ישיבה, אך את זאת אבקש ממך' וכאן הונמך קולו, 'אל נא תהין לבקש תוספת אוכל וכדומה! עליך לדעת כי כל פירור אוכל שייכנס לפיך – ייחסך מפיו של אחד היתומים האומללים. בתיאבון!' פטרני לשלום.

"באותה שעה רציתי לקום ולברוח חזרה הביתה! גם כך לא הייתי תלמיד מבריק במיוחד, ודברי הגמרא מעולם לא חדרו למוחי בבת אחת. גם כך הייתי מלא וגדוש בגעגועים הביתה, אל אמא הבודדה, וכאשר הבנתי שאפילו ארוחה מסודרת לא אוכל למצוא בין כותלי הישיבה – כשל כוח סבלי. הרגשתי כי כל הקשיים שבעולם נערמים אל מולי בבת אחת, וכי איני יכול עוד. הרהרתי בעצב במצבי העגום, ולבסוף החלטתי, כי אמנם אסעד הערב בביתה של האלמנה, אולם רק הערב! מחר כבר לא אהיה כאן! מחר כבר אעלה אל הרכבת ואשוב הביתה אל אמא האהובה… הדרך לביתה של האלמנה האומללה ארכה לי כמחצית השעה – למרות שרק כמה עשרות צעדים הפרידו בין בית המדרש לבית האלמנה. הלכתי ושבתי חזרה על עקבותיי, הלכתי וחזרתי, ולא מסוגל הייתי להיכנס אל הבית פנימה ולהתיישב אל השולחן. הלא אני עצמי – יתום הייתי מעודי, ואת הרעב ממנו סובל יתום הכרתי מקרוב ממש… כיצד יכול הייתי לפסוע בשלווה ולסעוד מפיתם של יתומים?! אלא מאי? בסופו של דבר הכריעני הרעב, והקשתי חלושות על הדלת הרעועה.

"הדלת נפתחה לרווחה, ובעדה הציצו שישה ראשים, שישה יתומים, עיניהם בוערות ופניהם מאירות… 'מי בא אלינו?' נשמע קולה של האלמנה בחדווה, והיתומים השיבו בעליצות כמקהלת לוויים: "דער תלמיד חוכם, דער תלמיד חוכם!" 'נו נו תיכנס כבר, תלמיד חוכם!' דחקו בי הזאטוטים, וידיהם הקטנות משכו אותי פנימה. אח, אילולי היו אוחזים בי – כי אז הייתי נמלט על נפשי כלעומת שבאתי, נוכח המחזה המחריד שנגלה לעיני. על השולחן הרעוע עמדו שבע צלחות, על שש מהן מונחות מנות אוכל, והשביעית – ריקה… וטרם היה בידי סיפק להתבונן כה וכה, נשמע קולה של האלמנה: 'קינדערלאך, של מי הצלחת הריקה?', והללו משיבים במקהלה: 'של התלמיד חוכם!'. וטרם הבנתי מה אמור 'תלמיד חוכם' בן שלוש עשרה לעשות עם צלחת ריקה – כבר הושיבוני הללו אל השולחן. והאם שאלה: 'נו, קינדערלאך, מה עלינו לעשות?'

ואז, כמו לפי אות מוסכם מראש – הרפו ממני ששת היתומים, וכל אחד אחז בצלחתו והעביר חלק ממנתו אל צלחתי". הגביר בכה כתינוק. "המבין אתה מה פירוש הדבר? שישה יתומים רעבים מעבירים בחדווה בלתי נתפסת אוכל – מצלחתם לצלחתו של 'תלמיד חוכם'. אך בכך לא תם המחזה. הקטנטנים הללו סובבו את כסאי ולא הניחו לי, עד שלא ראוני אוכל לשובע נפשי". '"תלמיד חוכם, מהמלפפון שלי עוד לא אכלת!' תבע אחד, 'ומה עם הקציצה שלי, תלמיד חוכם?' החזיק אחריו השני, וכן על זו הדרך. ולא נתקררה דעתם עד ששבעתי מכל המטעמים שהערימו על צלחתי. עד שלא ראה כל אחד מהם בעיניו, כי אכלתי ממנת חלקו – לא נרגעו היתומים העניים ולא התיישבו לאכול אף הם. ולאחר ששבעתי וברכתי, ואף הודיתי בכל לבי לאלמנה טובת הלב ולילדיה הנעימים, פנתה האם לילדיה ואמרה: 'נו, קינדערלאך, התלמיד חוכם רוצה ללכת, מה תבקשו ממנו?'" הגביר הניח ידו על ליבו ועיניו טרם יבשו. "אני מבטיחך" שח באוזני היושב מולו, "באותם רגעים מוכן הייתי למלא כל בקשה שבעולם! כריתי אוזני לשמוע מה יבקשו היתומים העניים טהורי הלב וטובי העין, והילדים הטהורים ביקשו כך: 'תלמיד חוכם, תברך אותנו שנזכה לגדול בתורה!"'.

קולו של הגביר התלעלע וכתפיו רטטו בבכי בלתי נשלט. "שנזכה לגדול בתורה" חזר בקול מלא ערגה על אותה בקשת נצח מופלאה שנישאה באוזניו לפני עשורים רבים – ומאז היא מצטלצלת במוחו ובליבו… לבסוף נרגע, מחה דמעותיו, העלה בת שחוק על שפתיו וסיים בלחש: "הלא תבין, כי אותה מחצית שעה שעשיתי במחיצתם של אותם יתומים אוהבי תורה, החדירה בעצמותי ובנשמתי להבת אש של אהבת תורה שאינה יודעת שובע, מאז ועד היום. כמובן שאת הישיבה לא עזבתי, לא ביום המחרת ולא בימים שלאחר מכן. נשארתי דבוק אל הסטנדר והגמרא, כשבליבי בוערת אהבת התורה ובאוזני מצטלצלת בקשתם של היתומים: 'שנזכה לגדול בתורה!' אח, היו אלו ימים…".

"אילו הייתי נשאר בישיבה – לבטח הייתי צומח להיות תלמיד חכם חשוב" ספק הגביר כפיו בצער, "אלא שבדיוק באותה שנה פרצה המלחמה, ונאלצתי לנוס על נפשי. כך התגלגלתי לארה"ב בלית ברירה, וכדי לחיות ולהתקיים, שלחת ידי בעסקים. ברם!" נפנף הגביר באצבעו, "את אהבת התורה שהחדירו בי אותם יתומים – לא ייקח ממני איש לעולם! לעולם"… (דרך עץ החיים)

(מתוך העלון של הרב חנניה צ'ולק)