סיפור עם מסר חד של התנהגות נאותה / דרך ארץ

  • הוסף לסימניות
  • #1
בעקבות הפרעה כיתתית לממלאת מקום (יסודי),
מחפשת סיפור קצר עם מסר חד משמעי
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מצאתי, מצרפת לכן:
על מסמר, ומסר

אב רצה לחנך את בנו לא לכעוס. הבן שהיה כעסן גדול הבין גם הוא שחובה להיטיב את מעשיו, לעבוד ולהתגבר על כעסו.

הביא האב לבנו שק מלא מסמרים. יצא איתו לחצר הבית, והצביע על הגדר מסביב.

"בני היקר, בכל פעם שיגבר עליך יצרך, וחלילה תכעס, עליך לצאת ולתקוע בגדר מסמר אחד."

בשבוע הראשון תקע הבן מסמרים רבים בגדר,

בחלוף שבוע נוסף שם לב הבן שכמות המסמרים שהוא תוקע בגדר הולכת ופוחתת מיום ליום.



כעבור חודש ניגש הבן לאביו ועל פניו חיוך גדול:

"אבא, היום לא הייתי צריך לתקוע בגדר אף לא מסמר אחד!"

שמח האב כי בנו מצליח לעבוד על מידותיו הרעות, ולהתגבר על כעסו, ונתן לו משימה חדשה:

"מהיום בני, בכל פעם שתרגיש כי אתה מתגבר על יצרך, מתאפק ולא כועס, צא אל הגדר ושלוף מסמר אחד."

מילא הבן בצייתנות את המשימה, השתדל להתגבר ולא לכעוס, והוציא מסמר אחר מסמר.

הגיע היום הגדול, בו הוציא הבן את המסמר האחרון מהגדר.

ניגש לאביו, והשיב לו את שק המסמרים בשלמותו.



שמח האב בשמחת בנו. וביקש לצאת איתו אל חצר הבית.

התבוננו שניהם בגדר נטולת המסמרים, ושמחו על ההתגברות ושיפור מידות הבן.

אז, לקח האב את יד בנו והעביר אותה בעדינות על הגדר המחוררת, בכל מקום בו היה מסמר, הרגיש הילד חור גדול.

"מבין אתה בני, אם עשית מעשה רע, נתת ליצר הרע להוביל אותך ולא עצרת בעדו, גם אם תעשה טוב מהיום והלאה, ולא תחזור על מעשה זה שוב, החור של המעשה הרע נשאר.."
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הסיפור מאד יפה וגם המסר ברור, אך לדעתי יש פה קצת בעיה עם הרעיון של התשובה, שהתשובה מוחקת את העברות ולפעמים אפילו הופכת אותן למצוות.
ברצוני להציע גם משל שראיתי בספרו החדש של הרב אהרן פרידמן: צבי אחד הסתובב ביער והקרניים שלו נתקלו בענפי העצים. הוא החליט לקצץ את הענפים. העבודה היתה רבה וארכה לו זמן רב. באמצע הגיע השועל החכם ושאל לפשר מעשיו. הסביר לו הצבי על הענפים שמפריעים לו. אמר לו השועל: במקום לקצץ את הענפים, תוריד את הקרניים שלך וכך יהיה לך קל לעבור ביער.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בעקבות הפרעה כיתתית לממלאת מקום (יסודי),
מחפשת סיפור קצר עם מסר חד משמעי
יש סיפורים רבים של הקפדות.
אני אישית לא בעד הפחדות בסגנון הזה(יהיו לך בעיות בשידוכים,ילדים ,גהינום וואט אבר)
כן לעבוד על רגישות חברתית והצקה.
כן לקבוע גבולות ברורים בביה"ס כולל סנקציות.
ולעמוד מאחורי הדברים.
מלבד זאת,
אם זו ממלאת מקום ספציפית.
הייתי מנסה לבדוק איתה מה קורה במערכת היחסים עם הבנות.
לא בביקורת אבל לראות אם יש נקודות שכדאי לעבוד עליהם בהתנהלות עם תלמידות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
אני לא יודעת אם זה המקום לשחרר כאן, אבל נמאס, פשוט נמאס מהצורה שבה (לא) עובדים.
כמויות האוטובוסים שלא יוצאים, יוצאים לא בזמן, משנים מהמסלול, לא עוצרים עולה כל הזמן!
כבר אין אפשרות להסתמך על לוחות זמנים כשרוצים לתכנן מסלול, זה נהיה לא הגיוני בעליל!!!

כמה אנקדוטות מהתקופה האחרונה:
ערש"ק פרשת חיי שרה.
הוזמנתי לאח שלי שגר בצפת.
לקווים אלו יש צורך בהזמנת מקום מראש. הזמנתי מקום מראש, כמו שצריך. עכשיו אני רגועה.
יום שישי בבוקר התארגנו מוקדם (יום שישי קצר, נסיעה ארוכה)
אנחנו יוצאים לכיוון האוטובוס (אנחנו עולים בתחנה אחרונה). כשאנחנו בדלת, ה"קל-קו" טוען שהוא עוד שלוש דקות בתחנה.
(מה שהיה לא הגיוני בעליל, כי זה היה 3 דקות לאחר שעת היציאה, לרוב זה משהו כמו 20 דקות נסיעה בתוך העיר)
מרוב ריצה, לא הספקנו לקחת כיסוי גשם לעגלה, לא מטריות ולא כלום. רצנו כמות שאנחנו, התעטפנו איך שהוא במעיל והגענו לתחנה.
פתאום - מהפך. עוד עשרים דקות האוטובוס מגיע. אנחנו מחכים מחכים מחכים.
אחרי 40(!) דקות משעת היציאה - האוטובוס מגיע. השעה 11:55. ואז - הוא מנופף לנו לשלום---------------------------- ושועט בדרכו לכיון היציאה מהעיר.

אני שבת (אמורה להיות) בצפת. איך אני מגיעה? טלפון מהיר ל8787 מבהיר לי שהאוטובוס האחרון מבני ברק יוצא ב12:05. הצצה קטנה בשעון מגלה שהשעה כבר 12:00, ואם אין לי רשיון טיס (ואין לי) - אין לי דרך להגיע לבני ברק בפרק הזמן הזה.

טלפון (עצבני למדי, חייבת לציין) לחברת המפעילה. הנציגה אומרת שתבדוק ותחזור אלי (כאילו שזה יעזור לי...)
לאחר כמה דקות היא חוזרת אלי וטוענת "האוטובוס היה מלא, ולכן הנהג לא עצר"
אז דבר ראשון, מסקנה, אנשים, פליזזזזזזזזזזזזזזזזזז תזמינו מקום. עקרונית צריך להזמין מקום, אבל אף אחד לא אוכף את זה בעליה לאוטובוס. מה קורה? האנשים שעולים בתחנות הראשונות - מסודרים, גם אם הם לא הזמינו מקום, והאלו בתחנות האחרונות - גם אם הזמינו מקום לא תמיד הוא מובטח להם. הנציגה אמרה לי שהם מוציאים כמות אוטובוסים לפני כמות האנשים שהזמינו.
לטענתה רק 20 איש הזמינו מקום, ולכן הוציאו רק אוטובוס אחד.
בבקשה, קצת מחשבה על האחר, תזמינו מקום! זה לא כזה מסובך. זה מסקנה לקוראים.
למעשה התחלתי להתווכח איתה, והיא חוזרת על טענתה שהחברה לא אשמה שאנשים לא הזמינו מקום (כמובן, היא לא מאשימה אותי, תודה רבה לה באמת...).
ביקשתי פיצוי, אין עם מי לדבר.
ביקשתי כמה וכמה פעמים מנהל, והוא "לא נמצא". משום מה, מעולם הוא לא נמצא במקום, וגם אין דרך להשיג אותו.
(שאלתי אותה מה הם יעשו אם פתאום יוודע להם שיש פצצה בבניין, האם גם אז הם לא ישיגו אותו...)
כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה מהמנהל אמרתי לה שאני רוצה פתרון איך אני מגיעה לשבת לצפת
(אמרתי לה בצחוק ,מצידי שהמנהל יבוא על קורקינט לקחת אותי לצפת, היא קיבלה את הדברים כמות שהם, ועונה לי בשיא הרצינות. "לא, המנהל לא יבוא על קורקינט, הוא עכשיו בבית"... מה את אומרתתתתתתתתתתתתתתתתת...)
מפה לשם, הבנתי שאם אני לא מזמינה מונית, אין לי דרך להגיע לשבת לצפת.
שינינו כיון ונסענו להורים שלי לשבת
(אה, ושכחתי לספר שכל פעם שנמאס לנציגה התורנית לדבר איתי, היא פשוט מעבירה אותי להמתנה. לפי הפרוטוקול אסור להם לנתק לי, אז הם מעבירים אותי להמתנה שלא מובילה לשום מקום, ואז ברישומים מופיע שאני ניתקתי ולא הם. מעניין למה)
עד כאן הקפה א'...;)

סיפור נוסף, לפני כחודש.
יש לי תור עם הבן שלי לבדיקת BERA (בדיקת שמיעה) בביה"ח רמב"ם.
תכננתי לקחת אוטובוס לתחנת סבידור מרכז בתל-אביב, ומשם להמשיך ברכבת.
רק מה שלא הבאתי בחשבון - שאומנם 379 יוכל להביא אותי למחוז חפצי, אבל זה יקרה רק אם הוא יעצור לי...
ושוב, המחזה חוזר על עצמו, הנהג מנופף לי לשלום (יפה שיש להם דרך ארץ, והם מקיימים את "והווי מקדים בשלום כל אדם")
הערכת מצב פשוטה ומהירה מבהירה לי שעם האוטובוס הבא אני לא אספיק את הרכבת. מה אני עושה?
זו בדיקה עם המתנה יחסית ארוכה, ואני לא הולכת לפספס אותה.
פשוט וקל. מונית. רק 180 ש"ח לתחנת רכבת...


סיפורים ג', ד',ה' עד ש' סופית בערך מספרים על קווים פנימיים שלא יצאו,
אחד אחרי השני, קו 4, קו 6 וכו'
כשאני בלחץ להגיע לתורים, ובסוף, מחוסר ברירה מזמינה מונית.
זה כבר מצב לא הגיוני!!!
למה (לפחות) 5 פעמים בחודש אני אמורה לשלם על מונית???
שדדתי בנק ולא ידעתי? ירשתי את רוטשילד? נהייתי שותפה של איילון מאסק?


והנה סיפור טוב לקינוח.
ערש"ק פרשת וארא. ממש עכשיו.
אנחנו מתארחים בשבת אצל חמותי - בגני הדר.
יש שתי דרכים להגיע לשם. קו 180 לבני ברק - ואנחנו יורדים בצומת שערייה או קו 179 ישירות לפ"ת
החיסרון בקו 179 שאנחנו עולים עליו די בתחילת המסלול, מה שאומר נסיעה ארוכה בתוך העיר, כמו כן, התדירות שלו די נמוכה.
היתרון שזה אוטובוס עירוני, ולא צריך לקפל עגלות, לדחוף לתא-מטען מזוודות וכו'
ב180 זה בדיוק הפוך. זה אוטובוס בינעירוני, בתדירות יחסית גבוהה במיוחד בשעות המאוחרות של יום שישי, וזו תחנה אחרונה
יצאנו מהבית בשעה 12:55, אנחנו שומעים שיש לנו 180 עוד רבע שעה (יחסית הרבה זמן לחכות בשעות האלו)
קו 179 יוצא ב13:10. בחישוב פשוט נגיע הרבה יותר מהר עם 180. אנחנו הולכים לתחנה של 180 (שכחתי לציין שזה תחנות אחרות)
מחכים. מחכים, מחכים. וה"קל קו" ממשיך ודבק במשנתו שהאוטובוס יגיע בעוד 15 דקות.
בשעה 13:08, כשאנחנו מבינים שבזמן הקרוב לא יגיע 180, אנחנו רצים בחזרה לתחנה של קו 179. שיוצא עוד רגע.
או, ב"ה, אנחנו שומעים שהוא יצא ואפילו מתקרב לעברינו. אחרי כמה דקות שהוא לא מגיע, אנחנו מתקשרים שוב לקל קו, ומגלים שכמה נחמד, האוטובוס נעלם מהמסלול. חיכינו עוד כמה דקות ליתר בטחון, ואין זכר לאוטובוס.
רצים שוב בחזרה לתחנה של 180, שלא עבר עדין. (יש לנו נקודת תצפית על התחנה ההיא, זה ממול)
מקפלים עגלה, מתכוננים, ורק ב13:35 הגיע קו 180.
(במשך 35 דקות לא עבר הקו הזה!!! , בשעות האלו של יום שישי אמור להיות קו כל מקסימום 12 דקות)
במהלך הנסיעה הקצרה מאלעד למחלף שערייה הספקתי להתקשר לחברה.
הנציגה שענתה לי "בדקה" ואמרה שהיא רואה שהאוטובוס סטה ממסלולו. שאלתי למה, וקיבלתי תשובה שהנהג על דעת עצמו סטה מהמסלול. וכמובן שהוא יקבל על זה קנס וכו' וכו'.
כשממש התעצבנתי על ההתנהלות, אז היא אומרת לי, אני ממש מצטערת שהאוטובוס לא עצר לך (מה זה לא עצר? גם לא עבר בתחנה!)
הטחתי בה, את לא באמת מצטערת, זה לא מעניין אותך, אז היא עונה לי, נכון, אבל אני נציגה של החברה ואני מתנצלת בשמה...
כששוב ביקשתי מנהל, אז היא אומרת שהוא לא נמצא, וגם ממנו אני אשמע את אותן התשובות, והוא לא יפרט לי את הדרכים בהם הם מטפלים בדברים האלו. הסברתי לה שברור שהוא לא יפרט. אין מה לפרט, כי הם לא מטפלים!
היא המשיכה להגיד שבוודאי, וכל מקרה כזה מטופל, והנהג מוזמן לשיחת בירור וכו'. אני רק אמרתי לה שאני ממש מרחמת עליהם אם זה המצב שלהם אחרי שהם מנסים לטפל ולייעל...

זהו. קצת שפכתי...
ועכשיו ברצינות. תגידו, יש מה לעשות????
יש עם מי לדבר???
יש דרך כל שהיא לשפר את המצב?
תלונות לחברה, כפי שהבנתי שוות לכפרות
(המקסימום זה שהם שמרו את השם שלי בתור "נוסע נודניק - לא לענות...)
יש מישהו שהתלונן במשרד התחבורה או בכל מקום אחר וראה מזה תועלת?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה