סיפור בהמשכים סיפור קצר בהמשכים/ מחזה

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפי בקשתה של @מוצג אני מעלה את ההמשך, אל תדאגו, זה הולך להיות קצר, עוד פרק - שניים, אשמח לתגובתכם.
תודה ל @ליאורהA על האתגר המקסים שהוביל אותי לסיפור שלפניכם.
פרק א' הובא באתגר (יש קישור).

לפרק א'


פרק ב'

רקע: חדר אוכל מעוצב בעושר מאופק, סביב השולחן הענק מאוישים רק שני כסאות. הסועדים בנג'מין ואשתו לין.
ארוחת ערב מוגשת לשולחן, לין מתחילה לאוכל ובנג'מין לא נוגע באוכל.

לאחר חמש דקות של ארוחה:

לין (מנגבת את פיה במפית בד):
למה אתה לא אוכל? יצא מצוין. הכנתי את האוכל ביחד עם אווה.

בנג'מין: אם שתיכן הכנתן אני בטוח שהאוכל מעדן.

לין (לוגמת ממיץ אשכוליות שלידה): נו? תאכל.

בנג'מין: לא יודע, כואב לי הראש, סחרחורות ובחילות, את יודעת...

לין (בדאגה): לא, אני לא יודעת. אבל לך תנוח, בטח העבודה משפיעה עליך, אתה עובד קשה. אני אדאג שיעלו לך תה מתוק, זה תמיד עוזר.

בנג'מין קם בכבדות מהכיסא ומדדה לעבר היציאה, לין עוקבת אחריו במבט מודאג.

אווה נכנסת עם המנה העיקרית, לין עוצרת אותה:
אין צורך, אני אכלתי מספיק ובנג'מין לא מרגיש טוב, תעבירי את האוכל למי שאת חושבת.

אווה יוצאת מחדר האוכל.

לין יוצאת אחריה.

***

עשרים וחמש ימים בספירה לאחור:

לין נכנסת לחדר השנה, מסיטה את הווילון, החדר מתמלא אור והיא נעמדת ליד מיטתו של בנג'מין.

לין (בידיים שלובות):
בנג'מין, זה לא יכול להמשיך כך, המזכירה כמעט משתגעת, היא לא יודעת איך להשתלט על העומס. יש חתימות שרק אתה יכול לחתום, העסק יקרוס אם תמשיך לשכב במיטה.

בנג'מין (חיוור וצרוד): מה את רוצה שאני אעשה? אני נראה לך במצב שיכול לנהל עסק?

לין (מתיישבת לידו): אתה פשוט לא אתה, אני לא מאמינה, אני זוכרת אותך עם חום בעבודה.

בנג'מין מניח יד על מצחו ומוריד אתה: חם. מאד.

לין (ממלמלת בייאוש): לפחות תסכים לראות רופא, מה העניין להתחפר ממיטה?

בנג'מין: אולי כדאי עורך דין.

לין (מופתעת): מה הקשר?

בנג'מין (משתעל קלות): צוואה.

לין: אל תדבר ככה, אנחנו מחכים לילד.

בנג'מין: אני יכול להגיד לך תאריך מדויק ליום הפטירה, רוצה להתכונן?

לין (בצעקה): אלוקים! יש לך הזיות מרוב חום, אני רצה להזמין רופא.

לין יוצאת בבהלה מהחדר, שומעים אותה במעומם צועקת משהו לאווה.

בנג'מין מיטיב את הכרית מתחת לראשו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
פרק ג'

עשרים ימים בספירה לאחור:

רקע: בחדר השינה נתמך בכריות יושב בנג'מין, לצידו עומדים לין והרופא.

רופא (חובש את המשקפיים ומעיין בדפים):
הוא מקפיד לקחת את כל הכדורים שרשמתי לו בפעם האחרונה?

לין: כן דוקטור, אבל אין שום שנוי, רק התדרדרות.

רופא: אני שם לב. האמת שכתבתי לו ויטמינים, אבל אני חושב שזו לא רק חולשה ולכן אני אשלח אותו למספר בדיקות מקיפות.

הרופא ממלא דף בינוני בשורות של כתב לא ברור ומגיש ללין.

לין (בדאגה):
הוא הולך למות, דוקטור?

רופא (בעניים מכווצות): מה פתאום? לא מתים היום מכל חולשה, הרפואה היום מתפתחת ויש לה מה להציע.

לין: תודה רבה דוקטור, נהיה בקשר כשיגיעו תוצאות הבדיקות.

הרופא אוסף את חפציו ויוצא מהחדר.

מספר דקות של דומיה חולפות.

לין:
אתה רואה מה הרופא אמר? אין טעם להילחץ, אנחנו חיים במאה העשרים, הרפואה היא לא כמו פעם, היום לא מתים מכל אפצ'י.

בנג'מין (נאנח): אולי. מה שבטוח שצריך מישהו, או נכון יותר מישהי, שתטפל במפעל בהעדרי.

לין: אתה מתכוון אלי? אני לא יודעת איך מנהלים מפעל.

בנג'מין: אני אלמד אותך, תמיד הייתי מורה טוב.

לין (בחיוך): אם אתה יכול ללמד זה כבר סימן מעודד, השיעור הראשון יהיה עכשיו?

בנג'מין: אם את רוצה. תגידי לאווה שתעלה לכאן כוס תה בשבילי, בבקשה.

לין יוצאת וחוזרת לאחר דקה. היא מתיישבת על כיסא בסמוך לבנג'מין.

לין:
אפשר שאני אבחר את נושא השיעור?

בנג'מין (בתמיהה): אה?

לין: אני רוצה שתלמד אותי איך מחשבים את יום המוות.

בנג'מין נשכב על המיטה, מושך את אחת הכריות שתמכו בו ושם אותה מתחת לראשו.

בנג'מין:
אני לא יודע, הוא אמר לי והוא יודע מה הוא אומר.

לין (בהלם): מה? מי זה הוא?

בנג'מין (מסובב את ראשו לעבר הקיר וממלמל): הוא, הוא יודע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פרק ד'

חמשה עשר ימים בספירה לאחור:

רקע: המשרד של בנג'מין, המזכירה יושבת ועובדת, לין נכנסת למשרד.

לין:
בוקר טוב.

מזכירה (מעט מופתעת): בוקר אור, טוב לראות אותך. מה שלום בנג'מין?

לין (מתעסקת בצרור מפתחות שלה): לא כל כך טוב, אני מחליפה אותו פה עד שיבריא.

מזכירה (בקול שקט): או חלילה ימות.

לין (מביטה לעבר המזכירה): מה אמרת?

מזכירה (במבוכה): כלום.

לין (מתקרבת לשולחן המזכירה ונתמכת בו): אני מנסה להבין מאיפה הגיע לראש של בנג'י מחשבה על מוות, ואני רואה שלא רק הוא חושב כך. את יכולה להסביר לי בבקשה מה קרה ביום האחרון בו הוא הגיע לעבודה?

מזכירה (מסמיקה וזזה בחוסר נוחות על מקומה): לא.

לין (בכעס עצור): מה לא?

מזכירה: הבוס אמר לי שאם אני אגיד מילה אחת למישהו הוא יפטר אותי.

לין (שולפת מתיקה מכתב ומנפנפת בו): מצטערת, יקירה, אני עכשיו המנהלת של המקום, יש לי ייפוי כוח ואני יכולה לפטר אותך, אז בלי התחמקויות, מה קרה ביום שני לפני שלושה שבועות?

מזכירה: הגיע בחור שטען שהוא אח של בעלך, בנג'מין הכחיש ואיים עליו שהוא יקרא לאבטחה, הבחור אמר לו שעוד שלושים יום הוא ימות, בקש ממני להזמין אותו להלוויה והלך.

לין (בחוסר אמון): בנג'מין האמין לו?

מזכירה: גם אני שאלתי אותו, והוא אמר שאח שלו בחיים לא שיקר, והוא יודע על מה הוא מדבר.

לין (מהורהרת): אז באמת יש לו אח...

לין (מתנערת): רגע, הוא בקש ממך להזמין אותו להלוויה, לא? הוא השאיר לך פרטים איך אפשר להשיג אותו?

מזכירה (מחטטת במגירה): כן, הוא הביא לי כתובת של בית הארחה, אבל המקום כל כך מוזנח, אפילו טלפון לא נראה לי שיש שם.

לין (לוקחת את הפתק מהמזכירה): אם כן אסע לשם בעצמי, הזמן חולף במהירות, ואם הוא צודק לא נותר לבנג'י אלא שבועיים לחיות.

לין מכניסה את הדפים והמפתחות בחופזה לתיק וממהרת לכיוון היציאה.

לאחר חצי דקה היא מציצה מהפתח ושואלת את המזכירה:
איך אמרת שקוראים לו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני אוהבת שהפעולות מתאימות בול למילים.
אני ממש יכולה לדמיין מה קורה שם...
מחכה להמשך.
בעז"ה

מסכימה עם הנ"ל, יש משהו מיוחד בסיפור הזה שלא מושך מילים. רק מדגיש עד כמה העלילה עצמה שונה, מדויקת ומסקרנת.

תודה רבה, אתן ממלאות לי את הדלק:)

האמת שכשאני מתיישבת לכתוב אני 'רואה' את המחזה עצמו, זו שיטה ממש טובה גם לכתיבת סיפורים, לנסות לכתוב את הסיפור כאילו ראית אותו, זה ממש עוזר ומשפר.

תודה מיוחדת ל @מוצג היקרה על העידוד והדרבון לאורך הסיפור.
האמת שכמעט חשבתי לפרוש מחוסר ענין לציבור אבל אז ראיתי את הסימן שאלה שלך ומיהרתי לסיים את הפרק שהיה בתהליכי כתיבה.

הסיפור אוטוטו הולך להיגמר, אני מתלבטת בין פרק לשניים:rolleyes::rolleyes:
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תודה מיוחדת ל @מוצג היקרה על העידוד והדרבון לאורך הסיפור.
בכיף, אחרי הכל אני מרוויחה מכך :cool:
באמת שהסיפור מרתק אותי. הכתיבה פשוט טובה.
אהבתי את הקונספט... ועל זה קרדיט ל @ליאורהA
האמת שכמעט חשבתי לפרוש מחוסר ענין לציבור אבל אז ראיתי את הסימן שאלה שלך
האמת שאני לא אוהבת להטריד, אבל חששתי שזה מה שיקרה...
אבוי אם תפרשי:confused:
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אחד הדברים היותר יפים /קורים פה בפורום הזה, אני מרותקת! הכשרון שלך מדויק ויפהפה.
הסיפור אוטוטו הולך להיגמר
חבל :( סומכות עלייך שתביאי עוד כאלו!! (או שתאריכי ותעבי אותו)
אני מתלבטת בין פרק לשניים:rolleyes::rolleyes:
שניים!! :) (3..4..5.. למה לא? ;)אני מסכימה ;) )
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
לאור ריבוי הפרצופונים העצובים והכועסים מיהרתי לכתוב את הפרק לפני שבת, לא כדאי להיכנס לשבת עצובים ;)
אז קבלו אותו... את הפרק האחרון שלנו.
טטטאדדדםםםםם!!!!!!!!!!

פרק ה'


שבעה ימים בספירה לאחור:

רקע: חדר השינה של בנג'מין, בנג'מין שוכב עם עיניים עצומות, לין עומדת לידו ואווה ליד הדלת.

לין (רוכנת לכיוון בנג'מין):
בנג'מין... בנג'י.... אתה שומע אותי? תפתח את העיניים ותסתכל עלי...בבקשה...

בנג'מין פוקח עיניים ומבטו בוהה בחלל.

לין (מתיישבת על ברכיה):
יופי... תסתכל עלי... אני פה....

בנג'מין מסובב את ראשו לעבר לין ומביט עליה בעיניים כמעט עצומות.

לין( בקול רם):
תקשיב בנג'י, דברתי עם אדם בשם יוסף, ושכנעתי אותו לבוא אליך, אך אני לא רוצה להכניס אותו בלי רשותך. אתה מסכים שאכניס אותו? הוא נמצא כאן, בלובי.

בנג'מין נחנק ומאדים, לין מתרוממת באחת, בנג'מין משתעל ונרגע.

לין (נאנחת):
הבנת מה שאמרתי?

בנג'מין: ככככן.

לין: זה בסדר שאכניס אותו לכאן?

בנג'מין מהנהן.

לין (לאווה):
תוכלי לקרוא לו, בבקשה?

אווה יוצאת מהחדר בדממה וחוזרת לאחר דקה עם יוסף.

יוסף נכנס ונעמד ליד מיטתו של בנג'מין, לין פוסעת פסיעה אחורה ומביטה בעיניים בוחנות על השניים.

בנג'מין (מחפש בידו את זו של יוסף ואומר בקול חלוש):
יוסף...

יוסף (נרתע לאחור ואומר בכמעט צעקה): אתה מזהה אותי?

בנג'מין: בטח, אתה...אתה אח שלי.

יוסף (המום): רגע רגע, אתה זוכר איך קוראים לי?

לין זעה בחוסר נוחות.

בנג'מין (מבטו מצטלל על אחיו ואומר בקול ברור):
כן, קוראים לך יוסף ואמא הייתה קוראת לך יוספי.

יוסף (מבולבל): ומי אני בשבילך?

בנג'מין (מסתכל על לין במבט מיואש ומחזיר את מבטו ליוסף): אתה אחי הקטן.

יוסף (נוחת על המיטה ואומר בשקט): אם כך, אז אתה לא תמות.

לין (צורחת): מה?

אווה רצה לתמוך בלין, בנג'מין מושך בחוזקה את ידו של יוסף ואומר: תסביר.

יוסף (נעמד ומסתובב בחדר): אתה יודע, בנימין, אחרי שאבא נפטר עזבת את הבית. אני נשארתי לבד, בחור בין חמש עשרה, שצריך לפרנס את אימו החולנית ואת עצמו. הלכתי לבית האבות הקרוב לבית ובקשתי להתקבל לעבוד אצלם, הם לא הסכימו בתחילה, אך כשהסברתי להם את מצבי האומלל הם הציעו לי שבתמורה לעבודתי הם יקבלו את אמא אליהם ויטפלו בה.

יוסף משתתק, אצבעות ידיו מונחות על רקותיו ומבטו מתחמק מזה של בנג'מין.

יוסף (שומט את ידיו)
: עם הזמן למדתי לטפל בזקנים והתחברתי לצוות העובדים, התיידדתי במיוחד עם רופא בית האבות שלימד אותי כלל חשוב אצל זקנים.

לין: מה זה קשור? איך הגעת למסקנה שבנג'י עומד למות?

אווה (שמה יד על הכתף של לין): תירגעי, תני לו להמשיך.

יוסף (מביט עמוק בעיניו של בנג'מין): הוא לימד אותי שכשאדם מפסיק לזהות את סביבתו לא נותרו לו אלא שלושים יום לחיות.

הקשתי מכך גם אליך, אחי היקר. אך עכשיו, כשאתה אומר שאתה מזהה אותי, אין לך מה לדאוג, עוד נכונו לך ימים טובים.


-סוף-
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
למי שעדיין לא מכיר
פונט זה- הזו"צ כיום.
פונט זה- אותו הזוג בעוד עשור.


פרק א' (מבוסס על טוריי מהעבר)

"מה קורה חני? נלחצת באזעקה?" נכנס מוישי לבית בהתרגשות "איזה בומים היו!"

"לגמרי!" ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן ברחוב!"

"לא צריך להגזים... אבל זה בהחלט היה עוצמתי".

"זה לא היה נפילות בכלל?"

"לא נראה לי"

"לא יודעת, גם אני וגם כמה שכנות הגענו למסקנה שכנראה זה היה נפילות..."

"אני הייתי בחוץ ואני..."

"מה זה בחוץ? לא נכנסת בכלל למקום מוגן?"

"לא היה באזור. שכבתי על הרצפה. ואז היה איזה חצוף אחד שבכלל עמד והסתכל לשמיים וצעק לי 'זהירות!' אני פשוט לא.."

"חח אתה לא ה..."

"את מבינה את החוצפה? הוא עומד וצועק לי ששוכב על הרצפה לפי הכללים, זהירות!"

"מוישי, חחחח אתה לא הבנת! הוא ראה יירוט אז הוא צעק לך 'זה יירוט'!"


"מה קורה חני? מה עשית עם הילדים באזעקה?" נכנס מוישה לבית בפנים נפולות "לא שמעו כמעט בומים!"

"איזה..." ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן על הבניין!"

"טוב, לא הגזמת... בכל מקרה, אני הייתי תקוע במקלט עם עוד חמישים איש כך שהאטרקציה הייתה נוראית!"

"צריך להתרגל..."

"התרעה!"

"למה? מה כבר..."

"מה לעשות, זה אני קובע?"

"לא, אבל זה אתה אמרת!"

"ואז מה, אני קשור? את רוצה שאני לא אגיד לך?"

"מה שלא תחש... טוב נו, אין לנו זמן לדבר, התרעה!"

"מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה