סיפור שכתבתי מזמן ופורסם ב "מאמרים". אמתי לגמרי!

  • הוסף לסימניות
  • #1
(משום מה נדמה שאף אחד לא מסתכל שם)

בס"ד
הרציפים באותו יום מעונן היו הומי אדם. זר שאינו שייך לתקופה היה בטוח שהמוני האנשים נוסעים למחנה קייט כלשהו.
התקופה הייתה רווית דם. יהודי אירופה נרצחו באלפיהם, ואין פוצה פה ומצפצף. האנושות המתחסדת וההומנית איבדה את שארית ההיגיון שלה. כל העולם שילב ידיים, ונתן לדוד סם לנהל את העניינים.
עיתוני אותה תקופה, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הפנו את המבט אל הפרטים היבשים. הסטטיסטיקה. כל אחד משישה מיליון היה דמות ייחודית בפני עצמה. כל דמות עם השואה הפרטית שלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, העולם נשם לרווחה. אז כולם מהרו לחלק שוקולדים ומתנות למשוחררים הדווים. אחד מעיר, שניים ממשפחה. הניצולים פנו איש איש לדרכו. רבים אושפזו במוסדות סגורים, ורבים איבדו את יראת האלוקים התמימה והטהורה של יהודי הכפר הפשוטים. לא לזאת כוונה ההגדרה הפשוטה: "בן חורין."
בצפון טרנסילבניה חי לו יהודי בשם יצחק זאב. הוא זכה להתחתן ונולדה לו תינוקת פעוטה, שעוד לא מלאו לה שנתיים.
המיון לרכבות היה קר ומחושב היטב. כל בעלי הכוח, הכשירים לעבוד סדירה, ימינה. הרכבת לברגן בלזן, מחנה עבודה. שמאלה, לאושוויץ, למשרפות העשנות.
אשתו של יצחק זאב וילדתו בת השנתיים שולחו שמאלה. הוא נשלח ימינה. מילים יבשות שלא מגלות מאום על הטרגדיה.
האם בכתה הילדה, שהופרדה מאביה? האם נופפה לו לשלום, בטוחה שעוד רגע הכול יסתדר, ואבא שלה הטוב יחזור אליה, והיא תתרפק על כתפיו? זאת לא נדע לעולם.
הרכבת התחילה במסעה המייגע, חוצה קילומטרים של שדות מוריקים. הצפיפות הייתה ללא נשוא. כולם התחננו לעוד מטר, עוד ריבוע קטן, שייתן להם את החיים.
ר' יצחק זאב לא חשב לרגע על עצמו. הוא התרוצץ, עד כמה שאיפשר המקום הדחוק, וסייע לכולם, לעיתים על חשבון הנוחות שלו.
ברגן בלזן. רק השם מצמרר את גבו של כל הבא בשעריו. מחנה העבודה. מחנה המוות. השטן בהתגלמותו.
הם נעמדו למסדר, אחד מתוך אלפים שעוד יבואו, למי שיזכה...
מפקד המחנה, אדולף האס, נעמד מולם. סוקר בהנאה סדיסטית את השורות המתוחות כסרגל. היהודים המפוחדים לא הביטו בעיניו. והוא רווה נחת מעובדה זו.
"הרייך בן אלף השנים דאג להביא אתכם לפה על פני אלפי קילומטרים מכל קצוות אירופה. הרייך זקוק לכוח עבודה יעיל וצייתן. אנחנו לא נהסס להעביר מן העולם יהודיים שירימו את האף הארוך שלהם למעלה. הייל היטלר!"
הדממה הייתה מוחשית. השלג ירד ברכות, כמו מתיימר לספר ליהודים על הימים שנכונו להם. אפילה. הסתר פנים. האס נשף בזעם, החיילים הרבים דרכו את נשקם, שוחרים לטרף.
"יהודונים, הייל היטלר!" הוא ציווה.
קולות היהודים שבו אליו בהד חלוש. הוא הנהן בראשו בשביעות רצון. כולם הסתדרו בשורה, נכונים ליום עבודה.
הם עסקו בבניית גשר לכוחות הצבא הגרמני. הגשר עבר מעל נהר שוטף. הנהר שלעיתים עלה על גדותיו, מיהר לסחוף לזרועותיו הקפואות יהודים, שחיכו למוות בכל שניה.
יהודים רבים אבדו שם את צלם האלוקים שבהם. אז ניכרה באמת הגדלות האמתית של היהודים, ואפילו הפשוטים ביותר.
ר' יצחק זאב היה אחד מהם. לעיתים נפלו יהוידם מעולפים על הקרקע הקפואה, והוא היה ממהר לחיותם, והיה משפשף להם את רקותיהם במעט קרח. יהודים רבים חבים לו את חייהם.
לא כולם חשבו כמוהו.
"ר' יצחק זאב", לחש לו יהודי, בשעה שהם עלו על הדרגשים, וניסו לחטוף עוד כמה דקות של שינה. "אינך חושב על הסכנה העצומה הטמונה בעזרתך ליהודים אלו? למה לך? מי אמר שהם מעדיפים להמשיך לחיות? אתה מסכן את כל הדור שעתיד לצאת ממך!"
ר' יצחק זאב הביט בעיניו. כנות נשקפה מהם. חברו לא התכוון לקנטר אותו. הוא חפץ באמת ובתמים לדעת: מה הכוח שמניע אותו? מהו הבנזין שנותן לו כוח להמשיך ולסייע, גם שהידיים כבדות ופצועות, והקיבה הצמוקה משוועת לעוד פרוסה דקיקה של לחם, פרוסת חיים.
"ר' ייד", פתח ר' יצחק זאב וענה מתונות, "האם אתה באמת חושב שאתן לחיות האדם הללו לקחת את כל אשר לי? את משפחתי הם לקחו, את כל רכושי ואת השליטה על גופי. אך האם אתן להם את התענוג לקחת את נשמתי אשר נחצבה מתחת כיסא הכבוד?
אולי אני מוקף בגדרות מחושמלים, במאות חיילים מפטרלים, אבל חרות פנימית אי אפשר לאסור.
תלך תמיד, בכל מקום שתהיה, גם הנורא ביותר בזקיפות קומה. לא סתם ה' הביא אותך דווקא לכאן, לגיא הצלמוות. אתה יהודי מיוחד, עם כוחות שאף גרמני לא יוכל ליטול לך בכוח הזרוע. אתה בעל השליטה!"
קולו היה נסער וכאוב. דברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב.
מהר מאוד הגיעו דבריו למבחן המציאות, אך ה' חשבה לטובה.
יום עבודה נוסף הפציע לעולם. השמש לא הואילה בטובה להאיר ליהודים הסובלים. שכבת בקרח הייתה חלקלקה, והרבה יהודים נלכדו במלתעותיה באותו היום.
עיניו של ר' יצחק זאב לכדו יהודי נוסף, שלא עמדו לו כוחותיו. הוא מיהר אליו, ושפשף את רקותיו בקרח שהיה פזור סביב.
צל שחור העיב על השלג הצח. ר' יצחק זאב הרים באיטית עיניו כלפי מעלה, מצפה לנורא מכל. "חבל לבזבז עלייך כדור." אמר החייל באדישות. "המפקד ידע יותר מה לעשות אתך."
עוד באותו היום הושלך ר' יצחק זאב אל מימיו של הנהר המלא במי הפשרת שלגים. הגרמנים המחושבים העדיפו להחזיר לו כמידתו.
הדבר שהם לא לקחו בחשבון, הוא את הנחישות והעוצמה, שרק יהודי בן האבות הקדושים יכול להם. באוזניו עוד הדהדו מילות החיזוק שאמר ליהודי על הדרגש.
המאבק במים השוצפים והאיתנים לא היה קל. המים איימו לעשות את מה שמאות שעות עבודה לא עשו. להכניע את רוחו.
אך ר' יצחק זאב הוכיח להם שלא הן בעלות השליטה. ישנו קל אחד, שהוא הקובע והחורץ גורלות. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו.
הוא עלה על היבשה, מביט כה וכה. מרחבים שוממים הביטו בו בחזרה, לא מאירים פנים ליהודי. אדמה כבושה.
הוא החל ללכת לאן שנשואוהו רגליו. בליבו התרוננה לה תקווה קטנה, שאולי יזכה הוא למה שרבים וטובים לא זכו. להינצל מהגיהינום.
ככל שהתקדם יותר ויותר, כך הנוף היה מוכר יותר. לאחר צעידה נוספת הוא אימץ את עיניו. ליבו חשך באחת. מן הפח אל הפחת. הוא חזר למחנה העבודה.
'בוודאי הגרמנים יכלו בי את זעמם.' הוא הרהר בחשש. 'לאחר שיראו שניצלתי בטח לא יהססו לתקוע בראשי כדור.
רגליו המשיכו ללכת כאוטומט, וכבר הוא ניצב בשער המחנה. החיילים מהרו לכתר אותו בטבעת הדוקה, ולקחוהו למפקד המחנה. הלה, צמצם את עיניו וקבע בפסקנות: "עם יהודי כזה אין לי מה לעשות. החזירו אותו לשורת העובדים!"
אותו לילה היה חשוך ואפל. ר' יצחק זאב הפך במחשבתו זמן רב, עד שהחליט לנסות לברוח. הוא התקדם בזחילה איטית וזהירה עד הגדר המחושמלת, ועצר, מנסה לחשב אפשרויות. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, עד שהרגיש נשימות כבדות מאחוריו. היה זה כלב בדמות חייל נאצי, שכיוון לראשו את רובהו.
ר' יצחק זאב כבר עצם את עיניו, מחכה למוות. שפתיו כבר הגו את מילות הווידוי.
לפתע הוא פתח את עיניו. החייל מתמהמה יותר מדי, קבע במחשבתו. הרובה התנדנד בידיו חסרות היציבות של החייל. עיניו הזגוגיות העידו כאלף עדים על כך שעבר על התקנות המחמירות ולגם מן הטיפה המרה.
'יש תקווה!' התעודד הנידון למוות.
הכדור ששרק ליד אזנו פגע במנעול השער, פורץ אותו לרווחה.
בטרם הספיק החייל השתוי להגיב, נשא ר' יצחק את רגליו, ונמלט, הפעם למקום בטוח יותר...
היערות העבותים נשאו בשתיקה את סודו, עד אשר הסתיימה המלחמה. כל העולם חגג. כולם נזכרו בג'ינוסייד שעבר על העם היהודי, ומהרו לכלות את זעמם בגרמנים, שלא השכילו להימלט בזמן.
ר' יצחק זאב היה נחוש לא להישאר על האדמה הפצועה, הבוגדת, ששתתה בתאוותנות את דמם של היהודים. הוא הרגיש, שלא כאן יהיה עתידו. רגליו נשאוהו לארץ ישראל. משאת נפשם של כל היהודים מכל מקום בגולה.
איש לא חיכה לו בנמל. לבדו שירך דרכו בין צברים מחוספסים, שהביטו עליו בהתנשאות מלגלגת. לבדו נשא אישה, והביא לעולם צאצאים.
לבדו, כך חשבו כולם. אבל הוא ידע והרגיש בכל מקום את ידו הרחומה והמלטפת של הקדוש ברוך הוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אין דרך לחפש מאמר לפי קטלוג של נושאים.
המאמרים שמופיעים בפתח הפורומים אני קורא. אבל השאר ?
יש מישהו שכן מגיע אליהם ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הטור נראה נחמד, קשה לקרוא בלי אנטרים וחלוקה למקטעים. אולי זה רק אני?
נ.ב. לגבי המאמרים. התמהיל שם נוראי. הוא נע בין מגזין קטיפה לבין (בהמשך) הקצה נגדי של מאמרים יבשים ומשעממים.
התרעתי וכתבתי לאחראים.

אגב, אפשר להבין את הקו הנוכחי שכל כולו מאמרים מקצועיים גרדיא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
סיפור אלולי קצר שאפשר להנות ממנו בכל תקופה.
(כל תגובה תתקבל בברכה)


השקט שסרר בשעת בין הסדרים בפנימיית ישיבת 'חיים על התורה' הופר באחת כשהדלת של החדר הפינתי זה עם החלון הצופה לקיר הבטון נפתחה באחת, המשגיח ר שימי חדדוביץ' נכנס אל החדר תוך שהוא מעיף מבטים מהירים לכל עבר,
מבטו נעצר על חמשה בחורים שהחווירו והסמיקו חליפות, ''אלול''. השאגה שהתפרצה מליבו של ר' שימי הדהדה בעוצמה בחדר ובמוחותיהם של הבחורים שנתפסו בקלקלתם. מבטו ננעץ בגדליה שעמד במרכז החבורה '' גדליה אוחנובסקי?! המתמיד של הישיבה?! עליך לא הייתי מאמין! שאתה תתעסק בהעתקות שירים בשעת בין הסדרים?! איך נפלו גיבורים? איך????.

האדמה לא חישבה להיפתח ולבלוע לתוכה את גדליה הלז, וגם השמיים נשארו במקומם - שכן על לשונה של גדליה הייתה תשובה סדורה ומוכנה שרק חיכתה לצאת.

''רק רציתי את השיר החדש של הזמר שרגא מויאלבוכפלד'', ענה גדליה בבטחה. ''הוא הוציא עכשיו לקראת אלול ו''הימים הנוראים'' שיר מאוד מחזק ומעורר בשם 'תפילה ובקשה' ולחיים ביטונרוטנברג יש אותו, זה כל העניין קצת להתחזק ולהתעורר מהשיר שחיים מעתיק לנו.

''פששש, שרגא מויאלבוכפלד הוציא סוף סוף את תפילה ובקשה?!'' נדלקו עיניו של ר' שימי שמיד התאפס, עטה שוב את פרצופו הקשוח, ואמר.

''טוב אני רוצה לדעת ר' ביטונרוטמן'' אמר ר' שימי בקול שאינו משתמע לשתי פנים תוך שהוא מכווץ את גבותיו,

''ביטונרוטנברג'' מחה חיים. ''אני רוצה לדעת ר' חיים'', התעלם המשגיח מההערה, ''מאיפה אתה משיג את השירים האלו, אני מקווה שאין לך איזה מכשיר פסול''...

''מה פתאום'' מחה חיים נחרצות, ''הלכתי אתמול לחדר המחשבים והורדתי את המהדורה האחרונה של מייל מוזיק'',

''מייל מיוזיק שלחו אתמול מהדורה?!'' שאל - קבע ר' שימי. ''ושם היה גם את השיר של שרגא מויאלבוכפלד?!'' המשיך הנ''ל בחקירתו.

משראה את ההנהונים הנמרצים נרגע המשגיח ואמר: ''אם באמת אתה שומע רק את מה שמייל מיוזיק שולחים - אז אני רגוע. לשירים שלהם יש באמת מטרה אחת - לעורר ולחזק. בכל אופן תביא את הנגן, אני רוצה לבדוק שאין שם חס וחלילה שירים ממקורות אחרים''. המשגיח ר' שימי לקח את המכשיר מחיים והפטיר תוך שהוא יוצא את פתח החדר, ''מה שיכולים לשלוח לבחורים במייל.... כאלו שירים שהשם ישמור. רק מייל מיוזיק.. רק עליהם אפשר לסמוך!.

הבחורים שחררו אנחות, חייכו על הדרך שמצא המשגיח להעתיק את המהדורה של מייל מיוזיק,
ומייד פנו לעשות שטייגן בהיכל, כמובן לא לפני שהתחזקו מ''תפילה ובקשה'' של ''שרגא מויאלבוכפלד''.

נ.ב יודעי דבר מספרים שאפילו הקירות התרגשו והוזילו דמעות כש''בסיידר מוסר'' לא התאפק המשגיח וזמזם מדי פעם: ''תפיייייייייילה וווווווווווובקשה''.

(אשמח לביקורת מהמקצוענים, היות ומעולם לא למדתי כתיבה יוצרת באופן רשמי.)​
אני רוצה לכתוב כמה פרקים מתוך הסורגים, תיאור מבפנים, מקווה שתהנו.

פרק א'
פתיחה


"חבר'ה, להכנס לכיתות, נגמרה ההפסקה. היי צמח, כנס לכיתה, לא - אל תגיד לי שאכטה אחרונה, נגמרו המשחקים, עוד פעם אחת שאתה משחק איתי אתה חוטף דו"ח משמעת" גבי היה קשוח היום, כנראה קיבל איזה הערה מה'חלונות הגבוהים'

החבר'ה היו ברובם ממושמעים, נכנסו לכיתה בזמן, הקשביו להוראות, נעמדו כשנכנס המפקד, השתדלו לא לישון באמצע השיעור - ובמיוחד כשגבי היה מפטרל..
אבל תמיד יש את השתים שלוש בעייתיים שהיתה להם את המומחיות להדליק אותו

צמח היה אחד מהם.
"דיי גבי, הגזמת, אנחנו לא ברוסיה פה, אל תהיה נאצי" הוא לא השתכנע בקלות לוותר על השאכטה.

הרב רמי ניסה לתקן אותו שרוסיה ונאצים אף פעם לא היו זוג שכולו תכלת, אבל טוב נו, צמח לא תמיד ידע להבחין בין הרשעים, כולם בשבילו אותו דבר, קומוניסטים, גרמנים, אינקוויציה, הסוהרים, כל מי שנגדו נכנס תחת ההגדרה של "שונא ישראל".

גבי החליט להבליג, הוא יטפל בו פעם אחרת, בארבע עיניים, או יותר נכון בארבע ידיים כששתיים מהם פעילות והאחרות שבורות...
"חביבי, אין זמן לדיבורים מיותרים, יש עכשיו רב אורח מיוחד, יעשה לכם סדנא מעניינת, יהיו סיפורים, שיתופים ועוד הרבה דברים"

"סיפורים זה טוב" צמח הספיק עוד שאכטה "יאללה גביקו, סליחה אחי, אני נכנס"

גבי נעל את הדלת של החצר וחזר לכיתה לעשות ספירה מהירה.
הוא ניצל את ההזדמנות לעשות חידוד נהלים קצר, "רבותי, אני רוצה להזכיר לכם, מי שבא למדרשה זה עם כללים, אנחנו לא במועדון פה, מי שבא לשחק שישאר באגף, כאן לומדים. כבוד הרב, אם יש מישהו שמפריע תגיד לי ואני יטפל בו"

הרב פתח בדברים, "טוב ציבור יקר וקדוש, קוראים לי יצחק ואני רוצה יחד איתכם היום קצת להכיר את הקב"ה, להתקרב אליו, להידבק בדרכיו"
הוא ראה את הזיק בעיניים והחליט להמשיך, "אבל היום לא אני מדבר אלא אתם מדברים, אני באתי לשמוע, יאללה, מי הראשון, מי רוצה לספר לי איזה סיפור איפה הוא פגש את הריבונו של עולם"
היה קצת שקט, הם לא היו מוכנים, אחרי כמה שניות ליאור החליט לקפוץ למים "כבוד הרב יצחק, אני קוראים לי ליאור ואני רוצה לספר לכולם סיפור, ת'שמע, זה לא סיפור רגיל, זה באמת היה מזל פרטי מאלוקים, משהו מטורף"
הרב יצחק עודד אותו להתחיל "איך אמרת שקוראים לך? ליאור? אז מעולה, פתח פיך ויאירו דבריך"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה