הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
(משום מה נדמה שאף אחד לא מסתכל שם)
בס"ד
הרציפים באותו יום מעונן היו הומי אדם. זר שאינו שייך לתקופה היה בטוח שהמוני האנשים נוסעים למחנה קייט כלשהו.
התקופה הייתה רווית דם. יהודי אירופה נרצחו באלפיהם, ואין פוצה פה ומצפצף. האנושות המתחסדת וההומנית איבדה את שארית ההיגיון שלה. כל העולם שילב ידיים, ונתן לדוד סם לנהל את העניינים.
עיתוני אותה תקופה, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הפנו את המבט אל הפרטים היבשים. הסטטיסטיקה. כל אחד משישה מיליון היה דמות ייחודית בפני עצמה. כל דמות עם השואה הפרטית שלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, העולם נשם לרווחה. אז כולם מהרו לחלק שוקולדים ומתנות למשוחררים הדווים. אחד מעיר, שניים ממשפחה. הניצולים פנו איש איש לדרכו. רבים אושפזו במוסדות סגורים, ורבים איבדו את יראת האלוקים התמימה והטהורה של יהודי הכפר הפשוטים. לא לזאת כוונה ההגדרה הפשוטה: "בן חורין."
בצפון טרנסילבניה חי לו יהודי בשם יצחק זאב. הוא זכה להתחתן ונולדה לו תינוקת פעוטה, שעוד לא מלאו לה שנתיים.
המיון לרכבות היה קר ומחושב היטב. כל בעלי הכוח, הכשירים לעבוד סדירה, ימינה. הרכבת לברגן בלזן, מחנה עבודה. שמאלה, לאושוויץ, למשרפות העשנות.
אשתו של יצחק זאב וילדתו בת השנתיים שולחו שמאלה. הוא נשלח ימינה. מילים יבשות שלא מגלות מאום על הטרגדיה.
האם בכתה הילדה, שהופרדה מאביה? האם נופפה לו לשלום, בטוחה שעוד רגע הכול יסתדר, ואבא שלה הטוב יחזור אליה, והיא תתרפק על כתפיו? זאת לא נדע לעולם.
הרכבת התחילה במסעה המייגע, חוצה קילומטרים של שדות מוריקים. הצפיפות הייתה ללא נשוא. כולם התחננו לעוד מטר, עוד ריבוע קטן, שייתן להם את החיים.
ר' יצחק זאב לא חשב לרגע על עצמו. הוא התרוצץ, עד כמה שאיפשר המקום הדחוק, וסייע לכולם, לעיתים על חשבון הנוחות שלו.
ברגן בלזן. רק השם מצמרר את גבו של כל הבא בשעריו. מחנה העבודה. מחנה המוות. השטן בהתגלמותו.
הם נעמדו למסדר, אחד מתוך אלפים שעוד יבואו, למי שיזכה...
מפקד המחנה, אדולף האס, נעמד מולם. סוקר בהנאה סדיסטית את השורות המתוחות כסרגל. היהודים המפוחדים לא הביטו בעיניו. והוא רווה נחת מעובדה זו.
"הרייך בן אלף השנים דאג להביא אתכם לפה על פני אלפי קילומטרים מכל קצוות אירופה. הרייך זקוק לכוח עבודה יעיל וצייתן. אנחנו לא נהסס להעביר מן העולם יהודיים שירימו את האף הארוך שלהם למעלה. הייל היטלר!"
הדממה הייתה מוחשית. השלג ירד ברכות, כמו מתיימר לספר ליהודים על הימים שנכונו להם. אפילה. הסתר פנים. האס נשף בזעם, החיילים הרבים דרכו את נשקם, שוחרים לטרף.
"יהודונים, הייל היטלר!" הוא ציווה.
קולות היהודים שבו אליו בהד חלוש. הוא הנהן בראשו בשביעות רצון. כולם הסתדרו בשורה, נכונים ליום עבודה.
הם עסקו בבניית גשר לכוחות הצבא הגרמני. הגשר עבר מעל נהר שוטף. הנהר שלעיתים עלה על גדותיו, מיהר לסחוף לזרועותיו הקפואות יהודים, שחיכו למוות בכל שניה.
יהודים רבים אבדו שם את צלם האלוקים שבהם. אז ניכרה באמת הגדלות האמתית של היהודים, ואפילו הפשוטים ביותר.
ר' יצחק זאב היה אחד מהם. לעיתים נפלו יהוידם מעולפים על הקרקע הקפואה, והוא היה ממהר לחיותם, והיה משפשף להם את רקותיהם במעט קרח. יהודים רבים חבים לו את חייהם.
לא כולם חשבו כמוהו.
"ר' יצחק זאב", לחש לו יהודי, בשעה שהם עלו על הדרגשים, וניסו לחטוף עוד כמה דקות של שינה. "אינך חושב על הסכנה העצומה הטמונה בעזרתך ליהודים אלו? למה לך? מי אמר שהם מעדיפים להמשיך לחיות? אתה מסכן את כל הדור שעתיד לצאת ממך!"
ר' יצחק זאב הביט בעיניו. כנות נשקפה מהם. חברו לא התכוון לקנטר אותו. הוא חפץ באמת ובתמים לדעת: מה הכוח שמניע אותו? מהו הבנזין שנותן לו כוח להמשיך ולסייע, גם שהידיים כבדות ופצועות, והקיבה הצמוקה משוועת לעוד פרוסה דקיקה של לחם, פרוסת חיים.
"ר' ייד", פתח ר' יצחק זאב וענה מתונות, "האם אתה באמת חושב שאתן לחיות האדם הללו לקחת את כל אשר לי? את משפחתי הם לקחו, את כל רכושי ואת השליטה על גופי. אך האם אתן להם את התענוג לקחת את נשמתי אשר נחצבה מתחת כיסא הכבוד?
אולי אני מוקף בגדרות מחושמלים, במאות חיילים מפטרלים, אבל חרות פנימית אי אפשר לאסור.
תלך תמיד, בכל מקום שתהיה, גם הנורא ביותר בזקיפות קומה. לא סתם ה' הביא אותך דווקא לכאן, לגיא הצלמוות. אתה יהודי מיוחד, עם כוחות שאף גרמני לא יוכל ליטול לך בכוח הזרוע. אתה בעל השליטה!"
קולו היה נסער וכאוב. דברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב.
מהר מאוד הגיעו דבריו למבחן המציאות, אך ה' חשבה לטובה.
יום עבודה נוסף הפציע לעולם. השמש לא הואילה בטובה להאיר ליהודים הסובלים. שכבת בקרח הייתה חלקלקה, והרבה יהודים נלכדו במלתעותיה באותו היום.
עיניו של ר' יצחק זאב לכדו יהודי נוסף, שלא עמדו לו כוחותיו. הוא מיהר אליו, ושפשף את רקותיו בקרח שהיה פזור סביב.
צל שחור העיב על השלג הצח. ר' יצחק זאב הרים באיטית עיניו כלפי מעלה, מצפה לנורא מכל. "חבל לבזבז עלייך כדור." אמר החייל באדישות. "המפקד ידע יותר מה לעשות אתך."
עוד באותו היום הושלך ר' יצחק זאב אל מימיו של הנהר המלא במי הפשרת שלגים. הגרמנים המחושבים העדיפו להחזיר לו כמידתו.
הדבר שהם לא לקחו בחשבון, הוא את הנחישות והעוצמה, שרק יהודי בן האבות הקדושים יכול להם. באוזניו עוד הדהדו מילות החיזוק שאמר ליהודי על הדרגש.
המאבק במים השוצפים והאיתנים לא היה קל. המים איימו לעשות את מה שמאות שעות עבודה לא עשו. להכניע את רוחו.
אך ר' יצחק זאב הוכיח להם שלא הן בעלות השליטה. ישנו קל אחד, שהוא הקובע והחורץ גורלות. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו.
הוא עלה על היבשה, מביט כה וכה. מרחבים שוממים הביטו בו בחזרה, לא מאירים פנים ליהודי. אדמה כבושה.
הוא החל ללכת לאן שנשואוהו רגליו. בליבו התרוננה לה תקווה קטנה, שאולי יזכה הוא למה שרבים וטובים לא זכו. להינצל מהגיהינום.
ככל שהתקדם יותר ויותר, כך הנוף היה מוכר יותר. לאחר צעידה נוספת הוא אימץ את עיניו. ליבו חשך באחת. מן הפח אל הפחת. הוא חזר למחנה העבודה.
'בוודאי הגרמנים יכלו בי את זעמם.' הוא הרהר בחשש. 'לאחר שיראו שניצלתי בטח לא יהססו לתקוע בראשי כדור.
רגליו המשיכו ללכת כאוטומט, וכבר הוא ניצב בשער המחנה. החיילים מהרו לכתר אותו בטבעת הדוקה, ולקחוהו למפקד המחנה. הלה, צמצם את עיניו וקבע בפסקנות: "עם יהודי כזה אין לי מה לעשות. החזירו אותו לשורת העובדים!"
אותו לילה היה חשוך ואפל. ר' יצחק זאב הפך במחשבתו זמן רב, עד שהחליט לנסות לברוח. הוא התקדם בזחילה איטית וזהירה עד הגדר המחושמלת, ועצר, מנסה לחשב אפשרויות. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, עד שהרגיש נשימות כבדות מאחוריו. היה זה כלב בדמות חייל נאצי, שכיוון לראשו את רובהו.
ר' יצחק זאב כבר עצם את עיניו, מחכה למוות. שפתיו כבר הגו את מילות הווידוי.
לפתע הוא פתח את עיניו. החייל מתמהמה יותר מדי, קבע במחשבתו. הרובה התנדנד בידיו חסרות היציבות של החייל. עיניו הזגוגיות העידו כאלף עדים על כך שעבר על התקנות המחמירות ולגם מן הטיפה המרה.
'יש תקווה!' התעודד הנידון למוות.
הכדור ששרק ליד אזנו פגע במנעול השער, פורץ אותו לרווחה.
בטרם הספיק החייל השתוי להגיב, נשא ר' יצחק את רגליו, ונמלט, הפעם למקום בטוח יותר...
היערות העבותים נשאו בשתיקה את סודו, עד אשר הסתיימה המלחמה. כל העולם חגג. כולם נזכרו בג'ינוסייד שעבר על העם היהודי, ומהרו לכלות את זעמם בגרמנים, שלא השכילו להימלט בזמן.
ר' יצחק זאב היה נחוש לא להישאר על האדמה הפצועה, הבוגדת, ששתתה בתאוותנות את דמם של היהודים. הוא הרגיש, שלא כאן יהיה עתידו. רגליו נשאוהו לארץ ישראל. משאת נפשם של כל היהודים מכל מקום בגולה.
איש לא חיכה לו בנמל. לבדו שירך דרכו בין צברים מחוספסים, שהביטו עליו בהתנשאות מלגלגת. לבדו נשא אישה, והביא לעולם צאצאים.
לבדו, כך חשבו כולם. אבל הוא ידע והרגיש בכל מקום את ידו הרחומה והמלטפת של הקדוש ברוך הוא.
בס"ד
הרציפים באותו יום מעונן היו הומי אדם. זר שאינו שייך לתקופה היה בטוח שהמוני האנשים נוסעים למחנה קייט כלשהו.
התקופה הייתה רווית דם. יהודי אירופה נרצחו באלפיהם, ואין פוצה פה ומצפצף. האנושות המתחסדת וההומנית איבדה את שארית ההיגיון שלה. כל העולם שילב ידיים, ונתן לדוד סם לנהל את העניינים.
עיתוני אותה תקופה, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הפנו את המבט אל הפרטים היבשים. הסטטיסטיקה. כל אחד משישה מיליון היה דמות ייחודית בפני עצמה. כל דמות עם השואה הפרטית שלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, העולם נשם לרווחה. אז כולם מהרו לחלק שוקולדים ומתנות למשוחררים הדווים. אחד מעיר, שניים ממשפחה. הניצולים פנו איש איש לדרכו. רבים אושפזו במוסדות סגורים, ורבים איבדו את יראת האלוקים התמימה והטהורה של יהודי הכפר הפשוטים. לא לזאת כוונה ההגדרה הפשוטה: "בן חורין."
בצפון טרנסילבניה חי לו יהודי בשם יצחק זאב. הוא זכה להתחתן ונולדה לו תינוקת פעוטה, שעוד לא מלאו לה שנתיים.
המיון לרכבות היה קר ומחושב היטב. כל בעלי הכוח, הכשירים לעבוד סדירה, ימינה. הרכבת לברגן בלזן, מחנה עבודה. שמאלה, לאושוויץ, למשרפות העשנות.
אשתו של יצחק זאב וילדתו בת השנתיים שולחו שמאלה. הוא נשלח ימינה. מילים יבשות שלא מגלות מאום על הטרגדיה.
האם בכתה הילדה, שהופרדה מאביה? האם נופפה לו לשלום, בטוחה שעוד רגע הכול יסתדר, ואבא שלה הטוב יחזור אליה, והיא תתרפק על כתפיו? זאת לא נדע לעולם.
הרכבת התחילה במסעה המייגע, חוצה קילומטרים של שדות מוריקים. הצפיפות הייתה ללא נשוא. כולם התחננו לעוד מטר, עוד ריבוע קטן, שייתן להם את החיים.
ר' יצחק זאב לא חשב לרגע על עצמו. הוא התרוצץ, עד כמה שאיפשר המקום הדחוק, וסייע לכולם, לעיתים על חשבון הנוחות שלו.
ברגן בלזן. רק השם מצמרר את גבו של כל הבא בשעריו. מחנה העבודה. מחנה המוות. השטן בהתגלמותו.
הם נעמדו למסדר, אחד מתוך אלפים שעוד יבואו, למי שיזכה...
מפקד המחנה, אדולף האס, נעמד מולם. סוקר בהנאה סדיסטית את השורות המתוחות כסרגל. היהודים המפוחדים לא הביטו בעיניו. והוא רווה נחת מעובדה זו.
"הרייך בן אלף השנים דאג להביא אתכם לפה על פני אלפי קילומטרים מכל קצוות אירופה. הרייך זקוק לכוח עבודה יעיל וצייתן. אנחנו לא נהסס להעביר מן העולם יהודיים שירימו את האף הארוך שלהם למעלה. הייל היטלר!"
הדממה הייתה מוחשית. השלג ירד ברכות, כמו מתיימר לספר ליהודים על הימים שנכונו להם. אפילה. הסתר פנים. האס נשף בזעם, החיילים הרבים דרכו את נשקם, שוחרים לטרף.
"יהודונים, הייל היטלר!" הוא ציווה.
קולות היהודים שבו אליו בהד חלוש. הוא הנהן בראשו בשביעות רצון. כולם הסתדרו בשורה, נכונים ליום עבודה.
הם עסקו בבניית גשר לכוחות הצבא הגרמני. הגשר עבר מעל נהר שוטף. הנהר שלעיתים עלה על גדותיו, מיהר לסחוף לזרועותיו הקפואות יהודים, שחיכו למוות בכל שניה.
יהודים רבים אבדו שם את צלם האלוקים שבהם. אז ניכרה באמת הגדלות האמתית של היהודים, ואפילו הפשוטים ביותר.
ר' יצחק זאב היה אחד מהם. לעיתים נפלו יהוידם מעולפים על הקרקע הקפואה, והוא היה ממהר לחיותם, והיה משפשף להם את רקותיהם במעט קרח. יהודים רבים חבים לו את חייהם.
לא כולם חשבו כמוהו.
"ר' יצחק זאב", לחש לו יהודי, בשעה שהם עלו על הדרגשים, וניסו לחטוף עוד כמה דקות של שינה. "אינך חושב על הסכנה העצומה הטמונה בעזרתך ליהודים אלו? למה לך? מי אמר שהם מעדיפים להמשיך לחיות? אתה מסכן את כל הדור שעתיד לצאת ממך!"
ר' יצחק זאב הביט בעיניו. כנות נשקפה מהם. חברו לא התכוון לקנטר אותו. הוא חפץ באמת ובתמים לדעת: מה הכוח שמניע אותו? מהו הבנזין שנותן לו כוח להמשיך ולסייע, גם שהידיים כבדות ופצועות, והקיבה הצמוקה משוועת לעוד פרוסה דקיקה של לחם, פרוסת חיים.
"ר' ייד", פתח ר' יצחק זאב וענה מתונות, "האם אתה באמת חושב שאתן לחיות האדם הללו לקחת את כל אשר לי? את משפחתי הם לקחו, את כל רכושי ואת השליטה על גופי. אך האם אתן להם את התענוג לקחת את נשמתי אשר נחצבה מתחת כיסא הכבוד?
אולי אני מוקף בגדרות מחושמלים, במאות חיילים מפטרלים, אבל חרות פנימית אי אפשר לאסור.
תלך תמיד, בכל מקום שתהיה, גם הנורא ביותר בזקיפות קומה. לא סתם ה' הביא אותך דווקא לכאן, לגיא הצלמוות. אתה יהודי מיוחד, עם כוחות שאף גרמני לא יוכל ליטול לך בכוח הזרוע. אתה בעל השליטה!"
קולו היה נסער וכאוב. דברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב.
מהר מאוד הגיעו דבריו למבחן המציאות, אך ה' חשבה לטובה.
יום עבודה נוסף הפציע לעולם. השמש לא הואילה בטובה להאיר ליהודים הסובלים. שכבת בקרח הייתה חלקלקה, והרבה יהודים נלכדו במלתעותיה באותו היום.
עיניו של ר' יצחק זאב לכדו יהודי נוסף, שלא עמדו לו כוחותיו. הוא מיהר אליו, ושפשף את רקותיו בקרח שהיה פזור סביב.
צל שחור העיב על השלג הצח. ר' יצחק זאב הרים באיטית עיניו כלפי מעלה, מצפה לנורא מכל. "חבל לבזבז עלייך כדור." אמר החייל באדישות. "המפקד ידע יותר מה לעשות אתך."
עוד באותו היום הושלך ר' יצחק זאב אל מימיו של הנהר המלא במי הפשרת שלגים. הגרמנים המחושבים העדיפו להחזיר לו כמידתו.
הדבר שהם לא לקחו בחשבון, הוא את הנחישות והעוצמה, שרק יהודי בן האבות הקדושים יכול להם. באוזניו עוד הדהדו מילות החיזוק שאמר ליהודי על הדרגש.
המאבק במים השוצפים והאיתנים לא היה קל. המים איימו לעשות את מה שמאות שעות עבודה לא עשו. להכניע את רוחו.
אך ר' יצחק זאב הוכיח להם שלא הן בעלות השליטה. ישנו קל אחד, שהוא הקובע והחורץ גורלות. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו.
הוא עלה על היבשה, מביט כה וכה. מרחבים שוממים הביטו בו בחזרה, לא מאירים פנים ליהודי. אדמה כבושה.
הוא החל ללכת לאן שנשואוהו רגליו. בליבו התרוננה לה תקווה קטנה, שאולי יזכה הוא למה שרבים וטובים לא זכו. להינצל מהגיהינום.
ככל שהתקדם יותר ויותר, כך הנוף היה מוכר יותר. לאחר צעידה נוספת הוא אימץ את עיניו. ליבו חשך באחת. מן הפח אל הפחת. הוא חזר למחנה העבודה.
'בוודאי הגרמנים יכלו בי את זעמם.' הוא הרהר בחשש. 'לאחר שיראו שניצלתי בטח לא יהססו לתקוע בראשי כדור.
רגליו המשיכו ללכת כאוטומט, וכבר הוא ניצב בשער המחנה. החיילים מהרו לכתר אותו בטבעת הדוקה, ולקחוהו למפקד המחנה. הלה, צמצם את עיניו וקבע בפסקנות: "עם יהודי כזה אין לי מה לעשות. החזירו אותו לשורת העובדים!"
אותו לילה היה חשוך ואפל. ר' יצחק זאב הפך במחשבתו זמן רב, עד שהחליט לנסות לברוח. הוא התקדם בזחילה איטית וזהירה עד הגדר המחושמלת, ועצר, מנסה לחשב אפשרויות. לא היה לו הרבה זמן לחשוב, עד שהרגיש נשימות כבדות מאחוריו. היה זה כלב בדמות חייל נאצי, שכיוון לראשו את רובהו.
ר' יצחק זאב כבר עצם את עיניו, מחכה למוות. שפתיו כבר הגו את מילות הווידוי.
לפתע הוא פתח את עיניו. החייל מתמהמה יותר מדי, קבע במחשבתו. הרובה התנדנד בידיו חסרות היציבות של החייל. עיניו הזגוגיות העידו כאלף עדים על כך שעבר על התקנות המחמירות ולגם מן הטיפה המרה.
'יש תקווה!' התעודד הנידון למוות.
הכדור ששרק ליד אזנו פגע במנעול השער, פורץ אותו לרווחה.
בטרם הספיק החייל השתוי להגיב, נשא ר' יצחק את רגליו, ונמלט, הפעם למקום בטוח יותר...
היערות העבותים נשאו בשתיקה את סודו, עד אשר הסתיימה המלחמה. כל העולם חגג. כולם נזכרו בג'ינוסייד שעבר על העם היהודי, ומהרו לכלות את זעמם בגרמנים, שלא השכילו להימלט בזמן.
ר' יצחק זאב היה נחוש לא להישאר על האדמה הפצועה, הבוגדת, ששתתה בתאוותנות את דמם של היהודים. הוא הרגיש, שלא כאן יהיה עתידו. רגליו נשאוהו לארץ ישראל. משאת נפשם של כל היהודים מכל מקום בגולה.
איש לא חיכה לו בנמל. לבדו שירך דרכו בין צברים מחוספסים, שהביטו עליו בהתנשאות מלגלגת. לבדו נשא אישה, והביא לעולם צאצאים.
לבדו, כך חשבו כולם. אבל הוא ידע והרגיש בכל מקום את ידו הרחומה והמלטפת של הקדוש ברוך הוא.
