הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
באמצע הדרך, הוא יודע איפה בדיוק, כי נשאר שם סימן מגעיל, קפץ לשפריצלס הפיוז. הוא שכח לרגע את הפראק של אתמול, שהיה גדול עליו, והתדלדל עליו בצורה משפילה, אבל גרמה לו לקבל מחמאות מהאיידים של סולומונס, כמה שהוא רזה, ושסוף סוף הוא מתחיל לשמור על הבריאות שלו. לך תספר להם שזה בגלל שהוא כל יום דוחף אצבע לתוך הפה ומקיא את כל האוכל בשירותים.
בדיוק כשקפץ לו הפיוז הוא נזכר במבטים של אפשטיין העוזר של הגבאי, כשהוא רקד בעיניים כמעט עצומות את הריקוד המסורתי של ה"עויזלובוך", רק משתוקקים אמיתיים היו מעיזים להיכנס לתוך המעגל של העויבדים של ר' שרגא קלמן, והוא, השפרינצלס הרבע בעלבת נדחף עם הפראק המהוה והגדול עליו, זכר לימים הטובים בישיבת הר"ן, כשהוא היה קונה לצביקה ויספיש חתן תורה באיזה אלף דף, וזיכרמן היה שולח לו פרחים וארגז של קפואים ב"ברכת רחל" במוצאי יום טוב ממש, עם תעודת הוקרה מפוארת.
אם אז היה את המעגל של ה"עויזלובוך" ואת החבורה של המשתוקקים של ר' שרגא קלמן, אז הוא בטוח היה באמצע המעגל, רוקד חזק בביטחון עצמי, הוא היה אז בעל כרס עגולה ומלאה בביטחון עצמי, יורד למקלט ומעשן שם בצנעה, ואז עולה לתוך המעגל ורוקד. ואברכים צעירים היו מרימים את הילדים שלהם גבוה, ואומרים להם באוזן: "רואים את שפרינצלס? ככה אני רוצה שתגדלו, כמו שפרינצלס".
אבל מי בכלל מדבר היום ככה על שפרינצלס, רק אתמול הוא חזר למושב, שלחו אותו לשם כדי שירגע קצת, ינשום את השדות ואת הריח של הפרות, ויטייל קצת בצהריים בשמש, בין הפרדסים.
בהתחלה המושב נראה לו כמו הדבר הכי מקסים שקרה לו בחיים, כל פרח העלה לו את הסומק בלחיים, והוא כמעט רקד בשביל שמוליך לבית הכנסת, כשראה ספסל עץ אמיתי כמו בציורים מתחת עץ גדול עם פרחים סגולים. הוא כמעט התעלף מחדווה כשהריח את ענן האבק שהעלתה המחרשה בשדה שנפתח לו מחלון היחידה שבה הוא התאכסן, והוא פשוט שמח ועלז כשרב חיים הלמדן מהבית כנסת, התגלה ככורם מוכשר, ויינן מקצועי ביותר. יחד הם ישבו ביקב ודנו עמוקות בטעמים העמוקים של הדומדמניות השחורות שהתגלו בבציר האחרון של המלבק, עד ששפרינצלס הזדעזע מעצמו, כמה בעלבת הוא יכול להיות, והלך להקיא בחלקת הקברנה משהו, ליד שיח ורדים גדול שעיטר את ראש השורה, לזיהוי ואיתור מוקדם של מחלות בגפנים.
ואז זה נמאס לו, כל פעם אותו רב חיים, ואותם טעמי דומדמניות באותו בציר, כמה נמוך אפשר לרדת מהשיעורים החזקים של ר' זעליג עזריאלי? איך הוא מחליף הבנות דקות בתוספות רי"ף עם טעם גן עדן, בטעמים החזקים והדומיננטים של בציר תשע"ח?
הוא התחיל להתנתק מרב חיים, והמשיך לשוטט ליד המקוה, שם בין העצים הגדולים הוא היה עורך התבודדויות, מדבר עם עצמו, עם כמה עורבנים שהסכימו להקשיב לו, עד שגם שם התחילו לו כל מיני בעיות בראש.
ובעיות בראש יש מליון, רק תפתח את הראש והם יכנסו.
לפה הוא היה בורח אחרי צהריים, מקיא את הקוגל תפוחים שבריינא היתה מכינה לו במיוחד כדי שיוכל לבלוע בקלות את הכדורים שלו, ואת החזה עוף הדל שומן שדוקטור עובדיה ציווה עליו לאכול מדי יום, ואת הכוסמת או הפתיתים שהיו מחממים לו בסיר אלומיניום, ואת הגולדסטאר שהיה משיג ממה שנשאר בסעודה שלישית, והיה שותה בסתר.
לפה הוא ברח אחרי שאיזה בחור מהישיבה צחק עליו בקול רם שהוא בעלבת נפוח, כשפגש אותו באמצע שמחת תורה, שיכור כלוט, "אתה יודע מה אני רואה עכשיו?" הוא שאל את הבחור העליז והשתוי, "אני רואה בשר ויין, קופצים רוקדים, הבל אתה יודע מה עוד אני רואה?" שאל אותו רטורית, "שאין שמחה, אלא בשר ויין, אם אין שמחה אז צריך בשר, וצריך יין, מי שיש לו שמחה פנימית, לא צריך בשר, ולא יין, ובטח שלא וודקה רטבול!" הוא אמר בתרועת ניצחון, נזכר בפרצופים המסוגפים שרקדו במעגל של ה"עויזלובוך", מלאים בשמחה פנימית.
הבחור התפוצץ עליו מצחוק: "אתה מדבר על שמחה?" הוא כמעט נחנק, וגרר אותו בכוח למעגל של בחורים שטופי זיעה, שכירכרו סביבו וסביב הפראק העלוב שלו, בצהלות גיל, שרים בגרון ניחר: "אשרי אדם עוז לו בך, עוז לו בך", ומצביעים עליו באצבע מורה :"עוז – לו - בך!!"
רק בנס הוא הצליח להוריד מהידים את הריח של הזיעה שמעורבבת עם הסיגריות של יום טוב, כמה הוא מרח את הידים הסבון של פלמוליב, עד שלא נשאר זכר למאורע מבחינה פתולוגית, אבל הנפש שלו כבר נדפקה קשות.
הוא הלך שם ברחובות של המושב, מלא בקוגל תפוחים וברגשות אשם.
בברסלב קראו לזה בלבולים, והוא די אהב את ההגדרה, הוא היה יושב על הספסל מתחת העץ ההוא ושר את השיר של עדי רן מתוך הקסטה הישנה והמזוייפת שהסתובבה אצלם בישיבה בלי בעלים ידוע:
בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
כמה בלבולים
כמה מכשולים
כמה גלגולים
עד שהוא תופס ש...
בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
על גשר צר מאוד
והאמת חדה
כחוט השערה
והעיקר זה ש...
לא יפחד כלל
צריך לשמוח
ולא לשכוח
כי מה אני בכלל
יש הקוידש בורכו
יש רק הקוידש בורכו
בעצם יש רק
הקוידש בורכו
כמה הוא חשב שעדי רן משוגינער, אף אחד בזמנו לא שר ככה את כל הקישקעס של הבילבולים והרצונות שלו ככה, כולם שרו פסוקים, או "השמים מלאים עננים", או "הגלים מאיימים עלינו", אבל אף אחד לא שר על העצבות והמרה שחורה, שהם ממש עבודה זרה.
כמה בבקרים הוא היה מטומטם, היה מסתובב ומשגע את רב חיים עם השאלות שלו, האם הוא ראוי להניח את התפילין, האם הוא בכלל נחשב בן אדם, האם לחמור מותר להניח תפילין? פעם אחת הוא היה כל כך מוטרד, וביקש משוורץ להוציא אותו בברכת "שלא עשני אשה" כי הוא לא היה בטוח אם הוא גבר או אשה.
הוא שנא את השפרינצלס הזה שפעם היה למדן והיום הוא מתמצא יותר מכולם בנבכי הבולמיה נברוזה, הוא ידע לשייך מאכלים שונים למרקמים שונים של קיא, והלוע שלו שכבר היה אדיש לכל ניסיון תחיבה של אצבעות, היה איזה סוג מסויים של עפרונות שהיה גורם לו להקיא בשניה, אבל הוא כבר הפסיק להשפיע עליו.
ובאמצע הדרך קפץ לו הפיוז, הוא ראה את הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי, שנכון שיש לו את המפתחות של הארון קודש של השטיבל, אבל עדיף ללמוד פשט ברשב"א עם אחת הפרות של עוזרי, מאשר לנסות להכניס לראש בלוק הזה איזה מילה אחת של רייד פשוט של ישיבה קטנה.
מי הוא בכלל? מסתובב כמו טווס עם פראק מהודק, עניבה לבנה עם פסים בצבע קרם, משקפי ברגים עם מסגרת של קנפו, כולה עוזר גבאי שלא יודע ללמוד אפילו חומש עם רש"י, ופעם אחת הוא שמע אותו שואל את רב חיים למה במניין המצוות לא מופיע האיסור ללכת עם אבן בכיסים?
רב חיים הצמיד את המשקפיים חזק חזק לגבות השחורות והגדולות שלו, והסתכל עליו בתימהון: "מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שאל אותו.
אפשטיין לא התמהמה, הביא חומש המאור, כזה עם מלא מקראות גדולות, והצביע לו על הפסוק המפורש: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה"
רב חיים השביע אותו שלא יספר את הוורט המפוקפק לאף אחד, ואכן הוא שמר על זה בסוד כל החצי שנה שהוא תקוע כאן במושב.
אבל עכשיו קפץ לו הפיוז, הוא עצם את העיניים חזק חזק, ראה את המבט המזלזל של אפשטיין מציף אותו בתוך הבטן, מתעכב לו בשרירים, מקשיח לו את השכמות, מערבב לו את המעיים.
הוא הרים חתיכת פחם מאיזה מנגל מוזנח שעמד לצד הדופן האחרונה, וכתב על הדופן של הסוכה באותיות של קידוש לבנה:
"לֹא
יִהְיֶה
לְךָ
בְּכִיסְךָ
אֶבֶן
וָאָבֶן
גְּדוֹלָה
וּקְטַנָּה"
ואחר כך לקח את החתיכה של הפחם, דחף לתוך הלוע, והקיא את כל הבשר מספר חמש עם הפטריות והיין היבש שבריינא הכינה לו לאכול, על הדופן של הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי.
ובתוך שלולית הקיא הוא הטביע את החתיכה של הפחם.
והלך.
בבוקר הוא כבר התקשר לאיתנים, והזמין שם מקום באשפוז, וכבר בצהריים הם שלחו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותו, הוא היה ממש לא בסדר, כמעט שלא הצליח לעלות לבד לאמבולנס, אבל הטיפות הרגעה עזרו, וכשהוא ראה את העצים הגדולים שמקיפים את בית החולים הוא שמח שהוא בדרך לשם, לפחות יש שם נוף יפה, אבל לרב חיים וללומדעס שלו הוא יתגעגע.
וכשאפשטיין גילה את החורבן על הדופן של הסוכה, הוא היה בהלם. בהתחלה הוא כמעט השתולל מזעם, אבל אז הוא קלט שזאת פעולה של שפרינצלס, והוא קרא לאשתו להסתכל.
"תראי חנה", הוא אמר לה בשעה שהוא תכנן איך לנקות את הטינופת, "כל מה שעשיתי בשביל לא להתגדל על שפרינצלס, הוא לא מחזיר לי טובה. שאלתי לידו שאלות מטופשות, רק כדי שירגיש טוב שהוא למדן גדול, ומה בסוף??"
"אתה צודק" אמרה חנה בשקט, "אבל אני יודעת שהתכוונת לטובה, ראיתי איך אתה מסתכל עליו בהערצה שהוא רקד שם בעויזלובוך, והוא ממש החזיר לך מבטי שנאה, אני לא הייתי עומדת בזה"
"תודה חנה", אמר אפשטיין, חזר אל הבית, סגר את הדלת, והדליק שיר טוב של מוטי שטיינמץ, כדי להירגע.
בדיוק כשקפץ לו הפיוז הוא נזכר במבטים של אפשטיין העוזר של הגבאי, כשהוא רקד בעיניים כמעט עצומות את הריקוד המסורתי של ה"עויזלובוך", רק משתוקקים אמיתיים היו מעיזים להיכנס לתוך המעגל של העויבדים של ר' שרגא קלמן, והוא, השפרינצלס הרבע בעלבת נדחף עם הפראק המהוה והגדול עליו, זכר לימים הטובים בישיבת הר"ן, כשהוא היה קונה לצביקה ויספיש חתן תורה באיזה אלף דף, וזיכרמן היה שולח לו פרחים וארגז של קפואים ב"ברכת רחל" במוצאי יום טוב ממש, עם תעודת הוקרה מפוארת.
אם אז היה את המעגל של ה"עויזלובוך" ואת החבורה של המשתוקקים של ר' שרגא קלמן, אז הוא בטוח היה באמצע המעגל, רוקד חזק בביטחון עצמי, הוא היה אז בעל כרס עגולה ומלאה בביטחון עצמי, יורד למקלט ומעשן שם בצנעה, ואז עולה לתוך המעגל ורוקד. ואברכים צעירים היו מרימים את הילדים שלהם גבוה, ואומרים להם באוזן: "רואים את שפרינצלס? ככה אני רוצה שתגדלו, כמו שפרינצלס".
אבל מי בכלל מדבר היום ככה על שפרינצלס, רק אתמול הוא חזר למושב, שלחו אותו לשם כדי שירגע קצת, ינשום את השדות ואת הריח של הפרות, ויטייל קצת בצהריים בשמש, בין הפרדסים.
בהתחלה המושב נראה לו כמו הדבר הכי מקסים שקרה לו בחיים, כל פרח העלה לו את הסומק בלחיים, והוא כמעט רקד בשביל שמוליך לבית הכנסת, כשראה ספסל עץ אמיתי כמו בציורים מתחת עץ גדול עם פרחים סגולים. הוא כמעט התעלף מחדווה כשהריח את ענן האבק שהעלתה המחרשה בשדה שנפתח לו מחלון היחידה שבה הוא התאכסן, והוא פשוט שמח ועלז כשרב חיים הלמדן מהבית כנסת, התגלה ככורם מוכשר, ויינן מקצועי ביותר. יחד הם ישבו ביקב ודנו עמוקות בטעמים העמוקים של הדומדמניות השחורות שהתגלו בבציר האחרון של המלבק, עד ששפרינצלס הזדעזע מעצמו, כמה בעלבת הוא יכול להיות, והלך להקיא בחלקת הקברנה משהו, ליד שיח ורדים גדול שעיטר את ראש השורה, לזיהוי ואיתור מוקדם של מחלות בגפנים.
ואז זה נמאס לו, כל פעם אותו רב חיים, ואותם טעמי דומדמניות באותו בציר, כמה נמוך אפשר לרדת מהשיעורים החזקים של ר' זעליג עזריאלי? איך הוא מחליף הבנות דקות בתוספות רי"ף עם טעם גן עדן, בטעמים החזקים והדומיננטים של בציר תשע"ח?
הוא התחיל להתנתק מרב חיים, והמשיך לשוטט ליד המקוה, שם בין העצים הגדולים הוא היה עורך התבודדויות, מדבר עם עצמו, עם כמה עורבנים שהסכימו להקשיב לו, עד שגם שם התחילו לו כל מיני בעיות בראש.
ובעיות בראש יש מליון, רק תפתח את הראש והם יכנסו.
לפה הוא היה בורח אחרי צהריים, מקיא את הקוגל תפוחים שבריינא היתה מכינה לו במיוחד כדי שיוכל לבלוע בקלות את הכדורים שלו, ואת החזה עוף הדל שומן שדוקטור עובדיה ציווה עליו לאכול מדי יום, ואת הכוסמת או הפתיתים שהיו מחממים לו בסיר אלומיניום, ואת הגולדסטאר שהיה משיג ממה שנשאר בסעודה שלישית, והיה שותה בסתר.
לפה הוא ברח אחרי שאיזה בחור מהישיבה צחק עליו בקול רם שהוא בעלבת נפוח, כשפגש אותו באמצע שמחת תורה, שיכור כלוט, "אתה יודע מה אני רואה עכשיו?" הוא שאל את הבחור העליז והשתוי, "אני רואה בשר ויין, קופצים רוקדים, הבל אתה יודע מה עוד אני רואה?" שאל אותו רטורית, "שאין שמחה, אלא בשר ויין, אם אין שמחה אז צריך בשר, וצריך יין, מי שיש לו שמחה פנימית, לא צריך בשר, ולא יין, ובטח שלא וודקה רטבול!" הוא אמר בתרועת ניצחון, נזכר בפרצופים המסוגפים שרקדו במעגל של ה"עויזלובוך", מלאים בשמחה פנימית.
הבחור התפוצץ עליו מצחוק: "אתה מדבר על שמחה?" הוא כמעט נחנק, וגרר אותו בכוח למעגל של בחורים שטופי זיעה, שכירכרו סביבו וסביב הפראק העלוב שלו, בצהלות גיל, שרים בגרון ניחר: "אשרי אדם עוז לו בך, עוז לו בך", ומצביעים עליו באצבע מורה :"עוז – לו - בך!!"
רק בנס הוא הצליח להוריד מהידים את הריח של הזיעה שמעורבבת עם הסיגריות של יום טוב, כמה הוא מרח את הידים הסבון של פלמוליב, עד שלא נשאר זכר למאורע מבחינה פתולוגית, אבל הנפש שלו כבר נדפקה קשות.
הוא הלך שם ברחובות של המושב, מלא בקוגל תפוחים וברגשות אשם.
בברסלב קראו לזה בלבולים, והוא די אהב את ההגדרה, הוא היה יושב על הספסל מתחת העץ ההוא ושר את השיר של עדי רן מתוך הקסטה הישנה והמזוייפת שהסתובבה אצלם בישיבה בלי בעלים ידוע:
בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
כמה בלבולים
כמה מכשולים
כמה גלגולים
עד שהוא תופס ש...
בן אדם צריך לעבור בעולם הזה
על גשר צר מאוד
והאמת חדה
כחוט השערה
והעיקר זה ש...
לא יפחד כלל
צריך לשמוח
ולא לשכוח
כי מה אני בכלל
יש הקוידש בורכו
יש רק הקוידש בורכו
בעצם יש רק
הקוידש בורכו
כמה הוא חשב שעדי רן משוגינער, אף אחד בזמנו לא שר ככה את כל הקישקעס של הבילבולים והרצונות שלו ככה, כולם שרו פסוקים, או "השמים מלאים עננים", או "הגלים מאיימים עלינו", אבל אף אחד לא שר על העצבות והמרה שחורה, שהם ממש עבודה זרה.
כמה בבקרים הוא היה מטומטם, היה מסתובב ומשגע את רב חיים עם השאלות שלו, האם הוא ראוי להניח את התפילין, האם הוא בכלל נחשב בן אדם, האם לחמור מותר להניח תפילין? פעם אחת הוא היה כל כך מוטרד, וביקש משוורץ להוציא אותו בברכת "שלא עשני אשה" כי הוא לא היה בטוח אם הוא גבר או אשה.
הוא שנא את השפרינצלס הזה שפעם היה למדן והיום הוא מתמצא יותר מכולם בנבכי הבולמיה נברוזה, הוא ידע לשייך מאכלים שונים למרקמים שונים של קיא, והלוע שלו שכבר היה אדיש לכל ניסיון תחיבה של אצבעות, היה איזה סוג מסויים של עפרונות שהיה גורם לו להקיא בשניה, אבל הוא כבר הפסיק להשפיע עליו.
ובאמצע הדרך קפץ לו הפיוז, הוא ראה את הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי, שנכון שיש לו את המפתחות של הארון קודש של השטיבל, אבל עדיף ללמוד פשט ברשב"א עם אחת הפרות של עוזרי, מאשר לנסות להכניס לראש בלוק הזה איזה מילה אחת של רייד פשוט של ישיבה קטנה.
מי הוא בכלל? מסתובב כמו טווס עם פראק מהודק, עניבה לבנה עם פסים בצבע קרם, משקפי ברגים עם מסגרת של קנפו, כולה עוזר גבאי שלא יודע ללמוד אפילו חומש עם רש"י, ופעם אחת הוא שמע אותו שואל את רב חיים למה במניין המצוות לא מופיע האיסור ללכת עם אבן בכיסים?
רב חיים הצמיד את המשקפיים חזק חזק לגבות השחורות והגדולות שלו, והסתכל עליו בתימהון: "מאיפה הבאת את השטות הזאת?" שאל אותו.
אפשטיין לא התמהמה, הביא חומש המאור, כזה עם מלא מקראות גדולות, והצביע לו על הפסוק המפורש: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה"
רב חיים השביע אותו שלא יספר את הוורט המפוקפק לאף אחד, ואכן הוא שמר על זה בסוד כל החצי שנה שהוא תקוע כאן במושב.
אבל עכשיו קפץ לו הפיוז, הוא עצם את העיניים חזק חזק, ראה את המבט המזלזל של אפשטיין מציף אותו בתוך הבטן, מתעכב לו בשרירים, מקשיח לו את השכמות, מערבב לו את המעיים.
הוא הרים חתיכת פחם מאיזה מנגל מוזנח שעמד לצד הדופן האחרונה, וכתב על הדופן של הסוכה באותיות של קידוש לבנה:
"לֹא
יִהְיֶה
לְךָ
בְּכִיסְךָ
אֶבֶן
וָאָבֶן
גְּדוֹלָה
וּקְטַנָּה"
ואחר כך לקח את החתיכה של הפחם, דחף לתוך הלוע, והקיא את כל הבשר מספר חמש עם הפטריות והיין היבש שבריינא הכינה לו לאכול, על הדופן של הסוכה המפוארת של אפשטיין העוזר גבאי.
ובתוך שלולית הקיא הוא הטביע את החתיכה של הפחם.
והלך.
בבוקר הוא כבר התקשר לאיתנים, והזמין שם מקום באשפוז, וכבר בצהריים הם שלחו אמבולנס פרטי כדי לקחת אותו, הוא היה ממש לא בסדר, כמעט שלא הצליח לעלות לבד לאמבולנס, אבל הטיפות הרגעה עזרו, וכשהוא ראה את העצים הגדולים שמקיפים את בית החולים הוא שמח שהוא בדרך לשם, לפחות יש שם נוף יפה, אבל לרב חיים וללומדעס שלו הוא יתגעגע.
וכשאפשטיין גילה את החורבן על הדופן של הסוכה, הוא היה בהלם. בהתחלה הוא כמעט השתולל מזעם, אבל אז הוא קלט שזאת פעולה של שפרינצלס, והוא קרא לאשתו להסתכל.
"תראי חנה", הוא אמר לה בשעה שהוא תכנן איך לנקות את הטינופת, "כל מה שעשיתי בשביל לא להתגדל על שפרינצלס, הוא לא מחזיר לי טובה. שאלתי לידו שאלות מטופשות, רק כדי שירגיש טוב שהוא למדן גדול, ומה בסוף??"
"אתה צודק" אמרה חנה בשקט, "אבל אני יודעת שהתכוונת לטובה, ראיתי איך אתה מסתכל עליו בהערצה שהוא רקד שם בעויזלובוך, והוא ממש החזיר לך מבטי שנאה, אני לא הייתי עומדת בזה"
"תודה חנה", אמר אפשטיין, חזר אל הבית, סגר את הדלת, והדליק שיר טוב של מוטי שטיינמץ, כדי להירגע.
