דרוש מידע סיפור שפורסם בבקהילה

  • הוסף לסימניות
  • #1
היה לפני כמה שנים (משהו כמו 10 שנים -+)
סיפור בהמשכים בבקהילה
על קוצה של מסתערבים שנכנסו לעזה והרכב שלהם התפוצץ והחליפו בין אחד המסתערבים לערבי והמשפחה של הערבי טיפלה בו....
משהו יודע איך קוראים לספר?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

סיפורו המדהים של הרב משה חיים גרינוולד מניו יורק



אבי מורי הרה"ג ר' אברהם צבי גרינוולד זצ"ל נולד בלודז' אשר בפולין ובגיל שמונה התייתם מאביו. אמו שנשארה מטופלת בשבעה יתומים קטנים ודאגה מאד לחינוכו של בנה הבכור, שלחה אותו לבן דודה, הלוא הוא הגאון המפורסם רבי מנחם זמבה הי"ד, אשר גידל את אבי במסירות רבה וכמובן דאג ללימודו ואף היה לומד עמו בעצמו.

אבי היה כמעט בגיל שבע עשרה, כאשר התקיימה בוורשה החתונה הגדולה חתונת בתו של כ"ק הריי"ץ מליובאוויטש זצוק"ל עם כ"ק הרבי מליובאוויטש ותמיד היה אבי מורי זצ"ל מספר בתור חוויה רוחנית גדולה על החתונה ההיא, הן על עצם החתונה שבה השתתפו כל שמנה וסלתה של גדולי יהדות פולניה החסידית, והן על שאז זכה לראשונה להיות פנים אל פנים עם החתן הצעיר הלוא הוא הרבי, ולפגישה הזאת, כך הסתבר לו מאוחר יותר, היתה משמעות גדולה בעתיד.

כיצד זכה אבי להיפגש עם החתן – הרבי – פנים אל פנים?

ובכן, כאמור, הוא היה בחור צעיר אז, כמעט בן שבע עשרה, והוא הגיע לחתונה יחד עם קרובו ומחנכו הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד. למחרת החתונה אמר לו ר' מנחם זמבה שהוא הולך לבקר את החתן במלון שבו הוא מתאכסן, ואם הוא רוצה הוא יכול להתלוות אליו, כמובן שאבי הסכים וכך הלך לפגישה של ר' מנחם זמבה עם החתן.

אבי לא יכל לזכור ולחזור על מה דיברו השניים אבל הוא זכר היטב כי בסוף השיחה, לפני שנפרדו שני האישים, פנה אליו החתן – הרבי – ואמר לו "הרי עוד כמה ימים חנוכה – האם ידוע לך למה בנר חמישי של חנוכה עושים יומא דפגרא בכל ה'שטיבלאך'?"

אבי לא ידע מה לענות, והוא זכר שגם ר' מנחם הי"ד לא ענה ורק הסתכל בחתן כממתין לתשובה, ואז החתן – הרבי – פנה לאבי ואמר לו: "נר חמישי דחנוכה מסמל את החושך הכי גדול, כי היום הזה לא יכול אף פעם לחול בשבת קודש, ועל ידי נר חנוכה מאירים גם את החושך הכי גדול בעולם, ומשום כך החידוש והכח של חנוכה בא לידי ביטוי דווקא בנר החמישי שהוא הסמל של החושך וזו התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

כאמור, אבי לא זכר את מה ששוחחו ביניהם שעה ארוכה החתן ור' מנחם הי"ד, אבל הוא אמר שלעולם לא שכח את העובדה ש"כל מסכתות הש"ס עפו שם בחדר", כשיצאו מהמלון – כך סיפר אבי – היה הגאון ר' מנחם זמבה בהתפעלות כה עצומה מהחתן של הרבי מליובאוויטש ובמשך ימים רבים לא הפסיק לדבר על כך גם בבית וגם עם כל מי ששוחח באותם ימים.



*



מאז עברו קרוב לעשרים שנה. אבי עבר את כל מוראות השואה, בתחילה בגטו ואח"כ במחנות ההשמדה. אשתו הראשונה וחמשת ילדיו הקטנים נטבחו מול עיניו, וכשנסתיימה המלחמה ובחסדי השי"ת נשאר בחיים, אוד מוצל מאש, היה שבור ורצוץ בגופו ובנפשו.

במשך שנתיים ימים התגלגל במחנות ההצלה ממחנה לשני, הוא ניסה ונדד בהרבה מקומות לברר אם יש ניצולים ממשפחתו הקרובה והרחוקה, ולדאבון הלב התחוור לו כי כל אחיו ואחיותיו עד אחד ניספו על ידי הצורר ימ"ש.

בשנת תש"ח נסע לארה"ב, לפילדלפיה, שם חי אחי אביו, ר' משה חיים גרינוולד, מחסידי אמשינוב אותו הוא לא הכיר פנים אל פנים כי הדוד נסע לאמריקה עוד בטרם נולד – אבל הוא ארגן את נסיעתו וקיבלו באהבה רבה כאשר הוא עושה הכל כדי להקל עליו ולנסות לשקם אותו לאחר מנת הייסורים הנוראה שעברה על אבי זצ"ל באירופה הדוויה.

בלחץ הדוד ובהתערבות האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל החליט אבי לשקם את חייו שנהרסו כליל ונשא לאשה בזיווג שני את אמי ע"ה, אף היא ניצולת שואה. אמי ע"ה ילידת קרקוב בתו של הר"ר זושא סינקביץ הי"ד, מחשובי חסידי אלכסנדר, ניצלה יחד עם אחותה והצליחו להינצל מיד בתחילת המלחמה כשהוברחו ממדינה עד שהפליגו לקנדה, שם גדלה בבית דוד אמם, הנגיד החסיד ר' קאפל שוורץ מחשובי יהודי טורונטו.



*​



לפני הנישואין של אבי עם אמי לקח ר' קאפל שוורץ את אבי לניו יורק ליחידות לכ"ק הריי"ץ מליובאוויוטש זצוק"ל כדי שיברכו. אבי מורי זצ"ל סיפר לי שממש נחרד ונדהם לראות את השינוי והזקנה הגדולה שקפצה על הרבי הריי"ץ מאז שראהו בחתונה בוורשא והיה קשה מאד להבין את דיבורו של הריי"ץ, ואחד מזקני החסידים שהיה בחדר הסביר ומסר את דברי הרבי.

ר' קאפל אמר לריי"ץ זיע"א שאבי הוא "אוד מוצל" שאיבד בשואה את משפחתו, ואז מעיניו הק' של הריי"ץ החלו לזלוג נהר של דמעות טהורות. הריי"ץ בירך את אבי לבנין עדי עד ואיחל לו אריכות ימים ושנים טובות. לפני שיצא אמר אבי לריי"ץ כי הוא זכה להיות בחתונה הגדולה בוורשא ואז – סיפר אבי – אורו עיניו של כ"ק הריי"ץ זיע"א והוא אמר לו כי כיוון שחתנו נמצא כאן עכשיו, וכיוון שאבי היה בחתונה – על כן כדאי שיכנס אליו לומר לו שלום.

ר' קאפל ואבי ירדו למטה ואחר שהראו להם איפה נמצא חדרו של ה'רמ"ש' כפי שנקרא אז – דפקו ונכנסו ואמרו שבאו על פי הוראת הרבי...

אבי היה בהתפעלות עצומה מכך שהרמ"ש הכירו מיד והשאלה הראשונה שלו היתה שיתאר לו את ימיו האחרונים של ר' מנחם זמבה הי"ד כי שמע שנהרג בגטו ורשה אך לא ידע את הפרטים. לאחר שאבי סיפר לו מה שידע אמר הרמ"ש לאבי "כיון שהרבי אמר לכם להכנס אלי – אם כן אני מחויב לומר לכם דבר תורה וכיון שאנו בחודש כסלו בסמיכות לחנוכה, הרי ידוע המנהג אצל רוב החסידים ממשיכי דרך הבעש"ט הק' לעשות "יומא דפגרא" בנר החמישי. ומהי הסיבה? מכיון שנר החמישי אף פעם לא יכול לחול בשבת אם כן זה ענין של חושך הכי חזק, וזה הכח והחידוש של נר חנוכה להאיר גם את החושך הכי חזק וגם התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

אין צורך לומר שאבי היה נדהם ונרעש, כאשר הוא עצמו הספיק כמעט לשכוח במהלך השנים את אותה אימרה בדיוק שה"רמ"ש" אמר לו כעשרים שנה קודם לכן, והנה עכשיו, פרץ הזכרון בבת אחת, וממש חזר כמעט מלה במלה על מה שאמר לו אז במלון, בוורשא, לפני עשרים שנה והלוא דבר הוא.



*

לאחר חתונתו שימש אבי מורי זצ"ל כרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" ב"וושינגטון הייטס", שם נולדנו גם אני ואחותי, אבי התגורר שם כחמש שנים ואח"כ בהשתדלות ר' קאפל שוורץ עבר להתגורר לידו בטורונטו ושימש גם שם כרב ומלמד בקהילת החרדים שם.

במשך השנים, בטורונטו, התקרב אבי מאד לחסידות סאטמאר שהיו בעיר, כיון שעבודתו ברבנות ובהוראה היתה אצל חסידי סאטמר, אף שלא שלח אותנו להתחנך בסאטמר, שלח אותנו למוסדות הקרובים לרוחה, אותי ואת אחי שלח לישיבת "נייטרא" המפורסמת.

למרות שבהשקפותיו היה אבי קרוב לשיטת סאטמר מעולם לא דיבר חלילה נגד הרבי מליובאוויטש, ואדרבה, תמיד היה מדבר עליו בהערצה וחרדת כבוד מיוחדת וזה החדיר גם בנו, הבנים והבנות.

בחורף של שנת תשכ"ט התחתנתי אני, אבי אמר לי כי למרות שאיננו חסיד ליובאוויטש – הרי מכיון שלפני החתונה שלו זכה לקבל את ברכתו של הרבי, על כן ליבו אומר לו והוא מרגיש צורך ורצון להכנס עמי לרבי מליובאוויטש לקבל ברכתו לפני החתונה, למרות שמאז, למעלה מעשרים שנה, לא התראה עמו.

אני הסכמתי בלב שלם אבל אז התברר שזה לא כ"כ פשוט להיכנס לרבי, רק לאחר דו"ד עם המזכיר של הרבי – וכך לאחר שאבי הסביר לו שלא יכול לחכות כמה חדשים להזמין תור ל"יחידות" כי ברצונו לקבל ברכה לפני החתונה – הסכימו לתת לנו תור להכנס ובלבד שנבטיח שזה יהיה "רק לבקש ברכה" ולא נעכב את הרבי, אבי הבטיח ונסענו במיוחד מטורונטו ביום שנקבע לנו.



*



אינני זוכר את השעה המדוייקת שנכנסנו לרבי, אבל זה היה קרוב לבוקר מאשר ללילה, אי שם באשמורת הבוקר, אני ראיתי פעם ראשונה פנים אל פנים את פניו של הרבי, ובפרט עיניו הק' עשו עלי רושם גדול, אבי נתן לרבי את ה"פתקה" כנהוג ושם השמות שלי ושל הכלה שלי ובקשת הברכה של אבי שנזכה לבנין עדי עד וכו'.

כשלקח הרבי הפיתקה מיד אבי, עוד בטרם פתח אותה, הביט באבי בחיוך רחב ואמר לו: "נאך העכער צוואנציק יאר שוין טאקע געקומען די צייט, בפרט אז דער שווער האט דאך אייך געשיקט צו מיר" [-אחרי יותר מעשרים שנה באמת הגיע כבר הזמן, בפרט שחותני הרי שלח אתכם אלי...].

אבי נותר על עומדו נדהם ונפחד ונרעש ולא מצא כח לפתוח את פיו, בינתיים הגבאי הדופק בחוזק בדלת אך הרבי עשה תנועת ביטול בידו כמי שאומר אל תשימו לב, תוך כדי כך הרבי פתח את הפתקא הביט בה כהרף עין ותיכף התחיל לתת לנו את ברכותיו הקדושות שיהיה בנין עדי עד וכו' וגם בירך את אבי באריכות ימים ושנים טובות וכו' ואמר לו בערך בזה הלשון: אזוי ווי איר האט משמח גיווען ביי מיר אויף דער חתונה, וועט אייך דער אייבערשטער געבן כוחות און נחת משמח זיין אויכעט ביי דער חתונה פין אייער אייניקל " (כמו ששמחת בחתונה שלי ה' יתברך יתן לך נחת וכח לשמוח בחתונת הנכד שלכם).

מעיניו של אבי זלגו דמעות של התרגשות וגם אני מאד התרגשתי, ביודעי עד כמה אבי שבור ורצוץ בגופו מכל מה שעבר עליו במחנות וכו' ועד כמה יקרה לו ברכה כזו של הרבי.

לפני שיצאנו הרהיב אבי עוז ושאל את הרבי: היות והבטיח למזכיר שאנחנו נכנסים רק לבקש ברכה, בכל זאת כיון שיש שאלה שמאז מציקה לו האם הרבי מרשה לו לשאול.

הרבי חייך מאד ואמר לו (בערך(: "אזוי ווי דער רבי דער שווער האט אייך גישיקט צו מיר – מוז איך אייך ענטפערן אלע קשיות". (כיון שכבוד קדושת מו"ח אדמו"ר שלח אתכם אלי – אני מוכרח לענות לכם על כל הקושיות). וכששוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת שוב עשה הרבי בידו סימן שלא נשים לב.

אבי פנה אל הרבי ואמר: מסיבות שונות יצא לי במשך כל השנים להיות בקרב חסידי סאטמר והחוגים שלהם ושם אני שומע כל הזמן טענות ומענות על שיטת ליובאוויטש, ואף שחלילה איני מקבל כל הלשון הרע שאני שומע וכו' אבל בכל זאת הצליחו גם אצלי לעורר קושיה גדולה על השיטה של ליובאוויטש בכל הקשור להתחברות לרשעים וכו', והרי ידועים הפסוקים כמו "משנאיך ה' אשנא" וכו' ואיך זה שליובאוויטש מתחברת במאור פנים עם רשעים הלוחמים נגד השי"ת ותורתו וכו'.

אבי אמר לרבי שהוא מבקש סליחה על עצם השאלה ולא התכוון חלילה לקנטר אלא אדרבה רוצה להבין שיטתו של הרבי כדי שיוכל לענות גם לעצמו וגם לאחרים וכו'.

הרבי פנה אל אבי בשאלה: מה היה עושה אותו קנאי מהשכנים שלך, אם חלילה הבת שלו היתה יוצאת לתרבות רעה? האם היה מנסה להחזירה לדרך התורה והמצוות או שהיה אומר "משנאיך ה' אשנא" ו"אסור להתחבר לרשעים" ולכן יתרחק ממנה ולא ירצה לקרב אותה?

הרבי לא המתין לתשובה, ומיד המשיך: אותו קנאי, היה עונה בודאי שכשמדובר בבת שלו זה שונה, כי על זה נאמר: "ומבשרך אל תתעלם" וכאן הרצינו פניו הק' של הרבי והוא עצם את עיניו הק', דפק על השולחן ואמר "ביי דער אויבערשטן איז יעדער איד טייער ווי א בן יחיד ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם!" [ - אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'].

לאחר מכן הביט הרבי בי ובאבי במבט חודר ואמר: "ומסיימין בברכה כידוע נהגו אצל כל החסידים לחגוג את נר חמישי דחנוכה מה הטעם? כיון שנר חמישי של חנוכה לעולם לא יכול לחול בשבת ולכן זה מסמל את שיא החושך ובכח של נר חנוכה אפשר להאיר גם את העניין הכי חשוך, זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

אבי שהיה נדהם ונרעש באופן הכי מבהיל, לא שמע גם את מלות הברכה האחרונות של הרבי והוא אפילו לא זכר איך הוצאתי אותו מהחדר של הרבי.

כל הדרך חזרה לטורונטו הוא לחש רק שתי מלים, פלאי פלאים, פלאי פלאים.



*



מאז עברו בערך כעשר שנים. בשנת תשל"ט התחתן אחי הצעיר בעיר לונדון, וכל המשפחה, אבי ואמי, אחותי וגיסי ואני נסענו לחתונה. במטוס בדרך ללונדון ראיתי שאבי מוטרד ומשהו מעיק לו, שאלתי במה הענין, ובתחילה לא רצה לספר, רק אחרי כמה פעמים ששאלתי סיפר לי:

כמה דקות לפני שעזב את הבית בטורונטו, נכנס אליו השכן, מהמכובדים ביותר בקהילה, ובכה לפניו בדמעות שליש, ואמר לו שמה שהוא מספר לו עתה זה סוד כמוס ושלא יספר לאיש רק בלית ברירה הוא מספר לו אולי יוכל לעזור.

ובכן מסתבר שהבת של אותו שכן הידרדרה מאד ביהדותה, בתחילה ההורים לא כל כך ידעו מכך כי הסתירה לגמרי מפניהם, אבל לפני שבועיים התברר להם למרבה האסון והבושה שהיא ברחה עם איזה גוי ללונדון ומאז אצלם בבית בכי ומספד ותשעה באב כל הנסיונות שלו על ידי קרוב משפחה בלונדון לאתר אותה עלו בתוהו ולכן הוא מבקש מאבי, בהיות שהוא נוסע ללונדון, שיראה לטכס עצה ולהתעניין אולי יחוס אולי ירחם ה', אולי יוכל לעזור למצוא את הבת ולמנוע ממנה מרדת שחת.

אבי שהיה בידידות קרובה מאד עם השכן, היה נרעש מהסיפור, וגם אני מאד לקחתי ללבי וחשבתי איך ומה נוכל לעשות בענין זה בלונדון.

החתונה היתה בשעטומ"צ, ובלילה הראשון של השבע ברכות פנה אבי למחותן, סיפר לו את המעשה עם בת השכן, ושאל אותו אולי יכול לייעץ לו איך ואיפה – אם בכלל שייך – להתעניין ולעשות משהו בנידון.

המחותן מיד כששמע הסיפור, אמר לאבי מורי שאם כי הוא אין לו שום מושג בזה, הרי יש לו ידיד חסיד חב"ד, שהרבי מליובאוויטש מטיל עליו תמיד כל מיני שליחויות ושמו הוא הר"ר אברהם יצחק גליק, ואם יש מישהו שיוכל לעזור בזה הרי הוא האיש, כי כבר איתמחי גברא להציל ברחבי אירופה הרבה נשמות יהודיות מהתבוללות.

עוד באותו לילה צלצל המחותן לרב גליק, סיפר לו את כל סיפור המעשה ועד כמה הענין דחוף, והרב גליק ביקש הטלפון של הורי הנערה מטורונטו אולי יודעים אי אלו פרטים וכתובות שיתנו לו קצה חוט איפה להתחיל בחיפושים. הרב גליק בצידו הבטיח לעשות את כל המאמצים וההשתדלות.



*



אינני יודע איפה חיפש הרב גליק, לאן הלך, אצל מי בירר, אבל באחת הלילות כעבור כעשרה ימים – אבי ואמי נשארו בלונדון עד אחרי חנוכה – צלצל הרב גליק למחותן ואמר שיבוא אליו בדחיפות "יש לי הפתעה מאד טובה".

המחותן ואבי מיהרו לבית הרב גליק, כשנכנסו לביתו ראו בסלון ביתו יושבת בחורה וממררת בבכי. בפתח הסלון דלקה החנוכיה.

לפתע, תוך כדי שאבי מסתכל על החנוכיה ורואה את חמשת הנרות הדולקים – אבי כמעט נפל מתעלף ארצה. הוא נזכר במשפט המוזר שהרבי הקדוש אמר לו לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה, ולפני עשר שנים.

"נר חמישי של חנוכה מסמל את הכח של החנוכיה והתפקיד של יהודי להאיר גם את המקום החשוך ביותר, בוורשא או בלונדון, בניו יורק או בלונדון, בטורונטו או בלונדון"...

"מה יעשה אותו קנאי", אם הבת שלו תדרדר... אצל הקב"ה כל יהודי הוא בן יחיד... אצל כ"ק מו"ר אדמו"ר כל יהודי הוא "מבשרך אל תתעלם"...

אין צורך לומר שהבחורה חזרה בתשובה שלמה, ואין גם צורך לומר שמאותו יום לא פתח יותר אותו "קנאי" את פיו נגד ליובאוויטש...



*

כשחזר אבי לקנדה עשה כל המאמצים להיכנס לרבי מליובאוויטש, הוא הרגיש צורך וחובה נפשית לאחר מה שקרה להיכנס לקודש פנימה אבל באותן שנים כבר היה קשה מאד להיכנס לרבי ל"יחידות".

רק בתשרי הבא, שנת תש"מ, לאחר מאמצים מרובים הצליח אבי להיכנס ל"יחידות" באותו לילה שנכנסו קבוצת האורחים שהגיעו לרבי לחגים.

אבי סיפר לי שמרוב התרגשות לא יכל להוציא הגה מהפה, וכשהתחיל לדבר ולספר את הסיפור פרץ בבכי. הרבי שמע ממנו רק כמה משפטים, ואז פנה לאבי ואמר לו: "דער שווער האט דאך געהאט א ווייטן קוק"... [לחותני הרי היה מבט רחוק]...

וכל פעם שסיפר אבי מורי זצ"ל את הסיפור היה אומר שהרבה יותר מהמופת הפלאי של הרבי מליובאוויטש, שכבר לפני חמישים שנה בהיותו חתן, ראה כל כך למרחוק... הרבה יותר מהמופת הזה הוא התפעל בכל ליבו על גודל הענווה השמיימית של הרבי שאמר לו בפשטות הכי גדולה וברצינות הכי גדולה "דער שווער האט דאך געאט א וויטען קוק"...

ושרשרת המופתים הפלאיים לא פסקה: בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק שנגמר השבע ברכות מחתונת בתי הבכורה (כפי שהרבי בירך אותו שישמח בחתונה של הנכד) ובדיוק ביום שבו מלאו ששים שנה מהחתונה הגדולה בוורשא של הרבי – באותו ערב שבק חיים לכל חי והשיב נשמתו למרומים.



זכותו תגן עלינו
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה