סיר האמונה

  • הוסף לסימניות
  • #1
החיים שלנו מתחלקים בדרך כלל לשני חלקים הצבועים בצבעים חדים וברורים, שחור ולבן. ישנן תקופות שהעיסוק העיקרי שלנו מתמקד בפונטים, ויז'ואל, אסטרטגיה ומהלכים. תקופות הצבועות כולן בלובן השלג בתחילתו - טרם דריכת פרסת רגל עליו.

התקופות הנגטיביות לעומתן, הן אלו שחושך הליל לבן הוא לעומת חשכת עיניהם ורגשותיהם של החווים אותן. אלו התקופות של "מעברי ביניים", של התמודדות פשטנית ביום סטנדרטי, של המתנה ארוכה לתשובות שמחביאות בתוכם בשורת הלחם המינימלי, תקופות של היאחזות בציפורניים תוך מערבולת בסיר שהקדיח תבשילו להרע לו. תקופות ללא חלומות במעופם, וללא אופק חד וברור.

במשך עשור של עשייה בלתי פוסקת, יומיומית, התמסרותית טוטאלית, הגשמת חלומות ויצירת במה עצמית להחצנה, במה שהדרך אליה מסותתת בגרם מדרגות הבנויות מעצמות בשר ודם - חילקתי את תקופות האור והחושך בחלוקה דלעיל. ימי ההתקדמות הממשית. וההגשמה הם ימי האור, וכל תקופות הביניים מוטב שלא היו באים לעולם. אלו כתמים קשים על תעודות הזוהר, אלו גורמים מדכאים שלא רוצים אף פעם להיזכר בהם, בטח לא להזכיר אותם לאחרים.

דווקא עכשיו, כאשר הברקסים מורגשים הרבה יותר מאשר דוושת הגז, ברקסים חדשים טריים, אשר משאירים ריח קל כקנה. שריפה בשפשוף הראשוני. דווקא באמצע דהירה בלתי נשלטת, באמצע הגשמת החלומות הכי עילאיים, כאשר נדמה שהחלום המציאותי החל לצייר במכחולו ציור מדהים ביופיו שמדמה נהרות רגועים ומים שנשלחים לשבילים רבים המריחים בשמים, ואז ברקס, ועוד ברקס, והנה שוב, תקופת ביניים הארור לשמצה.

מזמן לא חשתי חובה כה גדולה לשתף אתכם במקום חבוי כל כך, בבפנוכו של הלב, דווקא בתקופה שאני בז לבמה, בז לכל עיסוק של אחרים בי, ובז לשתף אחרים בביניים הזמני.

אך דעו לכם שזו היא אחת התקופות הזוהרות בחיי. הברקסים הללו הם הזמנים הכי נכונים שהעניקו לנו כדי שנוכל פתאום לעצור ולגלות את עצמנו. כאשר התקופה היא תקופת המתנה, זה בדיוק הזמן לחשוב על "מעבר" לעדשה הקבועה שלנו, עדשה שמדמה חיים די מגושמים של מרדף אחר הכסף, החברה והמעמד. פתאום אין גז, יש ברקס. מחכים לתשובות וההליכים איטיים. לפתע יש לך שעות רבות, שעות שהן רק של עצמך, רגעים מתוקים שאתה עוצם עיניים וחושב, מי אני, מה אני, ואיך אני משתלב בכל הציור הזה, האם אסיים את שבעים שנות קיומי בין העיגול של הפונט לצ'ק של לקוח שלא כובד? או שמא אמצא גם את עצמי אי פעם.

פתאום לראשונה אחרי עשור, שאני עוצר, תוהה, בודק, מחשב, מחפש תוך כדי גשם, "שלג ברקסים" כמעט בלתי מובן, שלג כזה שהפתיע יותר מברקת המופתע והשיכור מניצחון מדמה. ושערי ראשי סוף סוף מתרטבים מ"אני" בעצמי. "פתחי לי. שראשי נמלא טל, קווצתי רסיסי לילה". אני אמנם מתרטב, כי אחרי הכל לא הכי קל, בתקופות הביניים, אבל זה הרבה יותר קרוב לדלת, קול דודי דופק תפחי לי, אני כאן בחוץ, רק תפתח. ואנמק:

לראשונה בעשור האחרון שאני מרגיש לפחות ליד הדלת, ולא דוהר בדרכים שאמנם זוהרים מנצנצים, אך כאשר הבוקר מאיר שם מגלים קירות גדר עזובים,עם טחב וקורי עכביש, והדרך מלאה קוצים, הגרמת קנאה ובנייה על חשבון אחרים כמשל.

כאחד שחי וחווה תחום אחד עם כולכם, כאחד שמכיר את נפתולי התחום והפכפכתו הנצחי, מקטן עד גדול, ממשרד ביתי צנום עד חברה בע"מ בבנין משרדים נוצץ - אני מודע על תקופות ותקופות הביניים שממלאים את השנה ברוטציה שוות-ערך, בתחום זה אף יותר מתחומים אחרים. התחרותיות, ההמוניות, ההתחדשות הכמעט חודשית בתחום - כל אלו גורמים תקופות שונות והיה לי מאד חשוב לגלות לכם, שתקופות הביניים טומנות בתוכן אושר רב יותר מאשר תקופות הזרימה "כסדר".. אלו תקופות נהדרות שאם רק ננצל אותם נראה בהם אבני דרך בוהקים שיאירו לנו הדרך הרבה יותר מאשר התקופות המקבילות.

פתאום יש זמן לדבר עם הילדים, להתחבר ללבם ופשוט לחוות אותם. פתאום יש אשה, יש חיים מלאי עוצמה וחיות שהתקופות הזורמות פשוט מסתירות אותם, כפשוטו. פתאום חוזרים לילדות, סוגרים מעגלים, מבקשים סליחה, ואוגרים חיים חדשים כדי לשרוד את התקופות הזורמות הבעל"ט מבלי להתעוור מהזרקורים והטפל.

שווה לקרוא שוב את המשפט האחרון, תקופות הביניים הן אלו שמעניקות לך את חווית העולם האמיתי, שבכוחם נשרוד את התקופה היציבה כביכול, שגם אז נדע שאמנם כעת הויזואל חייב להית מושלם, והפונט עגלגל, - אחרי הכל חובת ההשתדלות מוטלת עלינו ממצוות הבורא - אך החוויה האמיתית זה "האני בעצמי", עולמי הקטן עם הטבע הפשוט של נוף חלון רגיל, עם ילדים שמחים שמנהלים ביניהם דיאלוגים כה מתוקים, שורשיים, דיאלוג "האני" טרם ריסוקו האכזרי

(ריסוק שהתבצע דווקא בזמני "תקופות הזרימה", שהלבישה הרבה מאד אינטרסים, כסף, מעמד, וכיסתה לחלוטין את האני. לא לחינם קבעו חכמינו ש"מבני עניים תצא תורה", ככל שנהיה פחות כבולים ברדיפה הבהמית אחרי קריירה ודומיו, כך לא נפספס את הנאות העולם שאנו מוקפים בהן עד כיפת השטריימל , ועד בכלל).

פתאום מגלים בתוך סיר הערבול - שמערבל ברקסים ולא מאיץ תהליכים כפי שחשבנו - את סיר האמונה, שניתן לשוט בו, ולהשליך עצמו על אבא ולתלות עיניים לשמים, בזמזום קל, כן אבא, לא ידעתי מעולם שהאושר האמיתי מסובב אותי דווקא הכי קרוב מכל דבר אחר. אבא, תודה על מתנת הימים בתקופות הביניים., תקופות שגם מגלים לי אותך, את התהילים שלך, את שיר השירים שלך. מתי בדיוק חשבתי עליהם בעשור האחרון?

היה לי חשוב להעביר את העניין, טרם יכבשו אותי שוב מיצרי המציאות של רדיפה - שנדמית כריצה אל עצמנו ועתידנו המזהיר, כאשר בעצם, המציאות הכביכול נכספת, מה שנקרא בלשון העם "כסדר", "הכל דבש" - מבריחה אותנו הכי רחוק מ"האני העצמי" ומתוך כך מבסיס האמונה.

אופס, מ...סיר האמונה.

אם המסר הובן, והיה זה שכרי.


-----
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כל מילה פנינה!! חזק ביותר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מילים כדורבנות!
יישר כח, והרבה הצלחה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ניכרים דברי אמת הבאים מן הלב.


כבר אמרו חז"ל, הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
ואפשר להוסיף, הפירגון ההסתפקות והענוה משאירים אותו שם, בעולם.
קרי, במצב כזה נשאר האדם קשור לעולם. לבורא עולם, לסובבים אותו, ולעולמו הוא - לעצמו ולשפיותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נוחעם וואלה,

רק כעת אני רואה את הפוסט הזה. פוסט שרווי בחומרים מבית היוצר שלך - ברסלב. ומאדים מהאינקובטור שעדיין לא סיים לברוא אותך - עולם המעשה.

זה לא רלוונטי לכל אדם, התיאורים על המהפכים הקיצוניים בנפש, זה יותר קרוב לנפשות אומן כמו שלך מאשר לנשמות רגועות שיושבות על שפת הים ודגות דגים לדלי קטן. אבל המסר שווה לכל.

תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אלי אלימלך

אינני מתכוון לנעול הנעליים של הנשמות הרגועות הצדים דגים על שפת הים, כי אני מתכחש לעצם קיומן בדורינו, ואין לכך כל קשר לברסלב. הגם שהכי קל לצבוע הכל בתירוצי "ברסלב" כדי לפטור עצמו מדין האמונה - "כי אני לא ברסלבר", ויותר מכך קל לצבוע אדם בתירוץ הכי הזוי בעולם: "יש לו נפש של אמן" ובכך לתרץ את כל הקושיות וליישב את כל השגעונות, כי "נו, מה אתה רוצה, הוא אמן". תירוץ שכולו שקר שהמציאו האומנים בעצמם על עצמם, שלדעתי הוא פשע שפושע בכך האדם לעצמו, כאשר מתיר לעצמו ככל העולה על רוחו, כי יש לו יאעני נפש של אומן, ובכך נסתמין כל התמיהות והתמודדויות ובעיקר שמחת החיים. אל תקנו את הלוקש הזה דווקא בגלל קריצותו לפתור על נקל כל דבר משוגע.

ולגופם של דברים אנמק לענ"ד למה אין הצדק עמך כלל וכלל:

הרשה לי לצטט מפי האיש האלוקי ר' משה דוד וואלי, שהיה בתחילה רבו של הרמח"ל, ולאח"כ נהפך לתלמידו - אגב, עובדה עוצמתית זו די לה להוכיח על גדלותו - וחי כמאה שנה לפני תקופת תנועות החסידות:

"וזה סוד "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", בתחילה יוכיח ולבסוף יאהב, כי זה בלא זה אי אפשר. ולכן תראה כי כל אדם ש... טובה מוכנת לו, בתחילה מתייסר ואח"כ מתעלה. והנסיון מוכיח למי שיש לו עיניים לראות את השמש.

"ואם תראה אדם שהוא עולה מבלי שקדמו לו ייסוריו, סימן רע לו שהוא רשע גמור וטובתו לא תתקיים בידו, או אפשר שייסוריו היו במצפונו, שהם יותר קשים מן הייסורים הנגלים, כי רוח נכאה מי ישאנה ולב יודע מרת נפשו".

ע"כ דבריו (ברית עולם, ליקוטים).

לסיכומם של דברים, כל אדם שנראה לנו כאילו הוא מתקדם בחיים בצורה מושלמת בלי החלקות וברקסים, הכל בסבבה ובשלמות תקתוק העולם המסודר והמחייך, אזי עדיף לנו להאמין שלפני כל עליה והתקדמות גשמית, קדמו לאיש הזה ייסורי הנפש, הייסורים המוצפנים בלב האדם שאינם נראים לנו בעיניים, שהם קשין משבר כלכלי או כל מעבר אחר, כי ייסורי הנפש "מי ישאנה". ולמה כה כדאי לנו לשכנע את עצמנו בכך, כי האופציה השניה היא להכריז על כל אלה ש"סבבה להם תמיד": רשעים גמורים!

אין דבר כזה נשמות רגועות שיושבות רגל על רגל ומתקדמות בחיים בלי הדרך של שמן בוץ מלא ברקס - ההכרחי טרום ההתקדמות. אין אחד שחווה רק "תקופות רגילות" בחיים בלי "תקופות ביניים". אלא אם כן הוא רשע. ומי מוכן להכריז על עצמו כך?

ישנם רק 3 אופציות כשאנו רואים או רוצים התקדמות: או לעבור קושי הנראה ונגלה לעין כל, ואז נוכל גם להבחין בזולת בדרך התקדמותו, אם עבר גם תקופות ביניים באמצע. האופציה השנייה אלו ייסורים מצפוניים ונפשיים הקשים מאד, אך את זה נוכל רק להרגיש בתוכינו על עצמינו, כי אין צער זה גלוי לעין כל ומדין לדון כל אדם לכף זכות חובתינו לסנגר ולומר שכל אלו שאין נראה לעיניים שעברו קושי לפני קידום, לבטח הצטערו מאד בייסורי נפש ומצפון, שאם לא כן נשארה האופציה הגרועה מכל: האופציה השלישית: רשע גמור שהשפע זורם אליו כסדר ללא כל קושי במעברי תקופות.

יש אופציה רביעית שלכאורה אינה רלוונטית לכאן: והיא "נשמה רגועה שיושבת ליד הים לצוד דגים" שלעולם אינה מתקדמת בחיים, והם אלה שאינם מתקדמים ונעים מעלה בהילוך העסקים וכדומה, והאם נמצא אף יחידים שמעידים על עצמם כך? הס מלהזכיר.

אין לזה כל קשר לחסידות, אלא נקודת אמת אחידה בבסיס העם, שידע קושי לפני כל התקדמות. גלות מצרים לפני צאתם משם בעשירות מופלגת, מדבר שממה לפני הכניסה לארץ ישראל, וכל שלב מרגע היותנו לעם נזקקנו רק בדרך של עצירה לפני כל התקדמות. רעבים ללחם לפני ירידת המן וכן הלאה. וזה הפירוש הפשוט של המילה אמונה שהוא מלשון אימון, לאמר שאני נותנים אימון בבורא כשאין נראה הכל לעין. כי כאשר האהבה בגלוי הרי רואים בחוש הטובות הגלויות ואין צריך לאימון כשם שאין אנו צריכים אימון לידע שהלחם משביע.

ולבטח זו בסיס אמונתינו בגלות הארוכה והמרה - הגלות הנוכחית, אם אז בהנהגה הגלויה היו צריכים את מעברי הביניים לפני כל שלב, אין כל ספק שבעידן הנוכחי חייבים את מעברי הביניים כבסיס ראשון להמשך ההתקדמות. וזאת בסיס האמונה שלימדו אותנו בחיידר כאשר עדיין לא נגמלנו מסינר אימנו, שהגלות המר בא לנו כהכנה לגאולה שלימה ואמיתית, גאולה מכל המיצרים ותקופות הביניים, משמע שחייבים לעבור בגלות זה עומק הקושי לקראת עומק הטוב שמצפה לנו עם גאולתינו הקרובה., כל זה על בסיס השורש שלפני כל טוב שמצפה לאדם חייב לבוא קושי לפניו, או קושי ממשי, או קושי הנפש, אלא אם האדם הוא רשע גמור ח"ו, ואז הכל דבש. דבש כזה עליו אומרים "לא מדובשך ולא מעוקצך", אל תתן לי דבש ואל תקראיני רשע שאין לו תקוה. והאיך נאמר בפשטות שיש נשמות רגועות שנולדו כדי לצוד דגים על שפת היום, בתוך הגלות המר הזה, הרי "אין אדם משים עצמו רשע".

ענין בסיסי ושורשי זה ביהדות מלא בכל ספרי היהדות, מהחל ועד כלה, ובתוכם גם ספרי המוסר והחסידות. זה מה שהחזיק את עם ישראל לאורך כל הדורות, ובדור שלפנינו בתקופת השואה וכו' וזה מה שהחזיק את הכפרי הפשוט מכל סיפורי "מחניים". ומבסיס זה אשר כולי עלמא מודים ומאמינים בו, נתפרדים תורת המוסר ותורת החסידות שכל אחת בגישתה ממתיקה את תקופות הביניים בדרך משלה.

ואם כבר תקופות ביניים, עדיף לקחת את זה למקום ששטחתי את ליבי בתחילת פוסט זה. מאשר ללכת כצאן לטבח בהכחשה עצמית של 'סבבה לי ושלום עלי נפשי'. אין כל בושה בלהיכנע למציאות הקיימת ממילא של תקופות מאירות לצד תקופות קושי והתמודדות. הדבר תקף הן ספציפית לתחומינו, והן לעצם תחום החיפוש העצמי, שיש 'נשמות סוערות' שבוחרות להתעטף בטליתות שכולן תכלת כאשר קוראים לעצמם 'נשמות רגועות' שיש להם שפה משותפת עם הדגים, וכל זה לא להודות רחמנא לצלן ש"עפעס לא הולך חלק".

סליחה על החפירה והנימה, אך הייתי חייב ללבן את הדברים עם ר' אלי...



----
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מה שרציתי להגיב על דברי אלימלך בלי ציטוטים נבחרים רק סתם ככה מהחיים: איפה הם אותם דייגים אדישים? אני מעולם לא פגשתי כאלה.
גם כשפוגשים באנשים הכי הכי משעממים, חפירה קלה ואפילו גרוד קל של השכבה העליונה מגלה הרבה יותר ממה שנדמה מעל לפני השטח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
איש, הכתיבה שלך משובחת.
חילך באורייתא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מעשה מחכם ותם:

החכם:
...ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות. אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו, שהיה אמן גדול כזה, וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשו באתי לגדלה כזו. והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה...

התם:
...ומחמת שהיה תם ולא היה בקי בהמלאכה כל כך, על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכל, כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אלי אלימלך אני זוכר אותך עוד מאז...
אתה לא זכור לי כלל כנשמה שיושבת על שפת הים ודגה דגים
להיפך אם הייתה עושה כך, לא היינו רואים אותך כאן...
מהפכים קיצוניים בנפש אמנם לא רלוונטים לכל אדם אבל לרבים רבים כן,
(כמוני וכמוך)
לפחות גם אתה מסכים שהמסר שווה לכולם,
תמשיך להצליח,
ולהפנים את המסר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נכתב ע"י הפקות על;1170944:
אלי אלימלך אני זוכר אותך עוד מאז...
אתה לא זכור לי כלל כנשמה שיושבת על שפת הים ודגה דגים
להיפך אם הייתה עושה כך, לא היינו רואים אותך כאן...
מהפכים קיצוניים בנפש אמנם לא רלוונטים לכל אדם אבל לרבים רבים כן,
(כמוני וכמוך)
לפחות גם אתה מסכים שהמסר שווה לכולם,
תמשיך להצליח,
ולהפנים את המסר.

נייע מעייסעס... :)

טוב, ברור שאין חיה כזו של דייג שיושב על המים. זו היתה הקצנה שלי. אבל עדיין אני חושב שרוב העולם לא חווה רמת סחרחורות כזו שנוחעם מתאר.

ושוב, אין קשר, המסר הוא נכון מאד. ותודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
נכתב ע"י Shia;1170328:
מעשה מחכם ותם:

החכם:
...ונעשה דאקטיר גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות. אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כלא, כי מחמת חכמתו, שהיה אמן גדול כזה, וחכם ודאקטיר כזה, היה כל אחד מבני העולם בעיניו כלא. וישב עצמו לעשות לו תכלית ולשא אשה ואמר בדעתו: אם אשא אשה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני. אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן ועכשו באתי לגדלה כזו. והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורין גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניא כרצונו, והיה לו יסורים הרבה...

התם:
...ומחמת שהיה תם ולא היה בקי בהמלאכה כל כך, על כן היה פרנסתו בדחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכל, כי היה צריך תמיד לעסק במלאכה מחמת שלא היה יכול האמנות בשלמות. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה כדרך הרצענים, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל. ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד...

הסביר את זה היטב אחד מרבני ברסלב, כל אדם טומן בתוכו את שני גיבורי העלילה.
החכם והתם אינם שני אנשים שונים אלא שתי תכונות בולטות בתוך האדם.

שתי התכונות המנוגדות באופן קיצוני נלחמות זו בזו, ומפצלת את אישיות האדם. פעם הוא חכם ופעם תם.

נוחעם הגדיר למעשה את המאבק התמידי הזה, שאגב אני מסכים אתו שמאבקים אלו אינם נחלת חסידי ברסלב או נפשות אמנים אלא מאבק של כל אדם באשר הוא. רק שזה אצל כל אחד במינונים שונים.

יה"ר שבמאבק הזה תנצח התמימות והאושר העילאי שאכן נמצא סבבינו תמיד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
קראתי, הוזלתי וניגבתי.
קראתי פעם, לוזוכר איפה, על אנשים שבוחרים בתת-מודעם לחיות חיי אקשן, חיי ריגושים סוערים. כן, גם הנושא הזה הוא חלק מחיי הבחירה שהוענקו לנו. ואכן, בורא עולם מזמן להם בריוח מהתבלין המשכר הזה. עליות וירידות, נפילות ומשברים. העיקר יש אקשן...
(ולהזכיר, מאמרי חז"ל - 'כל מעשה בראשית לדעתן וצביונן נבראו, בדרך שאדם רוצה לילך 'וכו')

ויש כאלו הבוחרים בחיים מעט יותר סולידיים, אך יציבים. וגם מהדבר הזה יש מספיק לכל מי שמעונין בכך.
אז הבחירה היא שוב שלנו.
נציע לך, נוחעם חביב הפרורום, לנסות דרך נוספת. וזה נכון גם בעסקים.
עסק פשוט יותר, יציב יותר, אבל בעל אריכות ימים בעז"ה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה