הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
החיים שלנו מתחלקים בדרך כלל לשני חלקים הצבועים בצבעים חדים וברורים, שחור ולבן. ישנן תקופות שהעיסוק העיקרי שלנו מתמקד בפונטים, ויז'ואל, אסטרטגיה ומהלכים. תקופות הצבועות כולן בלובן השלג בתחילתו - טרם דריכת פרסת רגל עליו.
התקופות הנגטיביות לעומתן, הן אלו שחושך הליל לבן הוא לעומת חשכת עיניהם ורגשותיהם של החווים אותן. אלו התקופות של "מעברי ביניים", של התמודדות פשטנית ביום סטנדרטי, של המתנה ארוכה לתשובות שמחביאות בתוכם בשורת הלחם המינימלי, תקופות של היאחזות בציפורניים תוך מערבולת בסיר שהקדיח תבשילו להרע לו. תקופות ללא חלומות במעופם, וללא אופק חד וברור.
במשך עשור של עשייה בלתי פוסקת, יומיומית, התמסרותית טוטאלית, הגשמת חלומות ויצירת במה עצמית להחצנה, במה שהדרך אליה מסותתת בגרם מדרגות הבנויות מעצמות בשר ודם - חילקתי את תקופות האור והחושך בחלוקה דלעיל. ימי ההתקדמות הממשית. וההגשמה הם ימי האור, וכל תקופות הביניים מוטב שלא היו באים לעולם. אלו כתמים קשים על תעודות הזוהר, אלו גורמים מדכאים שלא רוצים אף פעם להיזכר בהם, בטח לא להזכיר אותם לאחרים.
דווקא עכשיו, כאשר הברקסים מורגשים הרבה יותר מאשר דוושת הגז, ברקסים חדשים טריים, אשר משאירים ריח קל כקנה. שריפה בשפשוף הראשוני. דווקא באמצע דהירה בלתי נשלטת, באמצע הגשמת החלומות הכי עילאיים, כאשר נדמה שהחלום המציאותי החל לצייר במכחולו ציור מדהים ביופיו שמדמה נהרות רגועים ומים שנשלחים לשבילים רבים המריחים בשמים, ואז ברקס, ועוד ברקס, והנה שוב, תקופת ביניים הארור לשמצה.
מזמן לא חשתי חובה כה גדולה לשתף אתכם במקום חבוי כל כך, בבפנוכו של הלב, דווקא בתקופה שאני בז לבמה, בז לכל עיסוק של אחרים בי, ובז לשתף אחרים בביניים הזמני.
אך דעו לכם שזו היא אחת התקופות הזוהרות בחיי. הברקסים הללו הם הזמנים הכי נכונים שהעניקו לנו כדי שנוכל פתאום לעצור ולגלות את עצמנו. כאשר התקופה היא תקופת המתנה, זה בדיוק הזמן לחשוב על "מעבר" לעדשה הקבועה שלנו, עדשה שמדמה חיים די מגושמים של מרדף אחר הכסף, החברה והמעמד. פתאום אין גז, יש ברקס. מחכים לתשובות וההליכים איטיים. לפתע יש לך שעות רבות, שעות שהן רק של עצמך, רגעים מתוקים שאתה עוצם עיניים וחושב, מי אני, מה אני, ואיך אני משתלב בכל הציור הזה, האם אסיים את שבעים שנות קיומי בין העיגול של הפונט לצ'ק של לקוח שלא כובד? או שמא אמצא גם את עצמי אי פעם.
פתאום לראשונה אחרי עשור, שאני עוצר, תוהה, בודק, מחשב, מחפש תוך כדי גשם, "שלג ברקסים" כמעט בלתי מובן, שלג כזה שהפתיע יותר מברקת המופתע והשיכור מניצחון מדמה. ושערי ראשי סוף סוף מתרטבים מ"אני" בעצמי. "פתחי לי. שראשי נמלא טל, קווצתי רסיסי לילה". אני אמנם מתרטב, כי אחרי הכל לא הכי קל, בתקופות הביניים, אבל זה הרבה יותר קרוב לדלת, קול דודי דופק תפחי לי, אני כאן בחוץ, רק תפתח. ואנמק:
לראשונה בעשור האחרון שאני מרגיש לפחות ליד הדלת, ולא דוהר בדרכים שאמנם זוהרים מנצנצים, אך כאשר הבוקר מאיר שם מגלים קירות גדר עזובים,עם טחב וקורי עכביש, והדרך מלאה קוצים, הגרמת קנאה ובנייה על חשבון אחרים כמשל.
כאחד שחי וחווה תחום אחד עם כולכם, כאחד שמכיר את נפתולי התחום והפכפכתו הנצחי, מקטן עד גדול, ממשרד ביתי צנום עד חברה בע"מ בבנין משרדים נוצץ - אני מודע על תקופות ותקופות הביניים שממלאים את השנה ברוטציה שוות-ערך, בתחום זה אף יותר מתחומים אחרים. התחרותיות, ההמוניות, ההתחדשות הכמעט חודשית בתחום - כל אלו גורמים תקופות שונות והיה לי מאד חשוב לגלות לכם, שתקופות הביניים טומנות בתוכן אושר רב יותר מאשר תקופות הזרימה "כסדר".. אלו תקופות נהדרות שאם רק ננצל אותם נראה בהם אבני דרך בוהקים שיאירו לנו הדרך הרבה יותר מאשר התקופות המקבילות.
פתאום יש זמן לדבר עם הילדים, להתחבר ללבם ופשוט לחוות אותם. פתאום יש אשה, יש חיים מלאי עוצמה וחיות שהתקופות הזורמות פשוט מסתירות אותם, כפשוטו. פתאום חוזרים לילדות, סוגרים מעגלים, מבקשים סליחה, ואוגרים חיים חדשים כדי לשרוד את התקופות הזורמות הבעל"ט מבלי להתעוור מהזרקורים והטפל.
שווה לקרוא שוב את המשפט האחרון, תקופות הביניים הן אלו שמעניקות לך את חווית העולם האמיתי, שבכוחם נשרוד את התקופה היציבה כביכול, שגם אז נדע שאמנם כעת הויזואל חייב להית מושלם, והפונט עגלגל, - אחרי הכל חובת ההשתדלות מוטלת עלינו ממצוות הבורא - אך החוויה האמיתית זה "האני בעצמי", עולמי הקטן עם הטבע הפשוט של נוף חלון רגיל, עם ילדים שמחים שמנהלים ביניהם דיאלוגים כה מתוקים, שורשיים, דיאלוג "האני" טרם ריסוקו האכזרי
(ריסוק שהתבצע דווקא בזמני "תקופות הזרימה", שהלבישה הרבה מאד אינטרסים, כסף, מעמד, וכיסתה לחלוטין את האני. לא לחינם קבעו חכמינו ש"מבני עניים תצא תורה", ככל שנהיה פחות כבולים ברדיפה הבהמית אחרי קריירה ודומיו, כך לא נפספס את הנאות העולם שאנו מוקפים בהן עד כיפת השטריימל , ועד בכלל).
פתאום מגלים בתוך סיר הערבול - שמערבל ברקסים ולא מאיץ תהליכים כפי שחשבנו - את סיר האמונה, שניתן לשוט בו, ולהשליך עצמו על אבא ולתלות עיניים לשמים, בזמזום קל, כן אבא, לא ידעתי מעולם שהאושר האמיתי מסובב אותי דווקא הכי קרוב מכל דבר אחר. אבא, תודה על מתנת הימים בתקופות הביניים., תקופות שגם מגלים לי אותך, את התהילים שלך, את שיר השירים שלך. מתי בדיוק חשבתי עליהם בעשור האחרון?
היה לי חשוב להעביר את העניין, טרם יכבשו אותי שוב מיצרי המציאות של רדיפה - שנדמית כריצה אל עצמנו ועתידנו המזהיר, כאשר בעצם, המציאות הכביכול נכספת, מה שנקרא בלשון העם "כסדר", "הכל דבש" - מבריחה אותנו הכי רחוק מ"האני העצמי" ומתוך כך מבסיס האמונה.
אופס, מ...סיר האמונה.
אם המסר הובן, והיה זה שכרי.
-----
התקופות הנגטיביות לעומתן, הן אלו שחושך הליל לבן הוא לעומת חשכת עיניהם ורגשותיהם של החווים אותן. אלו התקופות של "מעברי ביניים", של התמודדות פשטנית ביום סטנדרטי, של המתנה ארוכה לתשובות שמחביאות בתוכם בשורת הלחם המינימלי, תקופות של היאחזות בציפורניים תוך מערבולת בסיר שהקדיח תבשילו להרע לו. תקופות ללא חלומות במעופם, וללא אופק חד וברור.
במשך עשור של עשייה בלתי פוסקת, יומיומית, התמסרותית טוטאלית, הגשמת חלומות ויצירת במה עצמית להחצנה, במה שהדרך אליה מסותתת בגרם מדרגות הבנויות מעצמות בשר ודם - חילקתי את תקופות האור והחושך בחלוקה דלעיל. ימי ההתקדמות הממשית. וההגשמה הם ימי האור, וכל תקופות הביניים מוטב שלא היו באים לעולם. אלו כתמים קשים על תעודות הזוהר, אלו גורמים מדכאים שלא רוצים אף פעם להיזכר בהם, בטח לא להזכיר אותם לאחרים.
דווקא עכשיו, כאשר הברקסים מורגשים הרבה יותר מאשר דוושת הגז, ברקסים חדשים טריים, אשר משאירים ריח קל כקנה. שריפה בשפשוף הראשוני. דווקא באמצע דהירה בלתי נשלטת, באמצע הגשמת החלומות הכי עילאיים, כאשר נדמה שהחלום המציאותי החל לצייר במכחולו ציור מדהים ביופיו שמדמה נהרות רגועים ומים שנשלחים לשבילים רבים המריחים בשמים, ואז ברקס, ועוד ברקס, והנה שוב, תקופת ביניים הארור לשמצה.
מזמן לא חשתי חובה כה גדולה לשתף אתכם במקום חבוי כל כך, בבפנוכו של הלב, דווקא בתקופה שאני בז לבמה, בז לכל עיסוק של אחרים בי, ובז לשתף אחרים בביניים הזמני.
אך דעו לכם שזו היא אחת התקופות הזוהרות בחיי. הברקסים הללו הם הזמנים הכי נכונים שהעניקו לנו כדי שנוכל פתאום לעצור ולגלות את עצמנו. כאשר התקופה היא תקופת המתנה, זה בדיוק הזמן לחשוב על "מעבר" לעדשה הקבועה שלנו, עדשה שמדמה חיים די מגושמים של מרדף אחר הכסף, החברה והמעמד. פתאום אין גז, יש ברקס. מחכים לתשובות וההליכים איטיים. לפתע יש לך שעות רבות, שעות שהן רק של עצמך, רגעים מתוקים שאתה עוצם עיניים וחושב, מי אני, מה אני, ואיך אני משתלב בכל הציור הזה, האם אסיים את שבעים שנות קיומי בין העיגול של הפונט לצ'ק של לקוח שלא כובד? או שמא אמצא גם את עצמי אי פעם.
פתאום לראשונה אחרי עשור, שאני עוצר, תוהה, בודק, מחשב, מחפש תוך כדי גשם, "שלג ברקסים" כמעט בלתי מובן, שלג כזה שהפתיע יותר מברקת המופתע והשיכור מניצחון מדמה. ושערי ראשי סוף סוף מתרטבים מ"אני" בעצמי. "פתחי לי. שראשי נמלא טל, קווצתי רסיסי לילה". אני אמנם מתרטב, כי אחרי הכל לא הכי קל, בתקופות הביניים, אבל זה הרבה יותר קרוב לדלת, קול דודי דופק תפחי לי, אני כאן בחוץ, רק תפתח. ואנמק:
לראשונה בעשור האחרון שאני מרגיש לפחות ליד הדלת, ולא דוהר בדרכים שאמנם זוהרים מנצנצים, אך כאשר הבוקר מאיר שם מגלים קירות גדר עזובים,עם טחב וקורי עכביש, והדרך מלאה קוצים, הגרמת קנאה ובנייה על חשבון אחרים כמשל.
כאחד שחי וחווה תחום אחד עם כולכם, כאחד שמכיר את נפתולי התחום והפכפכתו הנצחי, מקטן עד גדול, ממשרד ביתי צנום עד חברה בע"מ בבנין משרדים נוצץ - אני מודע על תקופות ותקופות הביניים שממלאים את השנה ברוטציה שוות-ערך, בתחום זה אף יותר מתחומים אחרים. התחרותיות, ההמוניות, ההתחדשות הכמעט חודשית בתחום - כל אלו גורמים תקופות שונות והיה לי מאד חשוב לגלות לכם, שתקופות הביניים טומנות בתוכן אושר רב יותר מאשר תקופות הזרימה "כסדר".. אלו תקופות נהדרות שאם רק ננצל אותם נראה בהם אבני דרך בוהקים שיאירו לנו הדרך הרבה יותר מאשר התקופות המקבילות.
פתאום יש זמן לדבר עם הילדים, להתחבר ללבם ופשוט לחוות אותם. פתאום יש אשה, יש חיים מלאי עוצמה וחיות שהתקופות הזורמות פשוט מסתירות אותם, כפשוטו. פתאום חוזרים לילדות, סוגרים מעגלים, מבקשים סליחה, ואוגרים חיים חדשים כדי לשרוד את התקופות הזורמות הבעל"ט מבלי להתעוור מהזרקורים והטפל.
שווה לקרוא שוב את המשפט האחרון, תקופות הביניים הן אלו שמעניקות לך את חווית העולם האמיתי, שבכוחם נשרוד את התקופה היציבה כביכול, שגם אז נדע שאמנם כעת הויזואל חייב להית מושלם, והפונט עגלגל, - אחרי הכל חובת ההשתדלות מוטלת עלינו ממצוות הבורא - אך החוויה האמיתית זה "האני בעצמי", עולמי הקטן עם הטבע הפשוט של נוף חלון רגיל, עם ילדים שמחים שמנהלים ביניהם דיאלוגים כה מתוקים, שורשיים, דיאלוג "האני" טרם ריסוקו האכזרי
(ריסוק שהתבצע דווקא בזמני "תקופות הזרימה", שהלבישה הרבה מאד אינטרסים, כסף, מעמד, וכיסתה לחלוטין את האני. לא לחינם קבעו חכמינו ש"מבני עניים תצא תורה", ככל שנהיה פחות כבולים ברדיפה הבהמית אחרי קריירה ודומיו, כך לא נפספס את הנאות העולם שאנו מוקפים בהן עד כיפת השטריימל , ועד בכלל).
פתאום מגלים בתוך סיר הערבול - שמערבל ברקסים ולא מאיץ תהליכים כפי שחשבנו - את סיר האמונה, שניתן לשוט בו, ולהשליך עצמו על אבא ולתלות עיניים לשמים, בזמזום קל, כן אבא, לא ידעתי מעולם שהאושר האמיתי מסובב אותי דווקא הכי קרוב מכל דבר אחר. אבא, תודה על מתנת הימים בתקופות הביניים., תקופות שגם מגלים לי אותך, את התהילים שלך, את שיר השירים שלך. מתי בדיוק חשבתי עליהם בעשור האחרון?
היה לי חשוב להעביר את העניין, טרם יכבשו אותי שוב מיצרי המציאות של רדיפה - שנדמית כריצה אל עצמנו ועתידנו המזהיר, כאשר בעצם, המציאות הכביכול נכספת, מה שנקרא בלשון העם "כסדר", "הכל דבש" - מבריחה אותנו הכי רחוק מ"האני העצמי" ומתוך כך מבסיס האמונה.
אופס, מ...סיר האמונה.
אם המסר הובן, והיה זה שכרי.
-----
