הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #61
עבר
מהמרפסת הגבוהה, הפתוחה, אפשר לראות עד מרחק רב.
שדות שלמים פרוסים לכל רוחב העין, יערות ופרדסים, מטעים וכפרים.
הירוק והחום משתלבים זה בזה היטב, ואליהם מתווספים צבעים נוספים. אודם הרעפים, לובן פסגות ההרים הרחוקים וצהוב שדה החמניות הגדול.
הוא נשען במרפקיו על המעקה, עיניו הצרות בוחנות את השטחים שלפניו.
הוא ידע בעל פה היכן נגמר השטח העצום שלו, הרחק ממש ממנו, בסמוך להרים הגבוהים.
הוא יכול לעמוד שם שעות, ולהביט בשדות הכמעט בלתי נגמרים. אבל הוא עסוק, בדיוק מכיוון שהשדות כמעט בלתי נגמרים.
יש לו הרבה כסף. המון. וזה לא שיש לו מה לעשות איתו.
טוב, יכול היה להיות לו מה לעשות עם הכסף.
חיוך עקום ומשועשע במקצת עלה על שפתיו, אך נמחק במהירות.
הוא הזדקף, ובלי להעניק מבט נוסף בנוף הוא הסתובב ונכנס פנימה.
המרפסת הזו, בה הוא אוהב לעמוד, נמצאת בקומה החמישית.
אמת, לא נחמד כל כך לעלות בכל פעם חמש קומות רק בשביל להביט דרכה. אבל בדיוק לכן הוא הורה לפני עשור להעביר את חדר השינה שלו לקומה הרביעית.
אורחים הוא מקבל רק לטרקלינים שבקומה השלישית, והרבה זמן שהוא לא יצא מן הארמון. הוא מסתדר גם בלי, הרי בשביל זה יש משרתים.
לִיאַם פסע בפרוזדור הארוך, לא מביט כלל במשרתים שהצטרפו לפסיעותיו.
לפני שנים, כשאביו עוד היה זקן מרעיד שאיבד את רוב העוצמה שלו והתגורר בקומה הראשונה, היו לו שלושה אחים צעירים.
את טוּאָן לא היה קשה בכלל לסלק. הוא בסך הכל יצא למסע ציד, ולא חזר. הרבה כסף- זה לא עלה, כי הוא יודע לעמוד היטב על המיקח, ומדובר במבצע קל למדי, שגם הוא עצמו היה יכול לבצע לבדו, אלמלא היה עסוק.
לִיאַם פנה אל המדרגות, והחל לרדת מטה בקצב קבוע אך מהיר. מותו בטרם עת של טוּאָן, הצעיר מבין ארבעת בניו, קיצר את חייו של האב הזקן. זה, ללא ספק, היה יתרון נוסף.
"אדון" אחד המשרתים הצעירים כרע בפניו, "יש לאדון אורחים הממתינים לו כעת מחוץ לטרקלין".
לִיאַם לא הפנה אליו כלל את מבטו, אלא המשיך לרדת במדרגות, מסמן למשרת בתנועת יד קלה שהוא יכול להתרומם מכריעתו.
הוא ידע על האורחים, המשרת לא הפתיע אותו. אבל הוא לא חשב שהם יקדימו כך. הוא חשב שיהיה לו קצת זמן להתארגן. נו, אז הוא חשב.
הוא לא אוהב שדברים לא מתרחשים כשם שהוא חשב שהם יתרחשו, אבל הוא מודע לכך שישנם דברים כאלו בחיים, ולכן הוא שורד איתם.
רגליו עמדו בקומה הרביעית.
הוא נתן מבט קצר בדלת הפתוחה של החדר האחרון, מסלק את החשד הקל שעלה בו. לא צריך לחשוד בכל דבר, למרות שזו נטייתו הטבעית.
הוא המשיך לרדת בגרם המדרגות, אל הקומה השלישית. המשרתים המשיכו ללוות אותו, כצל.
מחשבותיו נשאו אותו אחורנית, אל הימים בהם דלתות פתוחות בזמנים בהם הן לא היו אמורות להיות פתוחות הקפיצו אותו, גרמו לו ללחץ ולאימה.
ואין בכך שום פלא- בימים ההם היה צריך לדאוג מכל דבר.
הקומה השלישית נגלתה מולו במלוא תפארתה.
"הם ממתינים בטרקלין הקטן" מלמל לידו אחד המשרתים, "כמו שהורה האדון".
"אני זוכר מה הוריתי" לִיאַם נתן בו מבט מצמית, "אין צורך בתזכורות".
הטרקלין הקטן לא רחוק כלל, והוא הביט בשלושת האנשים ההדורים שהמתינו לו בסמוך לדלת העץ הכבדה.
"ובכן" לִיאַם קרב אליהם, לא מושיט את ידו. "אני מניח שאתם האחים פִּיגָאן".
"אדוני מניח נכון" הגדול שבאחים חייך חיוך יבש ומנומס, "וכעת, נשמח אם נגיע לעניין שלשמו התכנסנו".
לִיאַם לא הופתע מהישירות, זה לא הפריע לו כלל. בניד יד הוא הורה למשרתים לפתוח את דלת העץ, "הבה נכנס".
האחים נכנסו יחד, בתנועה כמעט אחידה.
חיוך צר עלה על שפתיו של לִיאַם, הוא והאחים שלו לא פעלו כך. בכלל. אולי, בעצם, שלושתם ביחד. בלעדיו.
הוא היה הבכור. טוּאָן, הצעיר, היה קטן ממנו בחמש עשרה שנים. האחים שלפניו היו גדולים ממנו בשנים ספורות.
הרווח הגדול ביותר היה בינו, לבין האח שתחתיו. הפרש של שבע שנים תמימות.
אף פעם לא מצאה חן בעיניו העובדה שיש לו שלושה אחים קטנים, חסרי תכלית.
והוא נוהג לפעול כשישנן עובדות שלא מוצאות חן בעיניו.
....
מהמרפסת הגבוהה, הפתוחה, אפשר לראות עד מרחק רב.
שדות שלמים פרוסים לכל רוחב העין, יערות ופרדסים, מטעים וכפרים.
הירוק והחום משתלבים זה בזה היטב, ואליהם מתווספים צבעים נוספים. אודם הרעפים, לובן פסגות ההרים הרחוקים וצהוב שדה החמניות הגדול.
הוא נשען במרפקיו על המעקה, עיניו הצרות בוחנות את השטחים שלפניו.
הוא ידע בעל פה היכן נגמר השטח העצום שלו, הרחק ממש ממנו, בסמוך להרים הגבוהים.
הוא יכול לעמוד שם שעות, ולהביט בשדות הכמעט בלתי נגמרים. אבל הוא עסוק, בדיוק מכיוון שהשדות כמעט בלתי נגמרים.
יש לו הרבה כסף. המון. וזה לא שיש לו מה לעשות איתו.
טוב, יכול היה להיות לו מה לעשות עם הכסף.
חיוך עקום ומשועשע במקצת עלה על שפתיו, אך נמחק במהירות.
הוא הזדקף, ובלי להעניק מבט נוסף בנוף הוא הסתובב ונכנס פנימה.
המרפסת הזו, בה הוא אוהב לעמוד, נמצאת בקומה החמישית.
אמת, לא נחמד כל כך לעלות בכל פעם חמש קומות רק בשביל להביט דרכה. אבל בדיוק לכן הוא הורה לפני עשור להעביר את חדר השינה שלו לקומה הרביעית.
אורחים הוא מקבל רק לטרקלינים שבקומה השלישית, והרבה זמן שהוא לא יצא מן הארמון. הוא מסתדר גם בלי, הרי בשביל זה יש משרתים.
לִיאַם פסע בפרוזדור הארוך, לא מביט כלל במשרתים שהצטרפו לפסיעותיו.
לפני שנים, כשאביו עוד היה זקן מרעיד שאיבד את רוב העוצמה שלו והתגורר בקומה הראשונה, היו לו שלושה אחים צעירים.
את טוּאָן לא היה קשה בכלל לסלק. הוא בסך הכל יצא למסע ציד, ולא חזר. הרבה כסף- זה לא עלה, כי הוא יודע לעמוד היטב על המיקח, ומדובר במבצע קל למדי, שגם הוא עצמו היה יכול לבצע לבדו, אלמלא היה עסוק.
לִיאַם פנה אל המדרגות, והחל לרדת מטה בקצב קבוע אך מהיר. מותו בטרם עת של טוּאָן, הצעיר מבין ארבעת בניו, קיצר את חייו של האב הזקן. זה, ללא ספק, היה יתרון נוסף.
"אדון" אחד המשרתים הצעירים כרע בפניו, "יש לאדון אורחים הממתינים לו כעת מחוץ לטרקלין".
לִיאַם לא הפנה אליו כלל את מבטו, אלא המשיך לרדת במדרגות, מסמן למשרת בתנועת יד קלה שהוא יכול להתרומם מכריעתו.
הוא ידע על האורחים, המשרת לא הפתיע אותו. אבל הוא לא חשב שהם יקדימו כך. הוא חשב שיהיה לו קצת זמן להתארגן. נו, אז הוא חשב.
הוא לא אוהב שדברים לא מתרחשים כשם שהוא חשב שהם יתרחשו, אבל הוא מודע לכך שישנם דברים כאלו בחיים, ולכן הוא שורד איתם.
רגליו עמדו בקומה הרביעית.
הוא נתן מבט קצר בדלת הפתוחה של החדר האחרון, מסלק את החשד הקל שעלה בו. לא צריך לחשוד בכל דבר, למרות שזו נטייתו הטבעית.
הוא המשיך לרדת בגרם המדרגות, אל הקומה השלישית. המשרתים המשיכו ללוות אותו, כצל.
מחשבותיו נשאו אותו אחורנית, אל הימים בהם דלתות פתוחות בזמנים בהם הן לא היו אמורות להיות פתוחות הקפיצו אותו, גרמו לו ללחץ ולאימה.
ואין בכך שום פלא- בימים ההם היה צריך לדאוג מכל דבר.
הקומה השלישית נגלתה מולו במלוא תפארתה.
"הם ממתינים בטרקלין הקטן" מלמל לידו אחד המשרתים, "כמו שהורה האדון".
"אני זוכר מה הוריתי" לִיאַם נתן בו מבט מצמית, "אין צורך בתזכורות".
הטרקלין הקטן לא רחוק כלל, והוא הביט בשלושת האנשים ההדורים שהמתינו לו בסמוך לדלת העץ הכבדה.
"ובכן" לִיאַם קרב אליהם, לא מושיט את ידו. "אני מניח שאתם האחים פִּיגָאן".
"אדוני מניח נכון" הגדול שבאחים חייך חיוך יבש ומנומס, "וכעת, נשמח אם נגיע לעניין שלשמו התכנסנו".
לִיאַם לא הופתע מהישירות, זה לא הפריע לו כלל. בניד יד הוא הורה למשרתים לפתוח את דלת העץ, "הבה נכנס".
האחים נכנסו יחד, בתנועה כמעט אחידה.
חיוך צר עלה על שפתיו של לִיאַם, הוא והאחים שלו לא פעלו כך. בכלל. אולי, בעצם, שלושתם ביחד. בלעדיו.
הוא היה הבכור. טוּאָן, הצעיר, היה קטן ממנו בחמש עשרה שנים. האחים שלפניו היו גדולים ממנו בשנים ספורות.
הרווח הגדול ביותר היה בינו, לבין האח שתחתיו. הפרש של שבע שנים תמימות.
אף פעם לא מצאה חן בעיניו העובדה שיש לו שלושה אחים קטנים, חסרי תכלית.
והוא נוהג לפעול כשישנן עובדות שלא מוצאות חן בעיניו.
....
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //