התייעצות ספרי חינוך להורים

  • הוסף לסימניות
  • #1
האם אתם מכירים את הספרים:
בוסר המלאכים של דן טיומקין
איך לדבר שהילדים ילמדו להקשיב.
על חבל דק של חנה רדקליף
האם הספרים הללו מתאימים לבית חרדי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא מכירה אבל ממליצה על הספרים אל תחטאו בילד של הרב יעקובזון
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כן, אני מכירה, קראתי אותו לפני כ 25 שנים הוא מתאים לבית חרדי ומאד עזר לי בחיים
אני מנסה להשיג אותו ולא הצלחתי,
אשמח מי שיודע היכן ניתן להשיג את הספר לקניה או השאלה
חוה נאה
0533107774
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הרב @פנחס ע כתב כאן פוסט מטלטל עם רעיון מהפכני. וביקש לפרסם מעל כל במה. פרוג זו הבמה מספר 1 של הציבור החרדי. ולכן מתפרסם כאן. חשוב שתביעו דעתכם ושתפו ברעיונות לתופעה הכאובה. מה הפתרון, האם מה שהוא כתב בפוסט ישים, האם אתם מכירים ישיבות ייעודיות לגרושים וכו' וכו'.

"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.

ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.

הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!

אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה