ספר חדש מהסופרת ברטלר

[ONE1]

בדיוק בסוכות נתקלתי פעם ראשונה בספר שלה, תלויה, וממש ממש נהנתי...
היא פסיכולוגית? לא?

 

[tamar89]

ההייתי רוצה להכיר פסיכולוגים כמו שהיא מתארת.

 

[קלסר]

היא מטפלת ריגשית.


התחלתי לקרא אמש. (סוף סוף ירד הלחץ של החגים...)
ואני שואלת את עצמי מה באמת יש נשים כאלו שמרגישות לבד בעולם בלי שמישהו שיאזין להן ויבין לנפשן? אני מאמינה שבהמשך זה יפתר (אני ממש בהתחלה) אבל התחושה הזו, בדידות כאובה שכזו. האמנם יש נשים שככה מרגישות? זה צובט לי מאוד בלב הידיעה הזו...
מה אתן אומרות?

 

[קלסר]

ההייתי רוצה להכיר פסיכולוגים כמו שהיא מתארת.

לפי מה שהבנתי ככה היא מטפלת כמו בספרים שלה.

 

[הני מושקוביץ]

תשתפי אותנו

אין לי הגדרה מדויקת, אבל, גם אחותי שנתתי לה לקרוא אותו התאכזבה...

אני מאוד אוהבת אחרי שאני גומרת לקרוא לשכב ולחשוב על מה שקראתי, אחרי שגמרתי לקרוא, הרגשתי כאילו משהו לא ברור כאילו נגמר מידי טוב או שזה לא בדיוק הסוף, ואלו לא החיים האמיתיים.

לא יודעת מה הלקח שאפשר לקחת ממנו, ניסיתי לחשוב, מה?

שלא אתייחס לכך שלבעלי (אם יש) סוד?
שלא אקח את החיים קשה?
שלא אכנס לדיכאון?
שאם אני בדיכאון אלך לטיפול? (זה ברור)
שאם אני בדיכאון ואצא ממנו אז אהפוך גמני למטפלת?

כן, האמונה היתה שם מאוד חזקה, אבל לא היתה הבסיס של הספר.

לכן לא מצאתי מה לקחת ממנו. סורי....

 

[רִפְקִי.]

נראה לי שמה שהיא רצתה להעביר פה, זה את החיבור האמיתי לקב"ה, שהוא זה שנותן כוחות.
לדעתי - היא לא העבירה את זה, והייתי שמחה מאד ללמוד איך עושים את זה, אבל זה מה שהיא רצתה להעביר.

ולקלסר - יש נשים כאלו.
בדידות זה לא פונקציה שיש לך מישהו או אין לך מישהו, כי לכאורה, כולנו מוקפים בסביבה מלאה: אם זה בן זוג, אם זה הורים או שכנים - ולמרות כל, יש אנשים שמוקפים בכל זה, והם עדיין בודדים מאד.

הפתרון שלה - להיות מחובר אל הדבר האמיתי, היה יכול להיות יעיל מאד, אם רק היה יותר ברור - איך עושים את זה.

 

[דסי]

גם הומור שזור בסיפור הכואב הזה, (יותר מספריה הקודמים) באומנות ממש.
יש הרבה הרבה מה ללמוד ומה לקחת.
ממליצה ביותר!!!

באמת שמתי לב לזה, שכמה שהוא עצוב הספר, ככה יש בו תנועה וחיות כל הזמן.

ואני לא חושבת שיש בספר מסקנה מעשית אחת מסוג של אמונה או משהו כזה. זה ספר שנותן כוחות למי שצריך. מי שסובלת ככה יכולה להרגיש שמבינים אותה.

מה שאני מצאתי בספר הזה שלא מצאתי בשום ספר אחר על הנושא זה היחס לאשה הסובלת מדכאון.

איכשהו בכל הסיפורים וכך גם באשכולות כאן בפרוג יש חלוקה בין הנשים הנורמליות, הרגילות, הבריאות. ויש את אלה המסכנות, הסובלות, הדכאוניות, אלה שצריך מאד לרחם עליהן, אלה שזקוקות לטיפול. כאילו שמי שבדכאון הפסיקה להיות מה שהיא וצריך לרחם עליה וכמעט לדבר אליה בטון איטי כאילו היא מפגרת...

מין תחושה דקה של התנשאות. (לא מתכוונת אישית לאף אחת, ואולי זה לא נכון. תחושה אישית שלי!)

הספר הזה מדבר על אשה בדכאון שהיא אשה רגילה, חכמה, נורמלית, וגם בדכאון. הדכאון לא לקח ממנה את האופי והטעם והאישיות. כמה סופרות וכמה אנשים שכחו את זה...

 

[פרסום דובדבן]

יש למישהי להשאיל את אחד הספרים שלה בביתר (חוץ מגם שם)?

 

[א-ירושלמית]

קראתי את הספר, אהבתי אותו מאד, אפילו סימנתי לעצמי קטעים שאוכל לעבור עליהם אח"כ ולעבוד על עצמי (בכלל בלי קשר לדיכאון, ארגז כלים טוב לחיים).
אבל הקטע הכי מפריע לי בספר הוא: חוסר ההתאמה שלו לציבור. שמתם לב לחוט עובר בכל הספרים שלה - גיבורות הסיפור מתמודדות מאד! אבל יש להם את כל התנאים הכי מתאימים בשביל להתפתח:
1. כולן חיות ברווחה כלכלית ויכולות להשיג את כל המכשירים והמכונות והבתים המתאימים להם... (כולל ה'קפריזות' האישיות...)
2. לכולן יש משפחה תומכת באופן ממש מיוחד, גם מבחינה רגשית, גם מבחינה מעשית, ממש שלמות..
3. לכולן כמובן גם יש את המטפלת המוצלחת בדיוק לתחום שלהם, שמתאימה לאופי שלהם.

לא נראה לכם הגזמה? מכירים את זה בעולם הרגיש שאנו חיים בו?
מאד מענין אותי

בעולם הרגיש שלנו… לא מבינה למה, ואולי טוב שכך, כי התחברת רק לנקודות הזוהרות והנוצצות של גיבורות הספרים.
עדיין לא קראתי את 'נפש תהום', ולכן לא אביא אותו כדוגמה, אבל לעניין ההרגשה שלך, אני ממש לא מסכימה עם דבריך.
זה נכון שהגיבורות מתמודדות מאד עם מצבים קיצוניים (ואני מכירה עוד כמה כדוגמה. וגם במצבים שלא נראים ממש ככאלו שדורשים התמודדות קיצונית - יש התמודדויות בכל מיני פינות, הזדמנויות והיתקלויות חדשות). ומצד שני, כל התנאים בשביל להתפתח?

טובי (גם שם) - חולת הטרשת, משתפת עד מקום מסויים (היכולת לשתף היא מתנה!), יש לה אח ואחות תומכים, ואח אחד לא ממש טקטי (וזה גם לא תמיד נעים, ולפעמים מציק יותר מהמחלה הפיזית), היא בודדה, לא בנתה משפחה (אז מה אם יש לה כסף?!), למרות שבני משפחתה מבינים את ה'השתלטות' שלה על המחסן - אחיה לא ממש מפרגן לה אותו. המטפלת שלה - היא בעצם המורה שלה. ובלימודים טיפוליים - חייבים לעבור גם טיפול לדוגמה לפני שיוצאים לים הפתוח.

ברוריה (לא מתה אנוכי) - היא צריכה להתאמץ בשביל הרווחה הכלכלית שלה. נכון שזו לא דרך ממש סטנדרטית, ולא כל אחד יכול לעמוד בכך. אז מה? זו הבחירה שלה. ואם היא היתה עניה, לא בטוח שהיה פה סיפור… ואל תשכחו את נעמי, שהיחס שלה אליה, התגובות, האמירות - מעצבנות ומקוממות. והמטפלת? אם הכוונה לברטה, אז היא ממש לא מטפלת. היא לימדה את ברוריה את סודות הטיפול בצמחי בונסאי. והיא כבר לא חיה.

עלקי (תלויה) - איזו רווחה כלכלית יש אצלה? תקראי שוב את הספר. משפחה תומכת? שוב, תקראי שוב. מטפלת? היא קפצה למים, כשנגשה לשכנה שלה, שעסקה בטיפול רגשי. הצליחה? כן. וזה סייעתא דשמיא.



אבל אולי באמת עדיף לראות את כל הורוד והנוצץ בספרים. אם לא בחיים, לפחות בעולם הדמיון הם קיימים.

 

[Ko]

כשאני רואה באשכולות הסמוכים שכוווולם מוזמנים להיות ברמה כמו של פסיכולוג ולגבות 400 ש"ח בלי להוציא תואר שני אני תוהה איך זה שבספרים כולן מגיעות למטפלות המושלמות והחיים משתנים לטובה. זה נראה שהשוק הזה עומד להתמלא באנשים שאינם מקצועיים דיים (אם זה לא ככה כבר עכשיו) ובמציאות צריך הרבה סיעתא דשמיא להגיע לאדם הנכון ולהעזר.
הספרים הללו גורמים לקוראים לתת אמון עיוור במטפלים, אולי זה בגלל שהם נכתבים בידי מטפלים...

 

[דסי]

אני חושבת שהספרים הללו גורמים לקוראים לא לתת אמון עיוור במטפלים, להפך, הם גורמים להבין ולהיות מודעים מה לחפש במטפלת. הם לומדים לדייק מה חסר להם. וזה מוריד את הצע המטפלים האיכותיים בשוק

מכירה נערה אחת אמיצה וכנה שהלכה לטיפול, היא אמרה לי שקשה לה כי המטפלת שלה היא לא אלקי. קשה לה לתת אמון (אמרתי לה שתתאזר בסבלנות. אי אפשר בפגישה שניה ושלישית לדעת אם זה כמו אלקי מ'תלויה' או לא)

 

[קלסר]

עכשיו גמרתי לקרא את הספר.
התחברתי מאוד לדמויות הפועלות. נהניתי שאופן הטיפול כתוב ברמה שאפשר לבצע בפועל.

בתחילה חששתי לקרא אותו יען נאמר לי שהוא על דיכאון. דחיתי ודחיתי בלי סוף. בסוף ראיתי שכל כך דינמי שם הכל ולא מדכא בכלל. יש שם שמחת חיים שפועמת בעליזות.
לדעתי - הטוב שבספריה עד הנה!

 

[efrat1]

יש למישהי להשאיל לי?
בק"ס

 

[שירי כהן]

אף אחת מהקוראות לא מבני ברק?
זה נשמע לי נורא מענין.

 

[מה הענינים]

רוצים לשמוע תובנה מענינת שלמדתי מהספר האחרון - נפש תהום?
חמותה מלמדת אותה את הדבר הבא:
כאשר אנו חושבים - המחשבות מגיעות אלינו אחת אחרי השניה, גומרים לחשוב מחשבה אחת - מיד מגיעה הבאה.
לעומת זאת, ברגשות - כל הרגשות נמצאות באותה שורה וזה אומר שאם אנחנו מרגישים, חשים רגש מסוים - באותו זמן אנו חשים עוד המון תחושות.
דוגמא: אם אנחנו עכשיו לחוצים, אנחנו גם עצבנים, גם פוחדים, גם מקנאים וכיוצ"ב.
והפתרון לזה: לבודד את הרגש שאותו אנו מרגישים (פחד לדוג') ולתת לו את כל המרחב, להרגיש אותו חזק.
לי זה העביר מסר עצום. נתן לי הבנה לתהליכים שמתרחשים אצלי, גם לכם?

 

[א-ירושלמית]

אכן. לפי היהדות אין שום סתירה בין עצב ושמחה בו זמנית, כעס ואהבה, ועוד שלל רגשות שמשתוללים. (ואל תבקשו ממני להאריך, אין לי כוח לכתוב מגילות…)