אני לא בנ"א חרדתי מטבעי (ואני גם גבר...), אבל כן יש לי תחושה קשה ועצב, על כך שאנחנו לא יכולים לנהל דיאלוג פתוח ועניני בין אחים (כן אנחנו אחים!), השיח הוא שיח חרשים, כל אחד חי בבועה שלו, ובטוח שהצד השני הוא 'דמון',
מחיי האישיים אני יודע, שאם אני רוצה שלום בית טוב ואמיתי, אני חייב לקיים דיאלוג פתוח וכנה עם אשתי, להקשיב לכאב שלה, גם אם הוא רחוק ממני, וגם אם הוא סותר את הכאב שלי, לדון ולהתווכח, אבל ברגישות ובפתיחות, ודיאלוג כזה בין בני זוג, לא רק שהוא טוב, אלא הוא גם הכרחי ומפרה...
חבל לי שלא מעבירים את המודל הפשוט והאמיתי הזה גם לחיים הפוליטיים, ולויכוח הלא נגמר, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, וכן, גם בין הדתיים לבין עצמם, בקבוצות השונות, בסוף כולנו בני אדם, ורובנו המוחלט רוצה לעשות טוב ולהוסיף עוד אור בעולם. הכי קל להתבוסס בתוך השנאה, לטפוח לעצמי על השכם ברחמים עצמיים לא נגמרים, על הצביעות והרוע של הצד השני (שבחלקו הוא בהחלט כזה). אבל בחיים האמיתיים זה לא כך, כולנו אחים הערבים זה לזה, ואסור לנו לשכוח למה באנו לכאן, והיכן היו סבינו וסבתותינו לפני 80 שנה, תחת המגף הנאצי הארור.
הנושאים החמים
