הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אין לו חשק לעבור דף בלוח השנה.
אין לו חשק לראות את הדף האחרון. להזמין לוח שנה חדש. לבדוק באיזה יום נופל ראש השנה.
הוא רוצה שזה יהיה סתם עוד חודש, כמו שבט. כמו אייר. סתם כזה רצף של ימים שיש בהם שבתות וימי שלישי, שעות יום ושעות לילה ודברים רגילים.
כל בוקר לקום לארוחת בוקר של חביתה ולחם, לא קוגל וקפה ממיחם.
לא לתכנן טיולים של חול המועד, לא להסתובב בשבילים זרים.
רוצה את השקט שלו.
שקט בלי אף "קולולו" מעזרת הנשים. בלי אף הקפה סביב ספר תורה ובלי אף כיבוד במפטיר יונה.
הוא רוצה לשבת על כיסא שמותאם לשרירים החלשים שלו, ולא על כיסאות בית הכנסת המכובדים.
הוא רוצה ללכת לחברים הרגילים שלו, אלו שגרים איתו בדירה.
אלו שמותר לידם לנפנף בידיים כשמתרגשים, ומותר להגיד "יש לי התקף חרדה" כשמישהו מדליק מוסיקה.
רוצה את המקום שבו מותר לו לאהוב רק 7 מאכלים, ומותר להיות אדם ששונא בצל באוכל.
רוצה להמשיך להיות שייך לאותם אנשים שכמוהו, חושבים שמילים הן יקרות מכדי לבזבז אותן על "מה נשמע" ושקרים לבנים.
אבל האנשים שאיתו בדירה, אלו שכמוהו - לא שומרים שבת ולכן הוא לא יכול להיות לידם בראש השנה.
והם אוהבים אותו בדרכם האוטיסטית והפשוטה, אבל לא יכולים להבין למה הוא נלחם ללכת לרקוד בשמחת בית השואבה.
למה ללכת לטייל עם המשפחה המורחבת, למרות שיש לו יותר ממאה אחיינים.
למה הוא מתעקש לבוא גם כששואלים אותו מתי יהיו לו ילדים.
למה להיות במקום שבו אומרים שהוא נראה רגיל כל כך, אז למה הוא לא בא כל שבת.
למה ולמה ולמה.
הם לא שואלים, ברור. שאלות כאלה הן השאלות של הנורמליים. האלה שהם לא "בתפקוד גבוה" אלא פשוט מתפקדים.
אלה שלא גרים עם "אנשים כמותם" אלא עם המשפחה וליד השכנים.
אז הוא נשאר לבד.
בודד בכל העולמות.
ובכל ראש חודש אלול קשה לו להפוך את הדף האחרון בלוח השנה.
וזה, אצלו, הבכי של אלול.
אין לו חשק לראות את הדף האחרון. להזמין לוח שנה חדש. לבדוק באיזה יום נופל ראש השנה.
הוא רוצה שזה יהיה סתם עוד חודש, כמו שבט. כמו אייר. סתם כזה רצף של ימים שיש בהם שבתות וימי שלישי, שעות יום ושעות לילה ודברים רגילים.
כל בוקר לקום לארוחת בוקר של חביתה ולחם, לא קוגל וקפה ממיחם.
לא לתכנן טיולים של חול המועד, לא להסתובב בשבילים זרים.
רוצה את השקט שלו.
שקט בלי אף "קולולו" מעזרת הנשים. בלי אף הקפה סביב ספר תורה ובלי אף כיבוד במפטיר יונה.
הוא רוצה לשבת על כיסא שמותאם לשרירים החלשים שלו, ולא על כיסאות בית הכנסת המכובדים.
הוא רוצה ללכת לחברים הרגילים שלו, אלו שגרים איתו בדירה.
אלו שמותר לידם לנפנף בידיים כשמתרגשים, ומותר להגיד "יש לי התקף חרדה" כשמישהו מדליק מוסיקה.
רוצה את המקום שבו מותר לו לאהוב רק 7 מאכלים, ומותר להיות אדם ששונא בצל באוכל.
רוצה להמשיך להיות שייך לאותם אנשים שכמוהו, חושבים שמילים הן יקרות מכדי לבזבז אותן על "מה נשמע" ושקרים לבנים.
אבל האנשים שאיתו בדירה, אלו שכמוהו - לא שומרים שבת ולכן הוא לא יכול להיות לידם בראש השנה.
והם אוהבים אותו בדרכם האוטיסטית והפשוטה, אבל לא יכולים להבין למה הוא נלחם ללכת לרקוד בשמחת בית השואבה.
למה ללכת לטייל עם המשפחה המורחבת, למרות שיש לו יותר ממאה אחיינים.
למה הוא מתעקש לבוא גם כששואלים אותו מתי יהיו לו ילדים.
למה להיות במקום שבו אומרים שהוא נראה רגיל כל כך, אז למה הוא לא בא כל שבת.
למה ולמה ולמה.
הם לא שואלים, ברור. שאלות כאלה הן השאלות של הנורמליים. האלה שהם לא "בתפקוד גבוה" אלא פשוט מתפקדים.
אלה שלא גרים עם "אנשים כמותם" אלא עם המשפחה וליד השכנים.
אז הוא נשאר לבד.
בודד בכל העולמות.
ובכל ראש חודש אלול קשה לו להפוך את הדף האחרון בלוח השנה.
וזה, אצלו, הבכי של אלול.
בכל בית כנסת יש לפחות אחד כזה. בתפקוד גבוה, כזה שנראה "קצת מוזר אבל בסדר". לרוב הוא יסתיר את האבחנה, את המרחק מהקהילה.
והלוואי והאחד הזה קורא את הפוסט הזה.
אין לי דבר להציע לו מלבד - שתיקות ומילים.
והלוואי והאחד הזה קורא את הפוסט הזה.
אין לי דבר להציע לו מלבד - שתיקות ומילים.
