מעניין מאוד לשמוע!!!!!!!!!!אם חשוב לך אשאל את אימי
לפני כ70 שנה שוחחה על כך עם כמה מגדולי ישראל,
אולי תזכור.
בתקופת קורונה קצת יותר קשה לשבת לדבר איתה,מעניין מאוד לשמוע!!!!!!!!!!
הלוואיבתקופת קורונה קצת יותר קשה לשבת לדבר איתה,
ולקוות שהיא תזכור שיחות מלפני שנות דור או שנים,
אבל אשתדל.
השאלה הגדולה היא מה זה "הפן הנורמלי"?הזמן כבר נגזר
עם מי כבר נגזר
גם הצורה איך יצא ויתפתח כבר נגזר
איפה כבר נגזר
אלא אם כן האדם ידחה בידיו (בכח) ויפסיד את עצמו לדעת
דהיינו
כל מה שצריך הוא לא לקלקל, ולהשתדל בפן הנורמלי כדי שלא יראה כנס גלוי מדי, ותו לא.
כלומר בגיל יותר מבוגר שיותר קשה האם יש יותר ריבוי?האם לדעתכם יש חילוק
בין ההשתדלות לצעירים או בגיל יותר מבוגר?
ועד איפה הגבול...?
תודה, הסיפורים של אמא שלך שווים מליונים.שוחחתי עם אימי
דווקא שיחה מעולה לתקופה זו, זכרה יחסית הרבה פרטים, אמרתי לה שאני הולכת לכתוב את זה, אז אמרה - אי אפשר לומר מסר בלבד, צריך להכיר את הרקע [מנהלת בנשמה...]
אז הנה תקציר השיחה בספוילר.
הורי זכרונם לברכה הגיעו לארץ בשנים שלפני השואה, ההשקפה שלהם הייתה שצריך למצוא חתן שמשלב בין תורה לדרך ארץ, צריך מישהו שמצד אחד יהיה שקוע בלימוד, ומלא כל כולו בתורה ויראה, אך מצד שני מישהו שיפרנס את המשפחה וידאג לצד הכלכלי.
כשהתבגרתי הגעתי למחזור הראשון של סמינר הרב וולף, והרב המנהל [כך כינו את הרב וולף זצ"ל] חינך אותנו שכיום צריך למצוא חתן שהוא רק יושב ולומד, ואת עול הפרנסה נשאיר לאשה, במיוחד אחרי שנות השואה הארורה אין ברירה, צריך להקים את עולם התורה מחדש, הורי שהיו גרים בקרבת מקום לחזו"א ניגשו אליו בשאלה, האם דרכו של הרב המנהל היא על פי השקפתו ומחשבתו, והחזו"א ברוב טוב לבו, לא סתם אמרו עליו שהיה 'ליבם של ישראל', זו לא סיסמה לקידום, זו מציאות מעמיקה ומלאת משמעות, ישב עם אבי ז"ל והסביר לו כי הבת שלו צריכה רק בחור ישיבה.
התפנית ההשקפתית לא הייתה קלה להורי ז"ל, הדרך בה חונכו בבית הוריהם, הדרך בה חונכו הוריהם משתנה, והדבר לקח מהם כוחות נפש ומחשבה רבים, באותו הזמן חברותי מהשכונה, נו באמת שרית את חושבת שזה כמו היום, כיתה של 40 שנות עם 12 כיתות במחזור, אוי נו.. בקושי 7 חברות היו לי מהשכונה, והם התחילו להתארס לאט לאט, ואני רווקה מתבגרת, מחפשת בחור ישיבה מהסוג של פעם, כזה שחוץ מלימוד לא יודע כלום מחייו.
בליל שבת שוחחתי עם הורי ביראת כבוד, ואמרתי להם שהגיע הזמן שלי למצוא את 'הבחור' 'הכי' טוב בעולם הישיבות, אבל אני רוצה להתארס, הורי הסבירו את דעתם, וכבת מחונכת לא אמרתי מילה, שמרתי לא פי, כי כך כיבדו את ההורים בתקופה שלי, מי העז לומר מילה נגד ההורים.
חברותי החלו להזמין אותי לברית של בניהם, ואני כמעט האחרונה שעדיין רווקה.
החלטתי שאפנה לדודי מירושלים, שהיה מקרוב להרבה מאד גדולי ישראל זצ"ל, שלחתי לו מכתב בו כתבתי את לבטי, ואת הבלבול השורר במחשבתי, והוא ניחם אותי שהוא ישוחח עם אבי ז"ל.
אז, לא כמו היום, גם בחורה צעירה לימים יכלה להכנס לכל גדולי ישראל ולשוחח עימהם, כל שיחה הם חשו תחושת שליחות שהנה מגיעה עוד מישהי ומסכימה להקים בית של תורה ורק של תורה, לבנות שכאלה מגיע להשקיע את הזמן ואת הכח.
עליתי לכמה רבנים, ודודי מירושלים הגיע במיוחד לבני ברק וסיפר את אשר קיבל מגדולי ישראל, אני לא זוכרת האם הרב מפונוביז' אמר לי, או אולי ר' חצ'קל [מרן המשגיח זי"ע] אולי זה היה בכלל הרב לנדא, אבל שנים מהם אמרו לי –
חובת ההשתדלות בתקופת שידוכים לא באמת מקדמת את השידוך, הקב"ה יושב כל היום ועוסק בזיווג איש לאשה, וארבעים יום לפני הלידה כבר הוחלט מי יהיה בעלך, אבל את צריכה לעשות רק את ההשתדלות, ולדעת שני דברים חשובים. א. ההשתדלות לא מקדמת ולו במעט. ב. התוצאה לא קשורה להשתדלות.
[במאמר המוסגר דוד שלי אמר לי שהבריסקר רוב היה אומר שההשתדלות המופרזת בשידוכים, אנשים עושים בשביל להרגיע את עצמם ולא באמת בגלל שהם חושבים שזה עוזר. הם חוששים, נו מה נראה לך, לפעמים עד הרגע שהים נקרע זה מפחיד, אבל רגע אחרי כל העולם נפתח ושוכחים את כל תקופת העבר. ]
אז שאלתי אותם, נו עכשיו להפסיק לעשות כל השתדלות? אז אני לא זוכרת מי אמר לי, שמקובל מגדולי ישראל מדורות עברו שהאדם צריך לעשות השתדלות, כן חייב, עם כל המרץ והכח, אבל להבין שהשידוך לא תלוי בהשתדלות שלו, עושים השתדלות, ....
ואת יודעת למה הקב"ה לא קרע את הים מיד, למה נתן להם להיות לחוצים ומפוחדים ככה? לא בשביל השתדלות, אלא בשביל לקבל את התפילות שלהם, תפילה של מי שעומד לי הים והים לא נקרע זה יותר מנעילה, זה יותר ממוסף של שמחת תורה, זה תפילה אמיתית מעומק הלב, אוי רבונו של עולם כמה הקב"ה אוהב תפילות שכאלה, זה ממש להתענג על ה', אני מתגעגעת לתפילות שלי בימי השידוכים הארוכים שלי. אלו היו תפילות אמיתיות.
אחרי השיחות האלו, שהיו מרוממות מאד, החלטתי שההורים שלי עושים מספיק השתדלות, וקיבלתי על עצמי שאני לא מתעסקת בזה יותר, ונותנת להורי ז"ל לנהל הכל. אחרי תקופה לא ארוכה הגיע מירושלים ההצעה של אבא, בדרך לא דרך. בחתונה של השכנה שלנו הגיע יהודי תלמיד חכם שאבי ז"ל זכר מהשנים ההם שלפני השואה, ואבי ז"ל כדרך אגב מספר לו שבתו ממתינה לשידוך, והוא מספר שהכיר בחור תלמיד חכם גדול, וכך יצא השידוך.
את יודעת – אחד מהצוות של הישיבה [אצל אימי 'הישיבה' זו 'פונוביז'] אמר פעם לאבי ז"ל שבשידוכים צריך לברר על עקשנות ועל קמצנות, ואבא היה אוחז ששניהם מגיעים ממקור אחד, חוסר יכולת לעגל פינות, וזה נורא ואיום הדבר הזה, זה אבא ז"ל לא הסכים לשמוע על עקשנים, הוא מאס בזה ממש.
מרגש!שוחחתי עם אימי
דווקא שיחה מעולה לתקופה זו, זכרה יחסית הרבה פרטים, אמרתי לה שאני הולכת לכתוב את זה, אז אמרה - אי אפשר לומר מסר בלבד, צריך להכיר את הרקע [מנהלת בנשמה...]
אז הנה תקציר השיחה בספוילר.
הורי זכרונם לברכה הגיעו לארץ בשנים שלפני השואה, ההשקפה שלהם הייתה שצריך למצוא חתן שמשלב בין תורה לדרך ארץ, צריך מישהו שמצד אחד יהיה שקוע בלימוד, ומלא כל כולו בתורה ויראה, אך מצד שני מישהו שיפרנס את המשפחה וידאג לצד הכלכלי.
כשהתבגרתי הגעתי למחזור הראשון של סמינר הרב וולף, והרב המנהל [כך כינו את הרב וולף זצ"ל] חינך אותנו שכיום צריך למצוא חתן שהוא רק יושב ולומד, ואת עול הפרנסה נשאיר לאשה, במיוחד אחרי שנות השואה הארורה אין ברירה, צריך להקים את עולם התורה מחדש, הורי שהיו גרים בקרבת מקום לחזו"א ניגשו אליו בשאלה, האם דרכו של הרב המנהל היא על פי השקפתו ומחשבתו, והחזו"א ברוב טוב לבו, לא סתם אמרו עליו שהיה 'ליבם של ישראל', זו לא סיסמה לקידום, זו מציאות מעמיקה ומלאת משמעות, ישב עם אבי ז"ל והסביר לו כי הבת שלו צריכה רק בחור ישיבה.
התפנית ההשקפתית לא הייתה קלה להורי ז"ל, הדרך בה חונכו בבית הוריהם, הדרך בה חונכו הוריהם משתנה, והדבר לקח מהם כוחות נפש ומחשבה רבים, באותו הזמן חברותי מהשכונה, נו באמת שרית את חושבת שזה כמו היום, כיתה של 40 שנות עם 12 כיתות במחזור, אוי נו.. בקושי 7 חברות היו לי מהשכונה, והם התחילו להתארס לאט לאט, ואני רווקה מתבגרת, מחפשת בחור ישיבה מהסוג של פעם, כזה שחוץ מלימוד לא יודע כלום מחייו.
בליל שבת שוחחתי עם הורי ביראת כבוד, ואמרתי להם שהגיע הזמן שלי למצוא את 'הבחור' 'הכי' טוב בעולם הישיבות, אבל אני רוצה להתארס, הורי הסבירו את דעתם, וכבת מחונכת לא אמרתי מילה, שמרתי לא פי, כי כך כיבדו את ההורים בתקופה שלי, מי העז לומר מילה נגד ההורים.
חברותי החלו להזמין אותי לברית של בניהם, ואני כמעט האחרונה שעדיין רווקה.
החלטתי שאפנה לדודי מירושלים, שהיה מקרוב להרבה מאד גדולי ישראל זצ"ל, שלחתי לו מכתב בו כתבתי את לבטי, ואת הבלבול השורר במחשבתי, והוא ניחם אותי שהוא ישוחח עם אבי ז"ל.
אז, לא כמו היום, גם בחורה צעירה לימים יכלה להכנס לכל גדולי ישראל ולשוחח עימהם, כל שיחה הם חשו תחושת שליחות שהנה מגיעה עוד מישהי ומסכימה להקים בית של תורה ורק של תורה, לבנות שכאלה מגיע להשקיע את הזמן ואת הכח.
עליתי לכמה רבנים, ודודי מירושלים הגיע במיוחד לבני ברק וסיפר את אשר קיבל מגדולי ישראל, אני לא זוכרת האם הרב מפונוביז' אמר לי, או אולי ר' חצ'קל [מרן המשגיח זי"ע] אולי זה היה בכלל הרב לנדא, אבל שנים מהם אמרו לי –
חובת ההשתדלות בתקופת שידוכים לא באמת מקדמת את השידוך, הקב"ה יושב כל היום ועוסק בזיווג איש לאשה, וארבעים יום לפני הלידה כבר הוחלט מי יהיה בעלך, אבל את צריכה לעשות רק את ההשתדלות, ולדעת שני דברים חשובים. א. ההשתדלות לא מקדמת ולו במעט. ב. התוצאה לא קשורה להשתדלות.
[במאמר המוסגר דוד שלי אמר לי שהבריסקר רוב היה אומר שההשתדלות המופרזת בשידוכים, אנשים עושים בשביל להרגיע את עצמם ולא באמת בגלל שהם חושבים שזה עוזר. הם חוששים, נו מה נראה לך, לפעמים עד הרגע שהים נקרע זה מפחיד, אבל רגע אחרי כל העולם נפתח ושוכחים את כל תקופת העבר. ]
אז שאלתי אותם, נו עכשיו להפסיק לעשות כל השתדלות? אז אני לא זוכרת מי אמר לי, שמקובל מגדולי ישראל מדורות עברו שהאדם צריך לעשות השתדלות, כן חייב, עם כל המרץ והכח, אבל להבין שהשידוך לא תלוי בהשתדלות שלו, עושים השתדלות, ....
ואת יודעת למה הקב"ה לא קרע את הים מיד, למה נתן להם להיות לחוצים ומפוחדים ככה? לא בשביל השתדלות, אלא בשביל לקבל את התפילות שלהם, תפילה של מי שעומד לי הים והים לא נקרע זה יותר מנעילה, זה יותר ממוסף של שמחת תורה, זה תפילה אמיתית מעומק הלב, אוי רבונו של עולם כמה הקב"ה אוהב תפילות שכאלה, זה ממש להתענג על ה', אני מתגעגעת לתפילות שלי בימי השידוכים הארוכים שלי. אלו היו תפילות אמיתיות.
אחרי השיחות האלו, שהיו מרוממות מאד, החלטתי שההורים שלי עושים מספיק השתדלות, וקיבלתי על עצמי שאני לא מתעסקת בזה יותר, ונותנת להורי ז"ל לנהל הכל. אחרי תקופה לא ארוכה הגיע מירושלים ההצעה של אבא, בדרך לא דרך. בחתונה של השכנה שלנו הגיע יהודי תלמיד חכם שאבי ז"ל זכר מהשנים ההם שלפני השואה, ואבי ז"ל כדרך אגב מספר לו שבתו ממתינה לשידוך, והוא מספר שהכיר בחור תלמיד חכם גדול, וכך יצא השידוך.
את יודעת – אחד מהצוות של הישיבה [אצל אימי 'הישיבה' זו 'פונוביז'] אמר פעם לאבי ז"ל שבשידוכים צריך לברר על עקשנות ועל קמצנות, ואבא היה אוחז ששניהם מגיעים ממקור אחד, חוסר יכולת לעגל פינות, וזה נורא ואיום הדבר הזה, זה אבא ז"ל לא הסכים לשמוע על עקשנים, הוא מאס בזה ממש.
עד כמה צריך להשתדל במציאת זיווגאפשר יותר רקע על מה שמדברים פה?
זה מענין אותי מאוד
אבל לא ככ הבנתי מה?
מרגש ומעשיר..שוחחתי עם אימי
דווקא שיחה מעולה לתקופה זו, זכרה יחסית הרבה פרטים, אמרתי לה שאני הולכת לכתוב את זה, אז אמרה - אי אפשר לומר מסר בלבד, צריך להכיר את הרקע [מנהלת בנשמה...]
אז הנה תקציר השיחה בספוילר.
הורי זכרונם לברכה הגיעו לארץ בשנים שלפני השואה, ההשקפה שלהם הייתה שצריך למצוא חתן שמשלב בין תורה לדרך ארץ, צריך מישהו שמצד אחד יהיה שקוע בלימוד, ומלא כל כולו בתורה ויראה, אך מצד שני מישהו שיפרנס את המשפחה וידאג לצד הכלכלי.
כשהתבגרתי הגעתי למחזור הראשון של סמינר הרב וולף, והרב המנהל [כך כינו את הרב וולף זצ"ל] חינך אותנו שכיום צריך למצוא חתן שהוא רק יושב ולומד, ואת עול הפרנסה נשאיר לאשה, במיוחד אחרי שנות השואה הארורה אין ברירה, צריך להקים את עולם התורה מחדש, הורי שהיו גרים בקרבת מקום לחזו"א ניגשו אליו בשאלה, האם דרכו של הרב המנהל היא על פי השקפתו ומחשבתו, והחזו"א ברוב טוב לבו, לא סתם אמרו עליו שהיה 'ליבם של ישראל', זו לא סיסמה לקידום, זו מציאות מעמיקה ומלאת משמעות, ישב עם אבי ז"ל והסביר לו כי הבת שלו צריכה רק בחור ישיבה.
התפנית ההשקפתית לא הייתה קלה להורי ז"ל, הדרך בה חונכו בבית הוריהם, הדרך בה חונכו הוריהם משתנה, והדבר לקח מהם כוחות נפש ומחשבה רבים, באותו הזמן חברותי מהשכונה, נו באמת שרית את חושבת שזה כמו היום, כיתה של 40 שנות עם 12 כיתות במחזור, אוי נו.. בקושי 7 חברות היו לי מהשכונה, והם התחילו להתארס לאט לאט, ואני רווקה מתבגרת, מחפשת בחור ישיבה מהסוג של פעם, כזה שחוץ מלימוד לא יודע כלום מחייו.
בליל שבת שוחחתי עם הורי ביראת כבוד, ואמרתי להם שהגיע הזמן שלי למצוא את 'הבחור' 'הכי' טוב בעולם הישיבות, אבל אני רוצה להתארס, הורי הסבירו את דעתם, וכבת מחונכת לא אמרתי מילה, שמרתי לא פי, כי כך כיבדו את ההורים בתקופה שלי, מי העז לומר מילה נגד ההורים.
חברותי החלו להזמין אותי לברית של בניהם, ואני כמעט האחרונה שעדיין רווקה.
החלטתי שאפנה לדודי מירושלים, שהיה מקרוב להרבה מאד גדולי ישראל זצ"ל, שלחתי לו מכתב בו כתבתי את לבטי, ואת הבלבול השורר במחשבתי, והוא ניחם אותי שהוא ישוחח עם אבי ז"ל.
אז, לא כמו היום, גם בחורה צעירה לימים יכלה להכנס לכל גדולי ישראל ולשוחח עימהם, כל שיחה הם חשו תחושת שליחות שהנה מגיעה עוד מישהי ומסכימה להקים בית של תורה ורק של תורה, לבנות שכאלה מגיע להשקיע את הזמן ואת הכח.
עליתי לכמה רבנים, ודודי מירושלים הגיע במיוחד לבני ברק וסיפר את אשר קיבל מגדולי ישראל, אני לא זוכרת האם הרב מפונוביז' אמר לי, או אולי ר' חצ'קל [מרן המשגיח זי"ע] אולי זה היה בכלל הרב לנדא, אבל שנים מהם אמרו לי –
חובת ההשתדלות בתקופת שידוכים לא באמת מקדמת את השידוך, הקב"ה יושב כל היום ועוסק בזיווג איש לאשה, וארבעים יום לפני הלידה כבר הוחלט מי יהיה בעלך, אבל את צריכה לעשות רק את ההשתדלות, ולדעת שני דברים חשובים. א. ההשתדלות לא מקדמת ולו במעט. ב. התוצאה לא קשורה להשתדלות.
[במאמר המוסגר דוד שלי אמר לי שהבריסקר רוב היה אומר שההשתדלות המופרזת בשידוכים, אנשים עושים בשביל להרגיע את עצמם ולא באמת בגלל שהם חושבים שזה עוזר. הם חוששים, נו מה נראה לך, לפעמים עד הרגע שהים נקרע זה מפחיד, אבל רגע אחרי כל העולם נפתח ושוכחים את כל תקופת העבר. ]
אז שאלתי אותם, נו עכשיו להפסיק לעשות כל השתדלות? אז אני לא זוכרת מי אמר לי, שמקובל מגדולי ישראל מדורות עברו שהאדם צריך לעשות השתדלות, כן חייב, עם כל המרץ והכח, אבל להבין שהשידוך לא תלוי בהשתדלות שלו, עושים השתדלות, ....
ואת יודעת למה הקב"ה לא קרע את הים מיד, למה נתן להם להיות לחוצים ומפוחדים ככה? לא בשביל השתדלות, אלא בשביל לקבל את התפילות שלהם, תפילה של מי שעומד לי הים והים לא נקרע זה יותר מנעילה, זה יותר ממוסף של שמחת תורה, זה תפילה אמיתית מעומק הלב, אוי רבונו של עולם כמה הקב"ה אוהב תפילות שכאלה, זה ממש להתענג על ה', אני מתגעגעת לתפילות שלי בימי השידוכים הארוכים שלי. אלו היו תפילות אמיתיות.
אחרי השיחות האלו, שהיו מרוממות מאד, החלטתי שההורים שלי עושים מספיק השתדלות, וקיבלתי על עצמי שאני לא מתעסקת בזה יותר, ונותנת להורי ז"ל לנהל הכל. אחרי תקופה לא ארוכה הגיע מירושלים ההצעה של אבא, בדרך לא דרך. בחתונה של השכנה שלנו הגיע יהודי תלמיד חכם שאבי ז"ל זכר מהשנים ההם שלפני השואה, ואבי ז"ל כדרך אגב מספר לו שבתו ממתינה לשידוך, והוא מספר שהכיר בחור תלמיד חכם גדול, וכך יצא השידוך.
את יודעת – אחד מהצוות של הישיבה [אצל אימי 'הישיבה' זו 'פונוביז'] אמר פעם לאבי ז"ל שבשידוכים צריך לברר על עקשנות ועל קמצנות, ואבא היה אוחז ששניהם מגיעים ממקור אחד, חוסר יכולת לעגל פינות, וזה נורא ואיום הדבר הזה, זה אבא ז"ל לא הסכים לשמוע על עקשנים, הוא מאס בזה ממש.
יישר כח! דברים נפלאים ומחזקים!שוחחתי עם אימי
דווקא שיחה מעולה לתקופה זו, זכרה יחסית הרבה פרטים, אמרתי לה שאני הולכת לכתוב את זה, אז אמרה - אי אפשר לומר מסר בלבד, צריך להכיר את הרקע [מנהלת בנשמה...]
אז הנה תקציר השיחה בספוילר.
הורי זכרונם לברכה הגיעו לארץ בשנים שלפני השואה, ההשקפה שלהם הייתה שצריך למצוא חתן שמשלב בין תורה לדרך ארץ, צריך מישהו שמצד אחד יהיה שקוע בלימוד, ומלא כל כולו בתורה ויראה, אך מצד שני מישהו שיפרנס את המשפחה וידאג לצד הכלכלי.
כשהתבגרתי הגעתי למחזור הראשון של סמינר הרב וולף, והרב המנהל [כך כינו את הרב וולף זצ"ל] חינך אותנו שכיום צריך למצוא חתן שהוא רק יושב ולומד, ואת עול הפרנסה נשאיר לאשה, במיוחד אחרי שנות השואה הארורה אין ברירה, צריך להקים את עולם התורה מחדש, הורי שהיו גרים בקרבת מקום לחזו"א ניגשו אליו בשאלה, האם דרכו של הרב המנהל היא על פי השקפתו ומחשבתו, והחזו"א ברוב טוב לבו, לא סתם אמרו עליו שהיה 'ליבם של ישראל', זו לא סיסמה לקידום, זו מציאות מעמיקה ומלאת משמעות, ישב עם אבי ז"ל והסביר לו כי הבת שלו צריכה רק בחור ישיבה.
התפנית ההשקפתית לא הייתה קלה להורי ז"ל, הדרך בה חונכו בבית הוריהם, הדרך בה חונכו הוריהם משתנה, והדבר לקח מהם כוחות נפש ומחשבה רבים, באותו הזמן חברותי מהשכונה, נו באמת שרית את חושבת שזה כמו היום, כיתה של 40 שנות עם 12 כיתות במחזור, אוי נו.. בקושי 7 חברות היו לי מהשכונה, והם התחילו להתארס לאט לאט, ואני רווקה מתבגרת, מחפשת בחור ישיבה מהסוג של פעם, כזה שחוץ מלימוד לא יודע כלום מחייו.
בליל שבת שוחחתי עם הורי ביראת כבוד, ואמרתי להם שהגיע הזמן שלי למצוא את 'הבחור' 'הכי' טוב בעולם הישיבות, אבל אני רוצה להתארס, הורי הסבירו את דעתם, וכבת מחונכת לא אמרתי מילה, שמרתי לא פי, כי כך כיבדו את ההורים בתקופה שלי, מי העז לומר מילה נגד ההורים.
חברותי החלו להזמין אותי לברית של בניהם, ואני כמעט האחרונה שעדיין רווקה.
החלטתי שאפנה לדודי מירושלים, שהיה מקרוב להרבה מאד גדולי ישראל זצ"ל, שלחתי לו מכתב בו כתבתי את לבטי, ואת הבלבול השורר במחשבתי, והוא ניחם אותי שהוא ישוחח עם אבי ז"ל.
אז, לא כמו היום, גם בחורה צעירה לימים יכלה להכנס לכל גדולי ישראל ולשוחח עימהם, כל שיחה הם חשו תחושת שליחות שהנה מגיעה עוד מישהי ומסכימה להקים בית של תורה ורק של תורה, לבנות שכאלה מגיע להשקיע את הזמן ואת הכח.
עליתי לכמה רבנים, ודודי מירושלים הגיע במיוחד לבני ברק וסיפר את אשר קיבל מגדולי ישראל, אני לא זוכרת האם הרב מפונוביז' אמר לי, או אולי ר' חצ'קל [מרן המשגיח זי"ע] אולי זה היה בכלל הרב לנדא, אבל שנים מהם אמרו לי –
חובת ההשתדלות בתקופת שידוכים לא באמת מקדמת את השידוך, הקב"ה יושב כל היום ועוסק בזיווג איש לאשה, וארבעים יום לפני הלידה כבר הוחלט מי יהיה בעלך, אבל את צריכה לעשות רק את ההשתדלות, ולדעת שני דברים חשובים. א. ההשתדלות לא מקדמת ולו במעט. ב. התוצאה לא קשורה להשתדלות.
[במאמר המוסגר דוד שלי אמר לי שהבריסקר רוב היה אומר שההשתדלות המופרזת בשידוכים, אנשים עושים בשביל להרגיע את עצמם ולא באמת בגלל שהם חושבים שזה עוזר. הם חוששים, נו מה נראה לך, לפעמים עד הרגע שהים נקרע זה מפחיד, אבל רגע אחרי כל העולם נפתח ושוכחים את כל תקופת העבר. ]
אז שאלתי אותם, נו עכשיו להפסיק לעשות כל השתדלות? אז אני לא זוכרת מי אמר לי, שמקובל מגדולי ישראל מדורות עברו שהאדם צריך לעשות השתדלות, כן חייב, עם כל המרץ והכח, אבל להבין שהשידוך לא תלוי בהשתדלות שלו, עושים השתדלות, ....
ואת יודעת למה הקב"ה לא קרע את הים מיד, למה נתן להם להיות לחוצים ומפוחדים ככה? לא בשביל השתדלות, אלא בשביל לקבל את התפילות שלהם, תפילה של מי שעומד לי הים והים לא נקרע זה יותר מנעילה, זה יותר ממוסף של שמחת תורה, זה תפילה אמיתית מעומק הלב, אוי רבונו של עולם כמה הקב"ה אוהב תפילות שכאלה, זה ממש להתענג על ה', אני מתגעגעת לתפילות שלי בימי השידוכים הארוכים שלי. אלו היו תפילות אמיתיות.
אחרי השיחות האלו, שהיו מרוממות מאד, החלטתי שההורים שלי עושים מספיק השתדלות, וקיבלתי על עצמי שאני לא מתעסקת בזה יותר, ונותנת להורי ז"ל לנהל הכל. אחרי תקופה לא ארוכה הגיע מירושלים ההצעה של אבא, בדרך לא דרך. בחתונה של השכנה שלנו הגיע יהודי תלמיד חכם שאבי ז"ל זכר מהשנים ההם שלפני השואה, ואבי ז"ל כדרך אגב מספר לו שבתו ממתינה לשידוך, והוא מספר שהכיר בחור תלמיד חכם גדול, וכך יצא השידוך.
את יודעת – אחד מהצוות של הישיבה [אצל אימי 'הישיבה' זו 'פונוביז'] אמר פעם לאבי ז"ל שבשידוכים צריך לברר על עקשנות ועל קמצנות, ואבא היה אוחז ששניהם מגיעים ממקור אחד, חוסר יכולת לעגל פינות, וזה נורא ואיום הדבר הזה, זה אבא ז"ל לא הסכים לשמוע על עקשנים, הוא מאס בזה ממש.
כנראה חלקכן תלמידות שלה או כמורה או כמנהלת ואולי כמפקחת..... בחינוך העצמאי.ראה לי שזה יעזור לבסס את הדברים יותר בעוגן המציאות.
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
חלה שגיאה בשליחה. נסו שוב!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
תהילים פרק כה
אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
הנושאים החמים