עובי שיש

  • פותח הנושא 050
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #41
אם כבר יש פה מקצועניות אני אשאל
בחנות קרמיקה הציע אפשרות של לחפות עם אריחים גדולים-60*120
כך יש פחות רובה וחיבורים,
יודעות אם מומלץ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
אם כבר יש פה מקצועניות אני אשאל
בחנות קרמיקה הציע אפשרות של לחפות עם אריחים גדולים-60*120
כך יש פחות רובה וחיבורים,
יודעות אם מומלץ?

אני אמנם לא מקצוענית
אבל עשיתי לאחרונה חיפוי 120*60
יצא מהמם!! ממש מראה זכוכיתי. ברבע מחיר מזכוכית. יש לי חזיתות מזכוכית וזה נראה אותו דבר.
חשוב מאד להגיד לרצף שישים רובה אפוקסית בלבד, כל סוגי הרובה האחרים משחירים אחרי תקופה ממש קצרה.וזה ממש מפריע במיוחד אם עושים אריחים לבנים חלקים.
לא כל רצף יודע לעבוד עם הרובה הזו, היא מתייבשת מהר ולכן קשה יותר לעבוד איתה.
בנוסף לא לכל רצף יש מכונה שחותכת אריחים בגודל המתאים (120 לפחות) (אם המרווח שלך זה בדיוק 60, לא צריך לחתוך באורך רק ברוחב. אצלי יש 50 - זה הסטנדרט, 60 זה גבוה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אני לא הלכתי על זכוכית בגלל המחיר,
אבל,
לקחתי פורמייקה מעולה שנותנת מראה זכוכיתי (לא מתיימרת לזכוכית, אבל המראה מהמם)
כשאת לוקחת פורמייקה טובה והייתי לוקחת גם קנט לייזר זה משדרג מטבח מאוד!!
(כמובן חשוב גם ללכת למקום שעושה עבודה טובה - אני אישית מרוצה ממש!!)
איזה צבע? איזו פורמיקה? המראה הזכוכיתי זה בגלל הגוון או בגלל סוג הפורמיקה?
ומה זה קנט ליזר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
ממש לא, בשימוש יומיומי בכלל לא מפריע לי.
השיש מפולס לחלוטין, ובשביל שמים יזלו לרצפה צריך ממש שיטפון.
והכיורים גדולים - זה גם משפיע מאד שלא ישפריץ בזמן שטיפת הכלים.
מים נוזלים לי רק פעם בתקופה שאני מנקה ממש יסודי עם מפלי מים.
בנקיון היומי או השבועי לא נוזלת שום טיפה

זה נשמע לי כל כך הזוי מה שאת מספרת, לנו יש סף אבל דיברתי עם המון (המון!) שאין להם סף וכולם בוכים ומצטערים וכל הארונות והרצפה שלהם מלאים מים...

בשטיפת כלים גם ניתן לראות תמיד אצלנו שעפים מים לאיזור של הסף, ברור שבלי הסף כל הבגדים שלי היו נרטבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
על הדרך...
ארונות מזכוכית באמת כ"כ הולך או שיכול להיות מטבח מספיק יפה מפורמייקה?
גם צירים, יש יותר טובים מבלום?

ארונות מזכוכית מאד הולך, אבל אף אחד לא מבטיח שעוד 5 שנים זה לא יראה מיושן מאד...
ויש גם את השיקול של טביעות אצבע שיש על זכוכית, אלא אם כן לוקחים זכוכית מט - משי.
אני חושבת שיש מטבחים מקסימים שנראים מעולה פלוס והם מפורמיקה, לדוג' המטבח שלי :p
(תמונה בעמוד הקודם)

לגבי פרזול יש עוד חברות מעולות, לבלום יש פשוט את היח''צ הכי טוב :D

הטיש וגראס לא פחות מבלום ברמה, ואולי אפילו יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אם כבר יש פה מקצועניות אני אשאל
בחנות קרמיקה הציע אפשרות של לחפות עם אריחים גדולים-60*120
כך יש פחות רובה וחיבורים,
יודעות אם מומלץ?

המראה שמתקבל הוא מקסים, צריך רצף שיודע ויש לו את הכלים לעבוד עם גודל כזה של אריח.
יכול לדמות זכוכית אם זה אריח חלק, או להראות ממש כמו שיש באריח מדוגם יותר.

זה נשמע לי כל כך הזוי מה שאת מספרת, לנו יש סף אבל דיברתי עם המון (המון!) שאין להם סף וכולם בוכים ומצטערים וכל הארונות והרצפה שלהם מלאים מים...

בשטיפת כלים גם ניתן לראות תמיד אצלנו שעפים מים לאיזור של הסף, ברור שבלי הסף כל הבגדים שלי היו נרטבים.

מוזמנת לבוא לנסות :D
השיש מפולס כל כך טוב, שגם אם מגיעים מים לקצה - הם נעצרים שם. כמו בכוס מים שאם ממלאים קצת מעל לגובה הכוס בזהירות - המים עדין לא נשפכים, אז ככה גם בשיש, אני עצמי הופתעתי מאד כשראיתי את זה.

ולגבי ההשפרצות בשטיפת כלים - בכיור גדול זה פשוט לא קורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
המראה שמתקבל הוא מקסים, צריך רצף שיודע ויש לו את הכלים לעבוד עם גודל כזה של אריח.
יכול לדמות זכוכית אם זה אריח חלק, או להראות ממש כמו שיש באריח מדוגם יותר.



מוזמנת לבוא לנסות :D
השיש מפולס כל כך טוב, שגם אם מגיעים מים לקצה - הם נעצרים שם. כמו בכוס מים שאם ממלאים קצת מעל לגובה הכוס בזהירות - המים עדין לא נשפכים, אז ככה גם בשיש, אני עצמי הופתעתי מאד כשראיתי את זה.

ולגבי ההשפרצות בשטיפת כלים - בכיור גדול זה פשוט לא קורה.


גם אני מצטרפת לשיפי
אם יש איש שיש טוב ומקצועי - שיודע את העבודה, אין שום בעיה (בבני ברק - אני ממליצה על נחום)
גם בבית עם בו הילדה רוחצת כלים - הכל בסדר ואין טיפת מים על הארונות
ולגבי עובי השיש - המראה שלי הוא שיש של חצי ס"מ- ז"א פלטת השיש היא של 2 ס"מ והוא מנסר את חזית השיש למראה של 1/2 ס"מ וזה מדהים, כל מי שנכנס מתלהב מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
גם אני מצטרפת לשיפי
אם יש איש שיש טוב ומקצועי - שיודע את העבודה, אין שום בעיה (בבני ברק - אני ממליצה על נחום)
גם בבית עם בו הילדה רוחצת כלים - הכל בסדר ואין טיפת מים על הארונות
ולגבי עובי השיש - המראה שלי הוא שיש של חצי ס"מ- ז"א פלטת השיש היא של 2 ס"מ והוא מנסר את חזית השיש למראה של 1/2 ס"מ וזה מדהים, כל מי שנכנס מתלהב מאוד!

פאזה הפוכה - מהמם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
לי נראה דוקא שעובי 4 ס"מ הוא הכי יפה...

תמונה לדוגמא
 

קבצים מצורפים

  • IMG_1664-600x400.jpg
    IMG_1664-600x400.jpg
    KB 118 · צפיות: 387
  • הוסף לסימניות
  • #50
גם אני מצטרפת לשיפי
אם יש איש שיש טוב ומקצועי - שיודע את העבודה, אין שום בעיה (בבני ברק - אני ממליצה על נחום)
גם בבית עם בו הילדה רוחצת כלים - הכל בסדר ואין טיפת מים על הארונות
ולגבי עובי השיש - המראה שלי הוא שיש של חצי ס"מ- ז"א פלטת השיש היא של 2 ס"מ והוא מנסר את חזית השיש למראה של 1/2 ס"מ וזה מדהים, כל מי שנכנס מתלהב מאוד!

אפשר תמונה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
ואם הכיור הוא סטנדרטי 60 ס"מ?

כיור 60 נקרא גדול למרות שהוא סטנדרטי לחלוטין.
על זה בדיוק דיברתי.

אצל חמותי עם כיור ישן שהוא קטן יותר גם באורך וגם ברוחב - שם לפעמים אני כן מתרטבת בשטיפת כלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
ומה קורה עם יש קנט קטן? זה גם פוגם במראה הכללי?

תמונה לדוגמא
 

קבצים מצורפים

  • 27012010110147.jpg
    27012010110147.jpg
    KB 38.1 · צפיות: 410
  • הוסף לסימניות
  • #54
(את בעצם אומרת שכל אלה שמתלוננות על מים בארונות וברצפה זה בגלל פילוס לא נכון של השיש... אז מה, 90 אחוז מהמתקינים לא מקצוענים?)

עוד תמונה לדוגמא של קנט קטן
 

קבצים מצורפים

  • 26012010055729.jpg
    26012010055729.jpg
    KB 575.4 · צפיות: 401
  • הוסף לסימניות
  • #55
שיפי,
הברז הישר (במטבח הכהה) נח לך לשימוש?
הציעו לי כזה והתלבטתי אם לא מידי גבוה.

הקלאפות מיוחדות,ממש שילוב מענין
זה שתים נפרדות ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
אין לי קנט ואני לא מפסיקה לנקות את הארונות ואת הרצפה ליד השיש!
אם זה איש שיש איכותי והוא התקין את השיש בצורה ישרה מאד על המילימטר
אין שום סיבה שינזל מים מחוץ לשיש
בכל אופן כך זה אצלנו
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
קופצת על האשכול
אני גם כן לפני בחירת מטבח ובא לי לראות מטבחים יפים לפני שאני בוחרת
אני יודעת שיש מספיק קטלוגים , אבל אני רוצה לראות מטבח אמיתי לא בקטלוג...
תודה למתאמצת.
יש רחוב שלם באזור משרד הפנים בירושלים של מטבחים
שווה ללכת לראות
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
ארונות מזכוכית מאד הולך, אבל אף אחד לא מבטיח שעוד 5 שנים זה לא יראה מיושן מאד...
ויש גם את השיקול של טביעות אצבע שיש על זכוכית, אלא אם כן לוקחים זכוכית מט - משי.
אני חושבת שיש מטבחים מקסימים שנראים מעולה פלוס והם מפורמיקה, לדוג' המטבח שלי :p
(תמונה בעמוד הקודם)

לגבי פרזול יש עוד חברות מעולות, לבלום יש פשוט את היח''צ הכי טוב :D

הטיש וגראס לא פחות מבלום ברמה, ואולי אפילו יותר.

בכל חומר וצבע אף אחד לא מבטיח שלא יראה מיושן.

דווקא לבן מכל הצבעים הוא קלאסי ויש לו סיכוי להאריך ימים באופנה.
מצד שני בלבן הכי מפריע הנראות של הפורמיקה, כי רואים את סימני הלחץ שבעזרתו מצמידים את הפורמיקה לMDF.
וטביעות אצבעות על פורמיקה לבנה- רואים יותר מזכוכית.
אצלך במטבח יש פורמיקה לבנה? זכור לי שהלבן אצלך הוא מחומר אחר או שאני טועה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
ומה קורה עם יש קנט קטן? זה גם פוגם במראה הכללי?

תמונה לדוגמא
לי מפריע בקנט פחות המראה, כי זה ענין של טעם ואופנה, ויותר הלכלוך המעצבן והאבנית שמצטברת בחיבור בין הקנט לשיש, שנורא קשה להגיע שם לנקיון מושלם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
מעניין לשמוע עוד כאלה שאין להם קנט והם מאושרים...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה