הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"תעשה לי טובה, תן לי לפנות את הצלחת" אני מוצאת את עצמי נדיבה מאד, לבן החמש שרוצה כל כך לעזור לי.
לוקחת ממנו את הכלי השברירי, מפנה אליי פח שאריות של אורז עם אפונה, עוף וכדורי בשר שחרף השקעתי, לא תמו מן הצלחת. "אמרתי לך שאחרי הדגים אנחנו מפוצצים" מזכיר לי איש החייל שהתעייף לא פחות ממני מהבוקר הפעלתני שלנו. בעיקר מקילוף ירקות ושטיפת כלים שאינם נגמרים לעולם. מקבלת לידי צלחת נוספת. "ואתה יודע מה דעתי" אני עונה בחיוך עייף ולשנינו אין כוח שאפרט.
"מים אחרונים חובה" אבא שלנו פותח את הברז, וקורא לבן הגדול להצטרף אליו.
"אני רוצה לברך איתך, אמא" מבקשת הבת שלי, שעדיין לא קוראת מהברכון.
"גם אני" מצטרף החמשניק.
"גם אני" מצייצת ילדת המרשמלו שלי שעד עכשיו היתה תינוקת, ופתאום היא ילדת גן.
אבא שולח להם נשיקה באוויר, (שמשמעותה "תמשיכו לנדנד לאימא ותנו לי קצת שקט") לוקח את הגדול איתו והם מזמזמים יחד מהסלון.
"אמא אני תמיד מתבלבלת" מסבירה לי הגדולה.
"גם אני" מצטרף החמשניק.
"אני לא מתבלבלת אבל אני רוצה לברך איתך" מסבירה לי המרשמלו.
ערימת הסירים מונחת בצד השיש. מים אחרונים. לוקחת ברכון והם נאספים סביבי.
תמונה: pixabay
לאחר עשרת השניות הראשונות אני כבר יודעת מה הולך לקרות עכשיו, וזה אכן קורה. אנחנו מתפצלים:
לכל ילד נוסח שונה לברכה המזון אותו הוא משנן בגן בימות החול.
לגדולה נוסח ארוך של ילדת בית ספר. רק בלי 'הרחמן'.
לחמשניק נוסח עדתי שונה.
לקטנה דילוגים על ימין ועל שמאל. שירים, לחנים, תנועות ידיים.
ואני? מנסה לתמרן בין כולם בלי לסטות מהנוסח שלי.
&&&
"אמא עכשיו ממתקים?" החמשניק לא מוותר.
"אמרתי לכם, לא הספקנו להיות השבוע בסופר, וחסלתם כל מה שיש בארון - נישאר ביסלי כתום"
"לא ביסלי!! זה לא ממתק בכלל" אומר המלומד הגדול שלי.
"תפתח את הארון ותבחר לבד" אני מציעה לו לבחור בין קרקרים, לנישנושים, לפרכיות ל... ביסלי כתום. מה לעשות, בכל בית יש תקופות עמוסות יותר שמשכיחות את הממתקים מהמזווה.
הוא טורק את הארון בפרצוף מאוכזב, משאיר את התכולה מבוישת והולך לחפש את מגזין הילדים בספריה.
"אמא אני לא אוהבת ממתקים זה סתם לא בריא" מתחנפת הגדולה.
"גם אני" אני משתפת אותה. "אני אוהבת אותך".
מוציאה צלחת ופורסת את העוגה (הקנויה. למי היה זמן לאפות?!) וחושבת על רעיון נוסף ל'עונג שבת' שלנו.
פיצוחים זה טוב, אבל לא לילדים.
פירות! איך לא חשבתי...
"דנדוש תוציא לי תפוחים מהמקרר" שולפת את קרש החיתוך, קערת חרסינה ורודה, וקומפוט קוביות אננס מלמעלה.
"יש כאן אדומים, אדומים, עוד אדומים..." הוא שולף מהקופסא של התפוחים השטופים, את האדומים המבריקים בזה אחר זה.
"המממ. יש כאן גם ירוק וצהוב אחד" הוא מתכופף למגירת הפירות.
"תביא את כולם" אני מתלהבת מהצבעוניות. "אבל מה הקשר, אמא" מסבירה לי שירוש "הירוק הוא חמוץ והאדומים מתוקים, והאננס... איכס!! למה שמת את כל האננס?? אני לא אוהבת!!"
"אננס זה טעים" אני משכנעת.
"אבל אני לא אוהבת" היא חורצת.
"אז תטעמי!" אני מכריעה עם מילת הקסם שלנו במטבח. היא לוקחת קוביה ועושה פרצוף. משנה אותו לאט לאט ואז מסבירה: "טוב, זה בעצם כן טעים, קצת".
"אבל בשביל מה כל התפוחים האלו, אמא? האדומים מספיקים. יש פה יותר מדיי טעמים..." היא בוחנת את הקערה שהופכת לסלט צבעוני.
"כשהם ביחד, נוצר מהם טעם אחר לגמריי".
"כמו הבושם של ורדית מהסיפור" מסבירה לה המרשמלו. "שערבבו לה 'כמה בושם' ביחד ויצא ריח טוב" היא תורמת מהעולם שלה.
בכף גדולה אני מערבבת את הסלט ואפילו לא מוסיפה כפית סוכר אחת, כי בעולם שלי, החיבור הזה כל כך נכון ומשלים. וכל כך טוב לי לצלול לתוכו.
בעולם שלי אנשים מכל העדות והפנים-מגזרי הם סלט אחד גדול ומפנק. עשוי מאלף טעמים, צבעים, גדלים ומרקמים, וכל אחד כל כך רלוונטי ודומיננטי ומשלים את הטעם הכללי.
בעולם שלי, הכיתות מלאות בתלמידות ובתלמידים שהחיבור ביניהם לא היה נעשה כנראה לעולם, לפי צבעי הכיפות וסגנונות כיסויי הראש.
בשולחן שלי, נוסחים שונים לברכת המזון, אבל כולם מקובלים לפני המלך: בהגיה כזו או אחרת, בדילוגים בלחנים, ועם תנועות ידיים,
בעולם שלי, עובדים עם אותה שאיפה – קנייטש סאמט, שטריימלאך או ירושלמי, וגם אם יש פערים, וחוסר וודאות, זה לא באמת משנה למישהו, כדי להרכיב את הסלט ולהגיע אל הטעם המושלם.
אז מי צריך חטיפים כשיש על השולחן דבר בריא וערב כל כך?
טוב... אל תדאגו, כבר מחר נצא לקניה גדולה, כי גם אותם, אנחנו רוצים, להשלים את עונג השבת שלנו.
לוקחת ממנו את הכלי השברירי, מפנה אליי פח שאריות של אורז עם אפונה, עוף וכדורי בשר שחרף השקעתי, לא תמו מן הצלחת. "אמרתי לך שאחרי הדגים אנחנו מפוצצים" מזכיר לי איש החייל שהתעייף לא פחות ממני מהבוקר הפעלתני שלנו. בעיקר מקילוף ירקות ושטיפת כלים שאינם נגמרים לעולם. מקבלת לידי צלחת נוספת. "ואתה יודע מה דעתי" אני עונה בחיוך עייף ולשנינו אין כוח שאפרט.
"מים אחרונים חובה" אבא שלנו פותח את הברז, וקורא לבן הגדול להצטרף אליו.
"אני רוצה לברך איתך, אמא" מבקשת הבת שלי, שעדיין לא קוראת מהברכון.
"גם אני" מצטרף החמשניק.
"גם אני" מצייצת ילדת המרשמלו שלי שעד עכשיו היתה תינוקת, ופתאום היא ילדת גן.
אבא שולח להם נשיקה באוויר, (שמשמעותה "תמשיכו לנדנד לאימא ותנו לי קצת שקט") לוקח את הגדול איתו והם מזמזמים יחד מהסלון.
"אמא אני תמיד מתבלבלת" מסבירה לי הגדולה.
"גם אני" מצטרף החמשניק.
"אני לא מתבלבלת אבל אני רוצה לברך איתך" מסבירה לי המרשמלו.
ערימת הסירים מונחת בצד השיש. מים אחרונים. לוקחת ברכון והם נאספים סביבי.
תמונה: pixabay
לאחר עשרת השניות הראשונות אני כבר יודעת מה הולך לקרות עכשיו, וזה אכן קורה. אנחנו מתפצלים:
לכל ילד נוסח שונה לברכה המזון אותו הוא משנן בגן בימות החול.
לגדולה נוסח ארוך של ילדת בית ספר. רק בלי 'הרחמן'.
לחמשניק נוסח עדתי שונה.
לקטנה דילוגים על ימין ועל שמאל. שירים, לחנים, תנועות ידיים.
ואני? מנסה לתמרן בין כולם בלי לסטות מהנוסח שלי.
&&&
"אמא עכשיו ממתקים?" החמשניק לא מוותר.
"אמרתי לכם, לא הספקנו להיות השבוע בסופר, וחסלתם כל מה שיש בארון - נישאר ביסלי כתום"
"לא ביסלי!! זה לא ממתק בכלל" אומר המלומד הגדול שלי.
"תפתח את הארון ותבחר לבד" אני מציעה לו לבחור בין קרקרים, לנישנושים, לפרכיות ל... ביסלי כתום. מה לעשות, בכל בית יש תקופות עמוסות יותר שמשכיחות את הממתקים מהמזווה.
הוא טורק את הארון בפרצוף מאוכזב, משאיר את התכולה מבוישת והולך לחפש את מגזין הילדים בספריה.
"אמא אני לא אוהבת ממתקים זה סתם לא בריא" מתחנפת הגדולה.
"גם אני" אני משתפת אותה. "אני אוהבת אותך".
מוציאה צלחת ופורסת את העוגה (הקנויה. למי היה זמן לאפות?!) וחושבת על רעיון נוסף ל'עונג שבת' שלנו.
פיצוחים זה טוב, אבל לא לילדים.
פירות! איך לא חשבתי...
"דנדוש תוציא לי תפוחים מהמקרר" שולפת את קרש החיתוך, קערת חרסינה ורודה, וקומפוט קוביות אננס מלמעלה.
"יש כאן אדומים, אדומים, עוד אדומים..." הוא שולף מהקופסא של התפוחים השטופים, את האדומים המבריקים בזה אחר זה.
"המממ. יש כאן גם ירוק וצהוב אחד" הוא מתכופף למגירת הפירות.
"תביא את כולם" אני מתלהבת מהצבעוניות. "אבל מה הקשר, אמא" מסבירה לי שירוש "הירוק הוא חמוץ והאדומים מתוקים, והאננס... איכס!! למה שמת את כל האננס?? אני לא אוהבת!!"
"אננס זה טעים" אני משכנעת.
"אבל אני לא אוהבת" היא חורצת.
"אז תטעמי!" אני מכריעה עם מילת הקסם שלנו במטבח. היא לוקחת קוביה ועושה פרצוף. משנה אותו לאט לאט ואז מסבירה: "טוב, זה בעצם כן טעים, קצת".
"אבל בשביל מה כל התפוחים האלו, אמא? האדומים מספיקים. יש פה יותר מדיי טעמים..." היא בוחנת את הקערה שהופכת לסלט צבעוני.
"כשהם ביחד, נוצר מהם טעם אחר לגמריי".
"כמו הבושם של ורדית מהסיפור" מסבירה לה המרשמלו. "שערבבו לה 'כמה בושם' ביחד ויצא ריח טוב" היא תורמת מהעולם שלה.
בכף גדולה אני מערבבת את הסלט ואפילו לא מוסיפה כפית סוכר אחת, כי בעולם שלי, החיבור הזה כל כך נכון ומשלים. וכל כך טוב לי לצלול לתוכו.
בעולם שלי אנשים מכל העדות והפנים-מגזרי הם סלט אחד גדול ומפנק. עשוי מאלף טעמים, צבעים, גדלים ומרקמים, וכל אחד כל כך רלוונטי ודומיננטי ומשלים את הטעם הכללי.
בעולם שלי, הכיתות מלאות בתלמידות ובתלמידים שהחיבור ביניהם לא היה נעשה כנראה לעולם, לפי צבעי הכיפות וסגנונות כיסויי הראש.
בשולחן שלי, נוסחים שונים לברכת המזון, אבל כולם מקובלים לפני המלך: בהגיה כזו או אחרת, בדילוגים בלחנים, ועם תנועות ידיים,
בעולם שלי, עובדים עם אותה שאיפה – קנייטש סאמט, שטריימלאך או ירושלמי, וגם אם יש פערים, וחוסר וודאות, זה לא באמת משנה למישהו, כדי להרכיב את הסלט ולהגיע אל הטעם המושלם.
אז מי צריך חטיפים כשיש על השולחן דבר בריא וערב כל כך?
טוב... אל תדאגו, כבר מחר נצא לקניה גדולה, כי גם אותם, אנחנו רוצים, להשלים את עונג השבת שלנו.
ישי ריבו ונתן גושן, בביצוע 'נחכה לך'.
לכל הקוראים בלילות
לצועקים ברחובות
לכל המרכיבים את המקום האנושי הזה
את המרקם
לאלו שמחכים לשעה הבאה
כדי להתחיל שבוע חדש -
טוב יותר מכל בחינה שהיא.
השיר מוקדש לכם.
לכל הקוראים בלילות
לצועקים ברחובות
לכל המרכיבים את המקום האנושי הזה
את המרקם
לאלו שמחכים לשעה הבאה
כדי להתחיל שבוע חדש -
טוב יותר מכל בחינה שהיא.
השיר מוקדש לכם.
קבצים מצורפים
נערך לאחרונה ב:
