שיתוף - לביקורת עוף החול

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה היה כמה ימים אחרי תחילת זמן קיץ.

הם ישבו שם שלושתם, כמו כל יום כמעט, בחדר אפוף העשן של גרינצוויג. השעה היתה רבע לאחת עשרה, והם תכננו לגמור את הגילגול ולהניח תפילין. קטורת קודמת לתמיד של שחר ותמיד של שחר קרב עד בין הערביים ועד בכלל.
גרינצוויג היה מחובר לקבוצות הכי חמות בעולם הישיבות. כעת ישב על כסא המנהלים המרוט שלו, ביד אחת דפדף במיומנות בשיאומי חצי טאץ' החצי כשר, וביד השניה כיסה על פיו.
"די. לא. אין מאאאצב".
"מעה קרה, דבר!".
"יואו, יואו, יואוווו".
"נוו מה קרה, דבר כבר!"
"יואו, אני לא מאמין".
לשיפר נמאס. הוא נטל את הטלפון במהירות ורפרף על ההודעות. פיו נפער משורה לשורה.
"מה זההה. אמא. לא. יואו".
ההודעות רצו במחול שדים.
"ראשוני: חמש בחורים משיעור ב' בבוימל איבדו את ההכרה באופן פתאומי. כוחות הצלה במקום".
"בחור מהקיבוץ בישיבת עתלית התמוטט לפתע. מצבו אנוש".
עוד צפצוף ישר מהקבוצה של "עידכונים לפני שהם קורים": "מספר בחורים מתולדות יעקב ישראל נמצאו ללא רוח חיים בחדר אוכל".

מהמסדרון נשמעו צעקות. בחור מסויט רץ וצרח: הצולה! רוטשטיין נחנק! הצולה!
גרינצוויג ניסה להתקשר אך ידיו רעדו.
הבחור מהמסדרון נכנס לאקסטזה: נו! הוא כחול! הוא לבן! איפה שמיר הוא עשה קורס של מד"א!

זה היה היום הנורא ביותר בתולדות בישיבה. צוות מד"א שהגיע לטפל ברוטשטיין נאלץ לקבוע את מותו ואת מותם הפתאומי של עוד ששה בחורים. ראש הישיבה נראה כמי שמתו מוטל לפניו וזה אכן היה המצב.
שמועות רחשו והמכשירים והקווים לא עמדו בעומס.
זה בגלל החיסונים של הקורונה.
זה האוכל התעשייתי שנותנים לנו. בורקס והכל שוחה בשמן.
"אני שמעתי", סח מישהו בעל קשרים, "שהיתה תוכנית כזאת של השמאלנים לשים אנטנות עם קרינה דווקא ליד הישיבות, הנה אתם רואים", סיים.
ארבעים ותשע בחורי ישיבות ביום אחד! אתם קולטים מה זה? ארב-עי-ם ות-ש-ע! השם ירחם.
מסע ההלוייה היה קורע לב. ראש הישיבה לא היה מסוגל לדבר ורק יפחות בכי בקעו מהרמקולים.
כשבאו לבית הקברות מצאו אותו עמוס בישיבות נוספות. אבל שלא כרגיל במפגשים מעין אלה, לא נשמעה מילה. הלם היה על פני כולם.

הלילה עבר בשקט. באמצע חזרת הש"ץ נשמעה חבטה עזה. שינדלהויז משיעור ב' נפל. קמה בהלה עצומה. אופנוען הצלה פרץ לתוככי בית המדרש. ציוד דפיברילטור נפרק ומכות חשמל ניתנו לנער האומלל.
"זה כבר המקרה הרביעי שלי היום!" פלט איש ההצלה המיוזע, "פחד פחדים".
חרדה עמוקה פשטה בלב כל. שינדלהויז הועמס על אמבולנס שדהר משם ביללות.

גרינצוויג וחבריו ישבו בחדר בפנים חיוורות והביטו כלא מאמינים בהודעות שקפצו ודחקו אחת את השניה. למרבה האימה, המספרים היו גבוהים בהרבה מאתמול.
"כעשרים בחורים מבית ועד עוברים כעת החייאה!".
"עשרות בחורים מקירשנבויך לא התעוררו הבוקר. נפגעי חרדה רבים".
"חצי משיעור א' בתורת יהושע התמוטטו ומטופלים במקום".
שיפר קם וטייל בחדר כארי בסוגר. מה זה. עולם הישיבות נגמר. מה זה. מה קורה פה.
שמועות נוראות הגיעו. בחורים מגאון עוזנו נסעו במיניבוס להלוויה של עשרות מבני הישיבה. הנסיעה עברה בדממה. כשהנהג הגיע ליעד גילה שכל נוסעיו מתו בדרך.
הכמויות היו בלתי נתפסות. קלישאות כמו אין בית אשר אין שם מת החוירו מול המציאות הנוראה. בישיבות רבות מתו בשבוע ימים מאות בחורים.
עיני כולם ניתלו במרן ראש הישיבה הגר"ע יוספזון שישב ספון בביתו מאז החל הנגף.
רבנים ועסקנים שהתגודדו מחוץ למעונו נתקלו בסירוב נחרץ. "ראש הישיבה לא רוצה לראות אף אחד! הכריז הנכד התורן.
ראש ישיבה צעיר עם זקן מטופח סירב לקבל עליו את הדין. הוא שרבב את ראשו פנימה וזעק בפאתוס: "העוילם שואל אם לפזר את הישיבות הביתה! מקובלנו מרבותינו שישיבות לא סוגרים!". ראש הישיבה סירב לענות. ליבו ניבא לו שהבעיה תיפטר מאליה בימים הקרובים.

רבי עקיבא יוספזון היה דמות פלאית. הוא נולד להורים מתחתית המעמד החברתי, היה חסר כישרון, ובאופן טבעי מצא את מקומו בישיבות שבהם חצי יום עובדים וחצי יום לא לומדים. לאחר שנותר כמעט בודד במחזור, עזב את הישיבה והחל לעבוד כנהג משאית באירגון חסד ידוע. מספרים שפעם כשעמד לתדלק את הסמיטריילר שלו, עלו בו מחשבות פילוסופיות. הרי הDAF שלו מכילה מאות ליטרים של דלק. כמה מזה נכנס לבוכנה? ממש טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עד שנגמר כל המיכל. זאת אומרת שטיפה אחת יש לה גם ערך. המחשבה לא עזבה אותו. הוא המשיך להרהר בנושא עד שהחליט שהוא לא מוכן להעביר את החיים שלו בקבינה. גם שורה של גמרא יש לה ערך. שורה ועוד שורה.
לא בנקל השתחל לישיבה קטנה של הרב לזרוביץ, שהיה חתן של אחד ממורשי החתימה באירגון החסד, ומשם המשיך ללמוד אצל ר' לייזר והיה תלמידו חביבו. בשיעורים שמסר ניכרה שיטת לימוד שעשתה לה כנפיים אצל כל הלומדים בזמנו, ורבים מתלמידיו פתחו ישיבות שהמשיכו את דרכו וזכו לפופולריות רבה. כעת, לאסונו, ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.

המצב היה נורא. תוך שבועיים התברר כי מישיבות רבות נותרו בנייני רפאים בלבד. ההלוויות שהיו מתחילה המוניות ורוויות דמע נעשו מצומצמות. כל אחד נאלץ להשתתף יום ולילה בהלוויות של קרוביו. הפטירות הלכו ותכפו ובמקרים רבים לא היה מניין לקדיש ה"י.
מאות בני ישיבות התנדבו לחפור קברים ולא אחת קרה שהחופר התמוטט בקברו. במקרה כזה פסק ראש הישיבה שהנפטר קונה את מקומו.

כלי התקשורת הידועים בעולם עקבו בהתעניינות אחרי המגפה המוזרה שפקדה את תלמידי הקולג'ים לתלמוד.
"אלפי בני נוער מתו כאן במגפה מסתורית" דווח באין מפריע הכתב של CNN מקומת הלובי של הישיבה. "מסיבה לא מוסברת רק תלמידי הקמפוס נפגעו. לא נשים. לא זקנים. לא ילדים".

החיים נעצרו. הישיבות התרוקנו כמעט כליל. אלפי אברכים ישבו שבעה, לפעמים שוב, ושוב, ושוב. הכוללים היחידים שאיכשהו תפקדו היו כוללים לבעלי בתים ופנסיונרים. הפלא הגדול היה שהמגפה פגעה דווקא בטובי בני הישיבות, אלו שהתקוות מהם היו גדולות מאוד. נוער נושר נחשב מחוץ ל"קבוצת הסיכון". ניתן היה לומר בכאב, שעולם התורה נפח את נשמתו. כנראה בישיבות של אחרי המבול יהיה רק סדר אחד של 'השעה שלי עם התורה'.

גרינצוויג נשאר בחיים. גם שיפר והורן. הם התביישו בעובדה זו. זה אומר שמחשיבים אותם בשמים לכאלה שלא נורא אם יחיו. חסרי חשיבות. הם התגבשו עם עוד כמה מחברי קבוצת הואטסאפ שכמעט ולא נפגעה, ויחד למדו משניות לעילוי נשמת חבריהם.
המוות פסק מהסיבה העצובה שלא נשאר מי שימות.

גרינצוויג ניסה פעם לעשות עם שיפר חשבון כמה מתו.
כמה היה בעתלית? שמונה מאות?
איזה שמונה מאות. בשיעור אלף לבד היו שלוש מאות.
אוקיי. ניתן להם אלף. ובקירשנבויך?
ככה חמש מאות שש מאות. שש מאות חמישים בלחץ.
אז אלף תשע מאות. הלאה, גאון עוזנו שהתפצלה מתפארת עוזך? ארבע מאות בכל אחת.
ארבע מאות? אתה נסחף.
כשהגיעו לאחת עשרה אלף שיפר אמר: "אני לא מסוגל יותר".

חג שבועות של אותה שנה היה חג השבועות הכי עצוב אי פעם. אימהות רבות באו לישיבה שבנם למד בה, הניחו עוגת גבינה על מיטתו ובכו בכי מר. היכלי הישיבות שממו באותו לילה. ובאו כולם לישיבה של מעלה.

רבי עקיבא יוספזון ישב מכונס באבלו. בימים מועטים ירד לטמיון מאמץ של עשרות שנים. עשרות שנים של עמל התורה. של הרבצת תורה. של העמדת רבנן ותלמידיהון. הוא התבונן בקונטרס שהוציאו התלמידים לאור בבין הזמנים האחרון: שיעורי מורנו רה"י על מסכת תמורה פרקים א וב' - פנימי - לא מוגה. מי ילמד את זה. מי יבין את זה. מה יש לעשות עם זה. ישר לגניזה.
אולי יוציא עלון של פרשת השבוע. אולי ימסור "שיעור כללי" ממשניות מצוירות.

אבל בעצם, נשארו כמה תלמידים. בודדים. ממש טיפה מן הים.
אבל גם לטיפה יש ערך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
  • הוסף לסימניות
  • #4
אם להודות על האמת:
הייתי באמצע לשמוע שיעור תורה, והפרעת הקשב שלי דרשה משהו "מעניין יותר". ומה מעניין יותר מקטע חדש של @יאן.
איפשהוא באמצע הקטע הבנתי את הכיוון, עצרתי וחזרתי לשיעור.
קצת קשה לברוח ממנו אליו...

ביקורת עניינית:
קטע מדהים, מדויק.
השימוש בביטויים מושאלים תפס את עיניי שוב ושוב, במיוחד:
ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.
ודו המשמעות בכותרת.

מקווים לראות את כולם בקרוב ממש בתחיית המתים, וללמוד מהתלמידים היקרים הללו שיעור בהלכות תמורה פרקים א+ב (מוגה, להפצה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו, כבר בפסקה השנייה הבנתי לאן זה הולך ולמרות זאת לא יכולתי להפסיק לקרוא- זה פשוט תפס אותי.
כתוב בצורה כל כך יפה, תואמת לתקופתנו, אני פשוט נשאבתי לסיטואציה והזדעזעתי מהמחשבה שכך בעצם היה באותה התקופה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
רציתי להפסיק לקרוא בתחילה - כמה מוות אפשר לספוג בלי שהנפש תזדעזע?
אבל המשכתי, ואז קלטתי את הקאצ' ונרגעתי.
עד שחשבתי באמת על מה שהיה אז, על האסון הנורא הזה, הבלתי מוסבר (ונכון שיש לו הסבר, אבל איך הוא יכול באמת להתיישב על הלב?), על התחושות הנוראיות שהיו לאנשים אז, במיוחד לר' עקיבא/הגר"ע יוספזון - ושוב הנפש שלי הזדעזעה...
רעיון גאוני ממש להמחשת המצב דאז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
גם אני לא יכלתי להפסיק.
פתאום להרגיש קצת מה זה סיפור שגדלנו עליו, לא חשבנו עליו מדי. על הכאב שבו.
תודה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

"לפחות אנחנו יודעים שאלינו כל גזירת הגיוס הזו לא תגיע. אנחנו כאן בתוך ה'תיבת נח' שלנו, הישיבה!" אמר/ דרש דודי, בחור שקדן ומגיד מישרים בוסרי למדי, ליענקי חברו המסור לשמיעת דרשותיו שהפכו תדירות מיום ליום...

"אי אפשר לדעת..." פלט יענקי לדודי הנחרד.

"חס ושול'עם! איך אתה מדבר?" אמר דודי ברעד לא מדומה.

"על המשפט 'אל יאמין אדם בעצמו עד יום...'"

"מותו. ודאי ששמעתי! אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחשוב על כזה דבר! בישיבה שלנו אין בחורים שיתגייסו, אני אומר לך!" הרעד של דודי הפך מפחד לתקיף עד כועס... "טוב, אני הולך לראשיב'ע, להביא לו לראות את טיוטות דרשות המוסר שכתבתי..." אמר ועזב את יענקי לכיוון חדרו של ראש הישיבה.

הוא צעד במרץ, לקצב מחשבותיו שנעו בתזזיתיות יתר לאור השיחה האמוציונלית שהייתה לו...

הוא הגיע לדלת חדרו של ראש הישיבה. קולו נשמע מבפנים, מדבר בטלפון.

הוא עצר בעצמו מלדפוק, קצת כדי לא להפריע לשיחה, יותר מסקרנות לשמיעתה.

"כן, אני שומע מוישה, זה ברור, המצב ממש לא טוב! כמה שזה כואב, אני אשלח אליהם כמה בחורים מהישיבה.

מפחיד אותי לחשוב שאני שולח ככה בחורים מידיעה לגיוס הזה.

ברור שלא הייתי רוצה להגיע לזה... אבל אין מה לעשות, אנחנו לא נעמוד בסנקציות!"

דודי בלע את רוקו באימה.

"לא שמעתי, מה אמרת? כמה רוצים לגייס? אהה, רק מהישיבה שלנו, זה לא הרבה מדי? טוב, אל תדאג אני אשלח את הפחות טובים... נקווה שכל הישיבות יישרו קו שיחד נגיע ליעדים שנקבעו..."

דודי כבר לא היה יכול. הוא פרץ לחדר משתנק מאימה.

"הראשיב'ע! לגייס?! בחורים מהישיבה שלנו??!!"

"אין מה לעשות דודיל'ה... אתה לא יודע באיזה מצב קשה..."

"אבל איך? מה? זה לא ייתכן!"

"אחרי שיגיעו ליעדים הכל יהיה טוב, ונוכל כולנו לחזור למסלול..."

"אבל הראשיב'ע" פרץ דודי בבכי קורע לב "בחורים מהישיבה שלנו ילכו לצבא ויהיו לחייל..."

"מה?? איך אתה מדבר דודי?? חס ושול'עם! לגייס כסף! במצ'ינג של עולם התורה!"
אני במהלך של כתיבת חוברת המיועדת לבחורים צעירים שלא מוצאים את עצמם כל כך בין כותלי הישיבה. המטרה: להעביר את הבחור תהליך שבו יגלה הבחור שגם לו יש כוחות וכשרונות, גם אם הוא לא אובחן רשמית כעילוי. ואני מזמין אותך בחור יקר לגלות את "העילוי שבך"

אני משתף כאן את סיפור הפתיח של הפרק הראשון, אשמח לקבל תגובות הערות והארות.


אני שמוליק בחור ישיבה כמוך, מאז שאני מכיר את עצמי הייתי אוהב לעשות הרבה דברים, אבל ללמוד זה לא אחד מהם עברתי את המסלול הלימודים הרגיל עד שהגעתי אל הישיבה

אז חלה תפנית בחיי, הורי רצו שאכנס לישיבה מצוינת כמו כל שאר אחי, ישיבה כזו שמתקבלים מתוך עשרות או אפילו מאות נבחנים רק בחורים בודדים והתחננו אלי שהעשה מאמצים לעבור את המבחנים וכן הם יעשו מאמצים רבים מצדם.

בגלל הקשרים הטובים של אבי עם הנהלת הישיבה, הוא הצליח לשלב אותי בישיבה יוקרתית ל"צעירים מצוינים", למרות שלא ידעתי מה מקומי שם. עם הזמן גיליתי שיש עוד בחורים כמוני, שלא מתחברים ללימוד, ונמצאים בישיבה מסיבות שונות ומשונות. וכך יצרנו חבורה של בחורים שנמצאים בישיבה מסיבות שונות אבל אין להם כל שייכות לעולם הלימוד.

באחד הימים, כשהגשתי את המבחן השבועי למגיד שיעור כרגיל, שהשאלה היחידה שעניתי עלה היא שם התלמיד. הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "היום בארבע תיגש לחדרו של ראש הישיבה." הבנתי מיד - המחליף רוצה "לנקות" את הישיבה מבחורים כמוני. החיוך של המגיד שיעור רק חיזק את התחושה הזו.

בשעה ארבע הגעתי לחדרו של ראש הישיבה, מלא חששות לגבי העתיד ומה אספר להוריי. רגע האמת הגיע, והייתי בטוח שאמצא את עצמי מחוץ לישיבה ואצטרך לחפש ישיבה חדשה. כשנכנסתי, הופתעתי לראות את חבריי יושבים שם, מה שהקל עלי מעט.

המתח היה כבד, וכל אחד שקע במחשבותיו. לאחר עיכוב קל, ראש הישיבה נכנס, קמנו לכבודו, והוא התיישב. כולנו המתנו בדריכות לשמוע את דבריו.

"אספתי אתכם פה כדי לומר לכם משהוא חשוב מאוד", פתח ראש הישיבה את דבריו, הישיבה שלנו כמו שאתם יודעים, כשמה כן היא ישיבה לצעירים מצטיינים, והיא מיועדת רק לבחורים העונים על ההגדרה הזו. ולא סתם בחרתי אתכם מתוך מאות הבחורים בישיבה וכינסתי אתכם פה. אבקש מכם להיות קשובים היטב אלי מספר דקות.

ראש הישיבה חילק לכולנו דפים ועטים, חשבתי לעצמי כנראה זה מבחן חוזר הראש ישיבה רוצה בכל זאת לתת לנו עוד הזדמנות, אבל כשהפכתי את דף המבחן ראיתי דף חלק שהכותרת שלו הייתה, "אני לא יכול"

הראש ישיבה ביקש מאתנו שכל אחד יכתוב בצורה ברורה ומפורטת את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות, כל הדברים שהוא לא יוצלח בהם, אל תחסכו במילים ובדיו, פשוט תכתבו הכל ביקש ראש הישיבה.

ראש הישיבה יצא מהחדר והבטיח שיחזור בעוד כמה דקות, ברגעים אלה הרגשתי שכאן פתאום נפתח לי הלב, וכתבתי את כל האני לא יכול שלי, "אני לא יכול לשבת בשיעור בשקט וללמוד" "אני לא יכול להבין את החומר היטב הוא קשה מידי עבורי" ועוד כהנה וכהנה עד שהדף התמלא. כך גם חברי כולם היו מרוכזים היטב במשימה ומלאו את הדף במרץ.

כעבור כעשרים דקות חזר הראש ישיבה ואמר לנו, "אני מאוד מצטער, אבל אני צריך ללכת להלוויה לא רחוק מכאן, ואני רוצה שתבואו איתי, תקפלו את הדפים שכתבתם ותשמרו אותם אצלכם בכיס, תתארגנו מהר אני מחכה לכם בשער היציאה"

רגע לפני שיצאנו להלוויה, ראש הישיבה ביקש משתי בחורים ללכת ולהביא עיטי חפירה ושתי שקי חול, באותו רגע נבהלתי, וכך החלו התלחשויות בין הבחורים, האם אנחנו הולכים לעבוד כאנשי חברה קדישא, האם אנחנו הולכים לקבור את המת?, הסקנו שכנראה מדובר במת מצוה יהודי ערירי שהראש ישיבה מכיר, ושאין מי שיקבור אותו חוץ מאתנו.

הגענו אל בית הקברות שהיה במרחק של כעשרים דקות הליכה מהישיבה, המשכנו ללכת בין המצבות עד שהגענו למקום שומם. ראש הישיבה אמר "הגענו למקום תניחו את שקי החול בצד ותתחילו לחפור את הקבר" לבנתיים הוא הוציא מכיסו גארטל וחגר אותו על מותניו, הרגשות שלי היו מעורבים באותה עת, מצד אחד הרגשתי תחושה של שליחות - לקבור מת מצוה, ומצד שני הייתי עצוב ומפוחד - בכל זאת לא התעסקתי אף פעם עם מתים...

"זהו מספיק, הבור מספיק עמוק" אמר ראש הישיבה, עמדנו כולנו נרגשים מסביב הקבר שזה עתה חפרנו, ואז החל ראש הישיבה בדברי הספד, "הוא ליוה אותנו שנים רבות, בימים ובלילות, הוא היה ממש חלק מאתנו בשר מבשרינו, והיום זה יומו האחרון" "אנחנו נפרדים ממך ברגעים אלו ומשאירים אותך כאן בקבר מעתה ועד עולם" כולנו התחלנו לבכות במקהלה, עין לא נותרה יבשה באותם רגעים, כולנו היינו נרגשים מדברי ההספד שהשמיע ראש הישיבה, עד שלא שמנו לב שבכלל אין שום מת בסביבה...

"זה רגע האמת" אמר ראש הישיבה, הוציאו את הדפים שכתבתם זה עתה מהכיס והשליכו אותם אל תוך הקבר, כולנו עשינו זאת כל אחד מאתנו השליך את דף האני לא יכול האישי שלו לקבר. ראש הישיבה המשיך את דברי ההספד שלו והבכיות שלנו התעצמו יותר ויותר, הרגשתי כאילו באמת אני נפרד מכל הקשיים שלי ומקבל חיים חדשים, אני פשוט אדם חדש. סגרנו את הגולל על "המת" תוך כדי שאנו ממשיכים ובוכים מעומק הלב ספק אם הבכי היה מהפרידה מהעבר, או מזה שאנו עומדים להתחיל חיים חדשים.

אמרו חז"ל גזירה על המת שמשתכח מן הלב, אמר ראש הישיבה, וכך גם "המת" הזה לא קיים אצלכם יותר, במקומו נכיר ונשתמש באחיו "האני יכול", מהיום כל אחד מכם יכול לעשות הכל, ואני מאמין אישית בכוח וביכולות של כל אחד ואחד מכם.

אנו עדיין עומדים ליד הקבר הטרי, ותוך כדי שראש הישיבה מוציא מתיקו כמה חוברות ומחלק לנו, הוא עומד ומכריז לנו, כל אחד מאתנו קיבל אוצר יקר, ארמון ענק המלא בכל טוב, בארמון הזה יש הכל, יש בו את כישרונות נדירים, יש בו הצלחות, כל מה שתצטרכו לעשות כדי להיכנס אל תוך הארמון, זה להשיג את המפתח, לפתוח את הדלת ופשוט להיכנס לתוך הארמון. אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך משיגים את המפתח?



אחד המפתחות אל שערי הארמון הזה הוא בידכם, ברגעים אלו ממש אתם אוחזים בו, דעו לכם החוברת שבידכם, נכתבה בהשקעה רבה ומרכזת בתוכה חומר רב וכלים מעשיים, שאם תשתמשו בהם תוכלו לגלות את העילוי שנמצא בכל אחד מכם. סיכם ראש הישיבה את דבריו.



באותם רגעים הרגשתי הרגשה עילאית כאילו עולם חדש נפתח בפניי, קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים, ומאותו הזמן באמת התחלתי לעמול ולהשקיע ביישום הכלים הנפלאים שלמדתי בחוברת הזו, וכעבור זמן לא רב באמת התגשמה נבואתו של ראש הישיבה, ונחשבתי לאחד מהעילויים הגדולים בישיבה.

הייתי מחלק את החיים שלי לשני חלקים, יש את החיים עד אותו היום שנחשפתי אל החוברת הזו, ויש את החיים שאחרי שנחשפתי לחוברת. החוברת הזו פשוט שינתה לי את החיים, כמובן הצלחתי נזקפת גם לזכותו של ראש הישיבה המסור והמיוחד, שלא אשכח אותו עוד שנים רבות.

וזהו. זה היה הצעד הראשון שלי - להשאיר מאחור את כל מה שמונע ממני להצליח






Q רגע של מחשבה R
עכשיו, רגע לפני שנתקדם, צריך להבין משהו חשוב: המחשבות שלנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו, הם כל מה שחשוב. איך אנחנו רואים את הלימודים, את הסוגיות, את הכישלונות – זה מה שיקבע אם נצליח או לא. זה לא מספיק לעבוד קשה ולהתאמץ – אם בראש אתה לא מאמין שאתה יכול להצליח, כל העבודה המצוינת שלך לא תעזור.

השיעור הזה בא ללמד אותך משהו מאוד פשוט: היכולת לשנות את המחשבות שלך. כשאתה מאמין שאתה לא יכול ללמוד, כשאתה תמיד חושב שאתה לא מצליח - אתה עושה את עצמך כישלון, ואז זה באמת קורה. אבל אם תדע לשנות את הדפוסים האלה, תוכל להתמודד עם הכל. כל כישלון יהפוך להזדמנות.

הכל מתחיל בתהליך שיכול להיות שונה בשביל כל אחד, אבל בסופו של דבר – כולם יכולים להצליח אם הם רק יידעו איך לשנות את המחשבה.
שיתוף - לביקורת חנניה
תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.

העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














המשך לא יבוא.
היום ג' בכסלו הוא יום פטירתה השלישי של הרבנית שולמית אזרחי א"ח למרן הגרב"מ אזרחי זצ"ל.
רבים הדברים שנאמרו מן הדברים שלא נאמרו, אך אני אביא מקצת ממה שראו עיני בזמן הקצר בו זכיתי להצטופף בצילם של גדולים.

ליל שבת אחרי תפילת ערבית, עוד המוני הבחורים והאברכים עוברים להתברך בברכת שבת שלום מראש הישיבה זצ"ל, נפנים מקצתם אל דירת הרב בה ישובה הרבנית במרכז השולחן הארוך, סביבה ישובים בחורים, מהם צעירים, מהם מבוגרים, הזדמנות חביבה לצפות בבני הקיבוץ הכבושים נכפפים יחד עם בני ש"ב הצעירים ויחדיו מתברכים מהרבנית,
הרבנית נפנתה אל אחד מהם ושאלה בשלום אביו שנפל למשכב, לאחר מכן בירכה את האחר בזיווג הגון תוך שהיא משפיעה עליו מחמאות לרוב עד שפניו האדימו.
רבים הבחורים שהרגישו בני בית אצל מרן זצ"ל ק"ו אצל הרבנית שלא רק היתה מברכת אותם, אלא היתה להם כאם, מתעניינת, מחזקת, מתפללת, מעודדת, מחמיאה ומפרגנת.

ימיה האחרונים זכורים לי יותר, באחר מימי החנוכה יצאנו כתריסר בחורים אל בית החולים שם היתה מאושפזת בעקבות זיהום קל בכדי לערוך מיני מסיבת חנוכה, הרבנית שהיתה מחוברת לאינפוזיה וסבלה מכל מיני מכאובים התעניינה בדבר אחד: מי יכין את הלאטקעס המסורתיות לבחורים, בכל שנה ביום מסיבת החנוכה היתה הרבנית עומדת שעות רבות על אף גילה המופלג ובעיותיה הרפואיות ומטגנת מאות לאטקעס שאף פעם לא הספיקו, מתוקים הם מדבש למרות מליחותם, כך בשנתה האחרונה שהיתה רתוקה לבית החולים ויסוריה סובבים אותה כדברים, חיוך ננסך על פניה ודאגה אחת בראשה: מי יכין את הלאטקעס, אחר כך התענינה בשיעור כללי האחרון, האם השתתפו הבחורים והאם היה ברען בבית המדרש, לא ניתן היה לנחש שבאותה העת ננקב גופה ככברה כשלא הצליחו הרופאים לחברה אל העירוי.

בימים הבאים נתדרדר מצבה עד כי אבדה הכרתה ועדיין היתה מגיבה מעט לסביבה עד שבת אחה"צ שאמרה את מילותיה האחרונות 'דחה אדמון בצל צלמון' ושוב לא יספה לדבר. לאחר ימים אחדים השיבה לבוראה את נשמתה הטהורה.
אפשר שהלווייתה כאובה היתה יותר מהלוויית בעלה מרן ראש הישיבה זצ"ל שנערכה שנה אחרי,
לא אשת חבר בלבד היתה, אלא דמות לכשעצמה. אם הישיבה ורבנית בכל נימי גופה.
ת.נ.צ.ב.ה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה