עזרה בניקוד כמה פסקאות קטנות

[נעמי.]

למשהו יש כאן נקדן אוטומטי? התייאשתי באמצע

==============================

רַב וּשְׁמוּאֵל

אֶל הָאָמוֹרָא - רַב, הִגִּיעַ פַּעַם יְהוּדִי אֶחָד, וְאָמַר לוֹ שֶׁרְצוֹנוֹ לִלְמֹד מִמֶנוּ תּוֹרָה.
אִישׁ זֶה, מִלְבַד הֱיוֹתוֹ בּוּר וְעַם הָאָרֶץ, שֶׁאַף אֶת צוּרַת הָאוֹתִיוֹת אֵינוֹ יוֹדֵעַ, הָיָה גַם חֻצְפָּן וְעַז פָּנִים.
רַב הִתְפַּנָה מִכָּל עֲסָקָיו הַנַּעֲלִים, וְיָשַׁב לִלְמֹד עִמּוֹ, בְּנֹעַם וּבְסַבְלָנוּת, אֶת אוֹתִיּוֹת הָאַלֶף בֵּית.
הראה לו רב צורת אות אלף, הביט האיש על האלף, ובמקום ללמד ולקבל את דברי האמורא הגדול, שהיה ראש הישיבה ומחשובי האמוראים, שאל בלעג: "מי אומר שזו היא אלף?"
כשלמדו בית, לעג שוב ובקש הוכחה שזו אמנם בית... וכך בהמשך, במקום ללמד ולהתקדם, הוא לעג ללימוד.
רב, שראה עם מי יש לו עסק, שלחו לנפשו.
עזב האיש את רב, והלך אצל האמורא - שמואל.
נכנס הלה אצל שמואל, ובקש ממנו שילמד אותו תורה.
שמואל אף הוא הראהו על אות אלף, והוא בטפשותו ממשיך לשאל:
"וכי בטוח אתה שזו היא אמנם אלף... בית...?" וכן הלאה.
נטל שמואל את אזנו של התלמיד הסורר ומשך אותה בכח... הלה החל זועק בקול: "אי! אי! הזן שלי..."
שמואל הביט בו בחיוך, ושאל:
"וכי מי קבע שזו אזנך...?"
"אוי לי," מרר האיש בבכי, הדבר ידוע לכל כי אזני היא..."
"אכן," השיב לו שמואל, גם צורת האותיות ידועה לכל, צא נא ושאל ותראה, שכלם יצביעו על אות זו כאלף ועל השניה כבית וכן הלאה..."
דבריו האמתיים של שמואל האמורא שכנעו אותו. מאז התישב ללמד ברצינות, עד שהצליח לדעת את התורה.
(מדרש רבה קהלת ז')

==============================

 

[כתבים]

בבקשה, ניקוד אוטומטי ללא הגהה.

הֶרְאָה לוֹ רַב צוּרַת אוֹת אֶלֶף, הִבִּיט הָאִישׁ עַל הָאָלֶף, וּבִמְקוֹם לְלַמֵּד וּלְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי האמורא הַגָּדוֹל, שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה ומחשובי הָאֲמוֹרָאִים, שָׁאַל בְּלַעַג: "מִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ הִיא אֶלֶף?"
כְּשֶׁלָּמְדוּ בֵּית, לֹעֵג שׁוּב וּבִקֵּשׁ הוֹכָחָה שֶׁזּוֹ אָמְנָם בֵּית... וְכָךְ בַּהֶמְשֵׁךְ, בְּמָקוֹם לְלַמֵּד וּלְהִתְקַדֵּם, הוּא לֹעֵג ללימוד.
רַב, שֶׁרָאָה עִם מִי יֵשׁ לוֹ עֵסֶק, שָׁלְחוּ לְנַפְשׁוֹ.
עָזַב הָאִישׁ אֶת רַב, וְהָלָךְ אֵצֶל האמורא - שְׁמוּאֵל.
נִכְנַס הֲלֹה אֵצֶל שְׁמוּאֵל, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּלְמַד אוֹתוֹ תּוֹרָה.
שְׁמוּאֵל אַף הוּא הֶרְאָהוּ עַל אוֹת אֶלֶף, וְהוּא בְּטִפְּשׁוּתוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל:
"וְכִי בָּטוּחַ אַתָּה שֶׁזּוֹ הִיא אָמְנָם אֶלֶף... בֵּית...?" וְכֵן הָלְאָה.
נָטַל שְׁמוּאֵל אֶת אָזְנוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד הַסּוֹרֵר וּמֶשֶׁךְ אוֹתָהּ בְּכֹחַ... הֲלֹה הָחֵל זוֹעֵק בְּקוֹל: "אִי! אִי! הַזָּן שֶׁלִּי..."
שְׁמוּאֵל הִבִּיט בּוֹ בְּחִיּוּךְ, וְשָׁאַל:
"וְכִי מִי קָבַע שֶׁזּוֹ אָזְנֶךָ...?"
"אוֹי לִי," מֵרַר הָאִישׁ בִּבְכִי, הַדָּבָר יָדוֹעַ לְכָל כִּי אָזְנִי הִיא..."
"אָכֵן," הֵשִׁיב לוֹ שְׁמוּאֵל, גַּם צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת יְדוּעָה לְכָל, צֵא נָא וְשָׁאַל וְתֵרָאֶה, שֶׁכֻּלָּם יַצְבִּיעוּ עַל אוֹת זוֹ כְּאֶלֶף וְעַל הַשְּׁנִיָּה כְּבֵית וְכֵן הָלְאָה..."
דְּבָרָיו הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל שְׁמוּאֵל האמורא שִׁכְנְעוּ אוֹתוֹ. מֵאָז הִתְיַשֵּׁב לְלַמֵּד בִּרְצִינוּת, עַד שֶּׁהִצְלִיחַ לָדַעַת אֶת הַתּוֹרָה.

 

[נעמי.]

תודה רבה רבה.
עזרת לי מאד!