דרוש מידע עזרה - שם ספרותי או אמיתי

  • הוסף לסימניות
  • #21
כל מי שחושש לעמוד מאחורי שמו, כנראה לא מאמין שהספר שלו מספיק טוב ואיכותי.
ואם הוא חושב ככה, למה שאני כלקוח - ירצה לקרוא ולקנות את הספר?
לא מדוייק.
אולי מאמין בספר שלו אבל חושש מביקורת ?
או אין לו מספיק ביטחון בעצמו אבל הספר מעולה דווקא?
ואולי העלילה נוגעת בו ולא בא לו להיחשף?

נראה לי אתה יכול להפסיד ,גלנט. אם לא תקרא ספרים מהסוג הזה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
לא מדוייק.
אולי מאמין בספר שלו אבל חושש מביקורת ?
או אין לו מספיק ביטחון בעצמו אבל הספר מעולה דווקא?
ואולי העלילה נוגעת בו ולא בא לו להיחשף?

נראה לי אתה יכול להפסיד ,גלנט. אם לא תקרא ספרים מהסוג הזה..
הספר אולי מאוד מוצלח!
אבל אם הסופר לא בטוח בספר, למה הוא מצפה שאנחנו הקוראים כן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
לא תמיד זה מעיד על חוסר אמינות או אמון עצמי ביצירה
טבעי שסופר/ת בתחילת הדרך יחושו מעט חוסר בטחון ביצירתם הראשונה-לא יודעים איך הציבור יאכל אותתם... (תרתי משמע)
בנוסף להרבה אין חשק שבכל מכולת מרפאה בי"ס ידונו איתם על ספרם.
וגם...יש תופעה של "אה, זו הסופרת????היא שולחת תבן שלה לאותה מטפלת שאני שולחת...לא ידעתי שהיא כזו מיוחדת..."
או "חשבתי שהוא סופר מורם מעם, זה הוא? אה פסדר, עוד אחד...)
אפשר שם ספרותי שדומה לאמיתי כמו שרבים עושים או שם נעורים וכד'
החשש הזה דמיוני:)
למחרת שספרי יצא לחנויות, חששתי שכל העולם יעצור אותי ברחובות העיר ויאמר לי הערות.
בפועל, שנה וחצי אחרי צאת הספר, ניגשו אליי פיזית אולי 5 איש...
כלומר - את האנשים 'בחוץ' מעניין הרבה יותר החיים שלהם, לא אני ולא ספרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
הספר אולי מאוד מוצלח!
אבל אם הסופר לא בטוח בספר, למה הוא מצפה שאנחנו הקוראים כן?
אם אתה מחפש אמונה בסופר, אז צדקת.
אם אתה מחפש להאמין בספר, פספסת.


ואגב, כל כך הרבה סופרים טובים הסתתרו תחת שם עט
מ.ארבל/ יונה ספיר/ ליבי קליין/ נעמה/ -רשימה לגמרי מכובדת.

אז מה?!
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
אפשר להסתכל על זה כאדם שפותח חנות וקורא לה בשם 'ספרותי': גילת ורנן - פיצוחים טריים.
האם יש בזה פגם או הבעה של חוסר אמון בעסק החדש?
לא משנה באיזה שם יבחר הסופר לספר את סיפוריו, ובלבד שילך עם אותו השם בהתמדה ובעקביות.
וזאת תורת המיתוג על רגל אחת.
החלטה בעניין, לדעתי, צריכה להתקבל תוך לקיחה בחשבון של תכניותיו העתידיות של הסופר
(אם הוא רוצה בעתיד להיות מתכנת או מנהל סמינר והכתיבה היא אמצעי פרנסה ל'בינתיים', שיסווה את עצמו לבריאות...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
לפחות לגבי נעמה אני יודעת שהסיבה הייתה פוליטית משו
היא פשוט כתבה גם בעתון אחר עם אופי שונה מאד מאד.כביכול אם היא נקראת בשם אחר זו לא אותה סופרת....
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
לפחות לגבי נעמה אני יודעת שהסיבה הייתה פוליטית משו
היא פשוט כתבה גם בעתון אחר עם אופי שונה מאד מאד.כביכול אם היא נקראת בשם אחר זו לא אותה סופרת....

כתבתי לנתן באחת התגובות שיכולות להסתתר שם אלף ושתיים סיבות.
מה זה משנה.
ספר משובח? דפדף בו.

מבינה למה הוא מתכוון.
בעסקים אחרים שדורשים הרבה אמון זו חובה לשדר את זה.
ורק נותן יתרון בתחום.
אבל דווקא בתחום הספרותי שהוא הרבה יותר משחור לבן, הכל אפשרי.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

את הספר הזה קראתי בעבר, פרקים פרקים, במגזין 'קטיפה'. התעצבנתי לפעמים על הגיבורה (עיינו סעיף 1 ב'חסרונות'), אבל המשכתי לקרוא אותה, כי היא הייתה כל כך נוגעת ללב. לשמחתי, הספר יצא לאור לאחרונה, וזו ההזדמנות לסקור אותו.

במשפט אחד:
זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.

מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.

עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.

רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.

איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.

חסרונות:
1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.

לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

(כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

למה, אתם שואלים?

יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

גררררר-טראחחח-טוק.

הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

"לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

"מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

דפקתי בדלת.

הוא פתח.

אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

"כן?" הוא אמר.

"שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

"אבל... אני השכן שלך!..."

"לא מאמין לך."

ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

"ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

"מה זה אומר?"

"זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

"אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי, אני השכן ממול."

"עדיין לא מאמין."

שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

"עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

"זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

"ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

"שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

"מה הפעם?"

"זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

"אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

"ואתה, מה… עושה?"

"לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

"ברווזים יש לך?"

"לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

מכאן והלאה הכל הידרדר.

בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

כמובן שפתחתי.

'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

"שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

"כן. בשיבוט נמלים."

"יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

צחקקתי.

"טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

"בשלוש בלילה?"

"זה השעה של העסקאות הלוהטות."

"אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

"אני אוהב קרואסונים חמים."

חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

"אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

(אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

(חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

מסקנה:

או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

דוקטור נחום שפילפוגל.

המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

והברווזים?

הם עוד יבואו.

אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
@דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה