עזרה עזרתכם לרעיון לתחפושת באותיות פ-ד או ד-פ

  • הוסף לסימניות
  • #1
תודה מראש לכל היצירתיים
חושבת שאלו אותיות קשות למדי
אבל אולי תפתיעו אותי לטובה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אולי כמו מפלגה של דף שזה דף היומי
פסק דין - שופט
דירת פאר
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
פלאפון דביק
פנס דלוק
פירה דלעת
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
דגל פלסטין
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואו, הפצצתם!
תודה ענקית לכולם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ד' פאות
פורים דמוקפין
דלת פתוחה
פיצה דלוחה;)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

(כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

למה, אתם שואלים?

יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

גררררר-טראחחח-טוק.

הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

"לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

"מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

דפקתי בדלת.

הוא פתח.

אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

"כן?" הוא אמר.

"שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

"אבל... אני השכן שלך!..."

"לא מאמין לך."

ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

"ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

"מה זה אומר?"

"זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

"אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי, אני השכן ממול."

"עדיין לא מאמין."

שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

"עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

"זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

"ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

"שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

"מה הפעם?"

"זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

"אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

"ואתה, מה… עושה?"

"לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

"ברווזים יש לך?"

"לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

מכאן והלאה הכל הידרדר.

בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

כמובן שפתחתי.

'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

"שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

"כן. בשיבוט נמלים."

"יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

צחקקתי.

"טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

"בשלוש בלילה?"

"זה השעה של העסקאות הלוהטות."

"אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

"אני אוהב קרואסונים חמים."

חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

"אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

(אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

(חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

מסקנה:

או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

דוקטור נחום שפילפוגל.

המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

והברווזים?

הם עוד יבואו.

אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
@דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה