ביקורת ספרות עיתוני החג - יתד ומשפחה.

  • הוסף לסימניות
  • #1
קורונה. איזה פלונטר.

אי אפשר לכתוב על הקורונה, כי כתבו על זה בכל התקופה האחרונה, ולקוראים נמאס.
וכל השאר לא רלוונטי. אפילו לא הפרסומות.
לא נוגע אטרקציות לחול המועד. ולא הזמנה של אוכל כשר לפסח.
לא חנויות בגדים ולא חידוש פאות. לא קונצרטים וערבי שירה.

וככה קיבלנו מוספים ועיתונים מקוצצים וקצרים.

עיתונים ומגזינים:
קטיפה
- קצר ולא משהו. כתבות לא מאוד מרתקות ובלי הסיפורים בהמשכים.
בתוך המשפחה - גם כן קצר, אבל מעניין מאוד. נהניתי.
משפחה - היו יפים מזה. לא מצאתי אפילו כתבה אחת אקטואלית מעניינת.

מוספי סיפורים:
האמת שהפער בין משפחה ליתד הצטמצם השנה, אולי כי של היתד היה פחות מכל שנה, ואולי בגלל ששל משפחה היה יפה מכל שנה.
וכנראה ששתי התשובות נכונות.

יתד -
הסופר מהחלון
, רעיון חביב, יוצא ידי חובה ונותן מספיק מרחב לסופרים.
והסופרים כולם המוכרים לנו מהשורה הראשונה. היה יפה, אבל אולי לכן ציפיתי ליותר.

האמת שהיה חמוד לראות תמונה של הרבה מגור במוסף של יתד. ובכלל הבלאגן על שולחן העבודה של מוישה גוטמן... :)
ותמונת האישה שנשתרבבה למוסף, כי מה לעשות שזה מה שיש לנחמן סלצר בחדר. אולי הצנזורה של היתד בבידוד, כי היתה גם תמונה של ירח. דאורייתא.


פריחה קצת אחרת/חסיה ברטלר - האמת, הפתיעה, בלי מטפלת רגשית אחת (!) בכל הסיפור. אבל על קורונה, אז פספסה אותי.

כל העולם כולו. והעיקר./אורית הראל - מלא ניחוחות של נובהרדוק, ועבר. יפיפה, כמו תמיד.

לפעמים חלונות מתגשמים/חיים ולדר - ולדרי. למי שאוהב. אני אוהבת.

על כרחך/מוישה גוטמן - רעיון יפיפה. עתיד ומדומיין, אבל מדומיין מקורי. שונה מדמיונות העתיד ששומעים בדרך כלל. נותן מקום לאדם עצמו.

הוציאה ממסגר נפשי/מיה קינן - היו לה טובים מזה.

נפנוף לחיים/שרה קיסנר - קצר וחביב. לא הבנתי כל כך את הקשר בין כל חלקי הסיפור.

פונזי. פונזי. פונזי./רחל שור - כמובן, סיפור על כסף, היתה חסרה לי איזה צוואה בסיפור.

מנצח: חלום ליל ירח של אסתר קווין.


משפחה -
13 אני יודע,
רעיון לא מקורי מידי, או מפגיז, אבל התוצאה הייתה יפה. ממש הפתיעו לטובה.

מעשה רוקם/טלי איתן - כתיבה יפה, שני חצאים יפים של סיפור, פחות הסתדר הקשר ביניהם.

שברי לוחות/ישראל פלר - מדהים, מדהים. ממליצה בחום.

מדרגות/יעל רועי - אין על הכתיבה של יעל רועי. סיפור יפיפה. והכי אהבתי, שהסוף הכי צפוי לא קרה.

אאומה/רותי קפלר - ואין על הרעיונות המגניבים של רותי קפלר. אבל הסיפור מוזר, לא הצליח להשיק לעולם שלי. נס שהיה את מאחורי הסיפור. שככה הבנתי למה התכוונה המשוררת.

מנצח: מתלבטת ביו לקנות את נאוס של דבורי רנד לארגז של מירי זוננפלד.


תודה לכל הסופרים הסופרות והעורכים על ההשקעה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת ערוכה וסדורה כראוי, כהרגלך!
הלוואי והסופרים ישכילו להפנים באיזו רצינות ועמקות כל טקסט שלהם נקרא וישקיעו בהתאם..

על כן גם אוסיף את ביקורתי לביקורת..
והסופרים כולם המוכרים לנו מהשורה הראשונה. היה יפה, אבל אולי לכן ציפיתי ליותר.
נראה כי המשפט "אבל אולי לכן" מתייחס ל"היה יפה" אבל.. כדאי לערוך
כי היה גם תמונה של ירח
הייתה

נראה לי כדאי להפוך את סימן הסלש "\" לכיוון השני "/" (לאורך כל הביקורת)

אוירת הראל
אורית

היה חסר לי איזה צוואה בסיפור.
הייתה חסרה לי איזו..
פחות הסתדר הקשר בינהם
ביניהם

ונקודה אחרונה לסיום, פעמים רבות שמשתרבבים להם פסיקים מיותרים ולא תקניים בטקסטים שלך, כדאי לשים לב לכך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביקורת ערוכה וסדורה כראוי, כהרגלך!

תודה.

הלוואי והסופרים ישכילו להפנים באיזו רצינות ועמקות כל טקסט שלהם נקרא וישקיעו בהתאם..

האמת שאני מתנגדת. הסופרים עושים את מלאכתם נאמנה.
אני מאמינה שהם לוקחים בחשבון שהטקסטים שלהם נקראים בעמקות ורצינות, ומשקיעים ככל יכולתם.
אבל אין מושלם בעולם.

ונקודה אחרונה לסיום, פעמים רבות שמשתרבבים להם פסיקים מיותרים ולא תקניים בטקסטים שלך, כדאי לשים לב לכך.

אפשר דוגמאות? בבקשה כמובן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני לא קראתי את כל זה, אז לא מדברת על הביקורת (כמעט)
נהניתי שאת כותבת על עצמך ולא באופן כללי, כי טעם וריח...
תפס אותי למשל הסיפור של רותי קפלר, שהוא באמת סיפור מוזר, אבל אני מאד אהבתי והזדהיתי (חוץ מזה שמביאים סיפורים לא שמחים בכלל לחג...)
ובכלל זה שאת כותבת מיד, לא מחכה להזדמנות - הרי לא עבר זמן מאז שקראת ועד שכתבת את הביקורת - תכונה נהדרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה על הביקורת המעולה. יתד לא קניתי ומשפחה יש לי בבית. מה שהספקתי לקרוא עד כה, אהבתי את פרויקט המחנכים במגזין. יש משהו מאוד מתוק, גם אם ממש לא מקורי, בהתרפקות של אדם על המחנכים שלו מהעבר. נותן הצצה על האישיות שמאחורי המילים.
מוסף הסיפורים, החלק שקראתי נהניתי. בעיקר מרותי קפלר ושברי לוחות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לא הצליח להשיק לעולם שלי.
זה מתרחש במרחק נסיעה ברכב כן?!
ואם אין השקה זה כי לא מספיק דברו ומדברים אצלנו על מלחמת האזרחים הנוראית בסוריה.
המינוח מוזר שחוזר על עצמו בפי כמה ניקים כאן מעלה חיוך בפני.
מה מוזר בסיפור הזה? הוא תיעוד נאמן למקור של מאות אלפי סיפורים ממש מעבר לגבול הצפוני שלנו.
מה גם שהוא מעין פרק נוסף בסדרה שהחלה במוסף סיפורים הקודם אז סופר על זוג שברחו מצפון קוריאה (שמוזכרים גם בסיפור הנוכחי).
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה מתרחש במרחק נסיעה ברכב כן?!


זה לא הרקע שלא נגע לי. דוקא אהבתי את הרעיון נורא.

אאומה/רותי קפלר - ואין על הרעיונות המגניבים של רותי קפלר.

זה העלילה.
ואולי זה צמצום מסוים.
כי ניסיתי לדמיין לו הייתי קוראת את אותו הסיפור עם דמויות יהודיות,
לדוג' ילדה מאיראן שהמשפחה שלה נהרגה שם, במקום הסורית, לא זוכרת איך קוראים לה,
וזקנה ממאה שערים במקום הקוריאנית המבוגרת, (שתי המקומות הכי רחוקים מנטלית אצל יהודים) ולא הייתי חושבת פעמיים על הסיפור.
ועל ההקשר.

עכשיו אני צריכה לחשוב, האם אני המצומצת, וזה בעיה, כי מה זה משנה מי הדמויות, העיקר המסר.
או - שמה נטרק להביא לי סיפור על שתי גויות.

או אולי גם וגם.
גם אני צריכה להיפתח לרעיונות חדשים, וגם שהסופרת צריכה לחשוב מה גורם לה לכתוב סיפור על גויות כשיש כל כך הרבה סביבנו.

לא יודעת. התבלבלתי. צריכה לחשוב על זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
וגם שהסופרת צריכ לחשוב מה גורם לה לכתוב סיפור על גויות כשיש כל כך הרבה סביבנו.
???
וכשלמדת על הלן קלר בתיכון גם חשבת שזה לא תקין ללמוד על גויה?
אנחנו יכולים ללמוד מכל אחד שנברא בצלם.
ולדעתי חשוב שנדע מה קורה ונצטער. כן נצטער על סבלם של חפים מפשע גם אם הם גויים.
גם הקב"ה מצטער כשמעשה ידיו טובעים בים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
???
וכשלמדת על הלן קלר בתיכון גם חשבת שזה לא תקין ללמוד על גויה?
אנחנו יכולים ללמוד מכל אחד שנברא בצלם.
ולדעתי חשוב שנדע מה קורה ונצטער. כן נצטער על סבלם של חפים מפשע גם אם הם גויים.

וזה הסיבה שאני חושבת שכנראה שתי הסיבות נכונות.
חכמה בגוים תאמין.

אבל בשביל זה יש מספיק גוים שיכתבו על זה.
ועלינו אין הרבה שיכתבו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אבל בשביל זה יש מספיק גוים שיכתבו על זה.
ועלינו אין הרבה שיכתבו.
אנחנו כותבים על עצמנו .
וכותבים די והותר כדי לפתוח חרך הצצה גם לעולם הרחב.
זה דווקא חשוב בעיני לא לכתוב רק על המשבצת שלנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אנחנו כותבים על עצמנו .
וכותבים די והותר כדי לפתוח חרך הצצה גם לעולם הרחב.
זה דווקא חשוב בעיני לא לכתוב רק על המשבצת שלנו.

אולי. מעניין אותי לשמוע על דעות בעניין.
כי אני אין לי דעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כנראה שדווקא המקוריות וזה שהסיפור לא הסתיים באיזו סבתא יהודיה שהתגלתה לפתע, זה מה שהופך אותו לאותנטי ושונה.
כמעט מצאתי עצמי מוחא ל @Ruty Kepler כפיים בכורסא הביתית על שלא ברחה למחוזות הנדושים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
מביאה את תגובתה של הניקית @אשכולית :

"הסיפור של רותי קפלר מהווה בעיני יצירת מופת, קראתי ובכיתי.

ובאשר לבחירת הרקע הבלתי שגרתי:
1. סיפור טוב הוא סיפור אוניברסלי
סיפור שבו החיבור לדמות נוצר סביב ערכים המשותפים לכולנו, לכל בני האנוש:
אהבה ומשפחה וכסף וכבוד וחיים ורצון ותשוקה וסיפוק ובגידה וכאב וכישלון ואושר.
וספציפית לסיפור של רותי: חירות, משפחה, אהבה והכמיהה לאימהות.
הגיבורות יכולות היו להיות שורי, עקרת הבית ממאה שערים, אליזבט, סטודנטית לאדריכלות מלונדון או צ'יקה, אינדיאנית צעירה מדרום אמריקה.
הסצנה ממילא מתרחשת בלבבות, היא אינה תחומה לתרבות או לתקופה. הם רק תפאורה.
(מיותר לציין שתפאורה חייבת להיות מדויקת, ושאפו לרותי על תחקירי העומק המצוינים שלה, ולידע שהיא שוזרת באפיון ממוקד)

2. לא הייתי רוצה שבזמן השואה ישב אמריקאי על ספת העור שלו, ישתה אספרסו ויאנח בשיעמום מול העיתון: אוף, היהודים האלו. את מי הם מענינים בכלל?

3. נכון שאין לי תוכנית לנסוע במשלחת הומנטרית לסוריה, וברזומה שלי אין עבודה בבית חולים שדה בגבול, אבל אני כן רוצה לדעת. ואני רוצה שתישאר בי החמלה, האנושיות, האכפתיות, הצער על 'מעשי ידי טובעים...'."
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אפשר דוגמאות? בבקשה כמובן
אולי כי של היתד היה פחות מכל שנה, ואולי בגלל ששל משפחה היה יפה מכל שנה.

נובהרדוק, ועבר

רעיון לא מקורי מידי, או מפגיז
והכי אהבתי, שהסוף הכי צפוי לא קרה.

עם חלקם ניתן להתווכח, יתכן וישנם עוד כמה.
מאחר וראיתי וזהו מוטיב חוזר בהרבה מן הטקסטים היפים שלך, חשבתי שחבל שהם ישאירו מעט טעם לפגם בשטף הקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
על כרחך/מוישה גוטמן - רעיון יפיפה. עתיד ומדומיין, אבל מדומיין מקורי. שונה מדמיונות העתיד ששומעים בדרך כלל. נותן מקום לאדם עצמו.
הוציאה ממסגר נפשי/מיה קינן - היו לה טובים מזה.
לדעתי חלה טעות ושמות הסופרים התהפכו. קינן כתבה בכישרון על העולם העתידני, וגוטמן הפליא ללהטט בקווי עלילה נפשיים ודמות מאופיינת לעומקה. (ואולי זה כבר שייך למחוזות הקונספירציה של האתגר השכן?)

מנצח: חלום ליל ירח של אסתר קווין.
חותם על זה. לגמרי.
אגדה מופלאה וקסומה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
תגובת הסופרת @טלי איתן לביקורת, (הרעיון של אחד מי יודע היה שלה):

"משפחה -
13 אני יודע,
רעיון לא מקורי מידי, או מפגיז, אבל התוצאה הייתה יפה. ממש הפתיעו לטובה.
מעשה רוקם/טלי איתן - כתיבה יפה, שני חצאים יפים של סיפור, פחות הסתדר הקשר ביניהם. "

תודה רבה על המשוב.
לגבי הרעיון - אני חושבת שהיופי שלו והסיבה שכל כך התלהבו ממנו במערכת, הוא דווקא השימוש בפיוט אולי הכי שחוק של החג.
השתמשנו בו כנקודת מוצא ולקחנו כל היגד למחוזות אחרים.
זה נתן מסגרת חגיגית לסיפורים יחד עם יד חופשית לדמיון הכותבים.
במקרה של הסיפור שלי ההקשר להיגד ממש קלוש, במקרים אחרים הוא הדוק יותר.
בכל מקרה זה גימיק עיצובי חיצוני שלא משפיע על העלילות.


---

תגובה שלי :)
לגמרי. ואולי דוקא בגלל פשטות הרעיון, המוסף של משפחה הפתיע לטובה, ועלה רמה.
תודה @טלי איתן על התגובה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #19
עם חלקם ניתן להתווכח, יתכן וישנם עוד כמה.
מאחר וראיתי וזהו מוטיב חוזר בהרבה מן הטקסטים היפים שלך, חשבתי שחבל שהם ישאירו מעט טעם לפגם בשטף הקריאה.

נדמה לי שזה כבר תלוי בטעם אישי, פחות בכללי הדקדוק.
אבל אולי אני טועה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
נדמה לי שזה כבר תלוי בטעם אישי, פחות בכללי הדקדוק.
פסיק - הקדמה
הפסיק מורה על הפסקה בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.

פסיק בין חלקים מאוחים במשפט
א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או).

מתוך אתר האקדמיה ללשון עברית, ניתן לעיין שם ולהרחיב את הדעת עוד רבות
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה